שאלה
כיתה הודבקה ע"י מורה שלא התחסן וכל הילדים נכנסו לבידוד לשבועיים כולל פורים. הם ממורמרים מאוד. האם יש מקום לתבוע את המורה לדין ולדרוש פיצוי?
תשובה
כן. למורה יש דין 'רודף' (אומנם הוא לא חייב מיתה חלילה) ויש לדרוש ממנו פיצוי מדין שבת וצער ואולי עוד. שבת הוא אחד מתשלומי חובל ולכן מי שהכניס אדם למקום סגור חייב לפצותו על כך. בדרך כלל התשלום הוא על הפסד ימי עבודה, אך גם הפסדי ימי לימודים, ניתוק חברתי ומשפחתי ובפרט משמחת פורים, אלו הפסדים קשים וביה"ד יצטרך לשום אותם. אותו מורה לא יכול להתגונן בטענה שלא עשה מעשה ולא התכוון. הוא פשע שלא התחסן במועד (למורים ניתנה עדיפות בתור לחיסונים) הוא ידע שזו מגפה מדבקת, ובעצם כניסתו לכיתה עשה מעשה חמור. אני קורא בזאת להורים לא לשתוק! זכות בריאותם של ילדינו עדיפה מ'זכות הפרט' של מורים להדביק את ילדינו ולסכן את חייהם חלילה! לתבוע לדין מורים שהדביקו ולמנוע ממורים כאלו להיכנס לבתי הספר, מבלי לפצותם על כך.
[הרב יעקב אריאל]
הוספת בנו:
כוונתו היא לדבריו כפשוטם, כלומר לו היו הדברים מגיעים אליו לדין תורה הוא היה תומך בחיוב תשלומי נזיקין.
סיבת החיוב היא מדין אש ובשילוב עם דין השבת שקיים רק באדם המזיק למרות שבמהותו הוא סוג של גרמא (הוספות בסוגריים מפי בן הרב: או מניעת רווח).
הגרימה לכניסה לבידוד נחשבת כ'הדקיה באינדרונא' כיוון שהכניסה לבידוד היא חובה גמורה, ודומה הדבר למדליק אש בחצרו, וחבלה בחברו, שחייב בארבעה דברים, וכאן החבלה של האש היא בהכנסה לבידוד. (יש כאן חידוש בהיתכנות המעשית של חיוב שבת באש)
אין להשוות להיזק שאיננו ניכר, שהיזק שלא ניכר הוא רק היזק מחמת דין, אולם חובת הבידוד היא חובה במציאות מפני שההיזק הנגרם מאי שמירת כללי הריחוק החברתי הוא ניכר. ויש להאריך ולפלפל בהשוואה זו.
מה שמגדיר את חובת השמירה הסבירה מנזיקין הוא שיקול הדעת הסביר הנשען על המציאות הרפואית, אולם הימנעות מזהירות סבירה הנדרשת מכח הידע הרפואי בגלל סיבות משפטיות הקשורות ל'זכויות הפרט', אינם סיבה לפתור מאחריות נזיקין בדין תורה, משום שבדין תורה אין הצדקה לאפשר לאנשים להזיק לאחרים מכח זכויות כאלו. ומצד דין תורה מהרגע שהחיסון הוכח כיעיל וקיימת האפשרות להתחסן, כל מי שבא במגע עם אחרים ובפרט עם כאלו שאינם יכולים להתחסן, חייב להתחסן, ומשלא התחסן וגרם לבידוד או להדבקה, חייב בכל דיני הנזיקין.
התכלית של העיסוק בדיני ממונות בעיקרה היא תכלית חינוכית. אין עניין שתביעות יגיעו לבית הדין, ניתן וראוי למחול כאשר מי שהזיק שגג, חוזר בו מטעותו וטורח לתקן, וכן ראוי לנהוג במקרה דנן למעשה (המורה שבעקבותיו נכתב הפסק בדיוק כך הוא הבין את הפסק. וכך נהג).
הסיבה שהניסוח בתשובה היה ש"ניתן לתבוע" ולא ש"יש לחייב" היא משום שאמו"ר מודע לכך שבדבריו יש חידוש, ולא כל הדיינים יסכימו עמו, אך הוא כאמור היה פוסק לחיוב בפועל.
כאשר קיים שטר בוררות כנהוג בפועל בדיני תורה כיום ניתן לחייב משיקול דעת רחב יותר, כולל חיוב על גרמא ולהשגת מטרה ראויה.
(אין צורך להשתמש בסברה של מגדר מלתא).
יתכן מאוד שהדברים באופן מלא ומנומק יתפרסמו באחד מספרי השו"ת בעתיד.
כיוון שכולנו לא דייקנו בהשערת כוונת הדברים נוכל ללמוד מכאן ולהבא את הצורך לברר עם הפוסק ישירות פסק הנראה מתמיה, ולא להסתמך על השערות על בסיס תשובות קצרות שהתפרסמו בתקשורת בלבד.
