בס"ד
הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א
גנב שבא במחתרת בשבת האם חייב בעה"ב להניחו ליטול הממון או שמותר לו להתנגד ולהורגו
בפרשתנו כתבה תורתינו הקדושה "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", ובסנהדרין ל"ה ב' ילפינן מפסוק זה דאסור לבי"ד לעשות משפט מות בשבת, ע"כ נכתוב בעז"ה ענין הנוגע להלכה זו.
אמרי' ביבמות ו' ב' ובסנהדרין ל"ה ב' אמרי', "משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת וכו', תלמוד לומר לא תבערו אש בכל משבתיכם ולהלן הוא אומר והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם, מה מושבות האמור להלן בית דין אף מושבות האמור כאן בית דין ואמר רחמנא לא תבערו אש בכל משבתיכם". והרמב"ם ז"ל בפכ"ד משבת ה"ז כ' דגם עונש מלקות אסור לבי"ד לענוש בשבת, ועי' בדברי המג"א ז"ל סי' של"ט סק"ג.
והנה דין זה דאסור לענוש עונש מיתה בשבת מצינו נמי לגבי יחיד, וכדדן המשנה למלך ז"ל שם דרודף אחר הערוה בשבת לא ניתן להצילה בנפשו של רודף, דהוי כעונש בי"ד שאסור לעשותו בשבת. והנה בסנהדרין ע"ב ב' לגבי בא במחתרת דכתבה תורתינו הקדושה דאם בעל הממון הרג את הגנב אין לו דמים, אמרי' "אין לו דמים בין בחול בין בשבת, איצטריך סלקא דעתך אמינא מידי דהוי אהרוגי בית דין דבשבת לא קטלינן קמ"ל דקטלינן" ורש"י ז"ל שם בד"ה קא, כ' "קמ"ל דקטלינן משום פקוח נפש דהיאך".
ובפשוטו צ"ע טובא מה ענין בא במחתרת לעונש בי"ד, הא טעמא דמותר להרוג את הבא במחתרת היינו כדאמר רבא שם ע"ב א', "מאי טעמא דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי לאפאי קטלינא ליה והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו", וא"כ פשיטא דבשבת מותר, ומ"ש מרודף אחר חבירו להרגו דלא בעי' קרא להתיר הריגתו בשבת.
ונלע"ד בעז"ה ליישב הקושיא. ובהקדם, הא דיש לחקור בעיקר דין 'הבא במחתרת' מה נתחדש לן בפרשה זו יותר מפרשת רודף, דהרי הא דרודף אחר חבירו דמצילין הנרדף בנפשו של רודף ילפי' בסנהדרין ע"ג א' מק"ו מנערה המאורסה, "מה נערה המאורסה שלא בא אלא לפוגמה אמרה תורה ניתן להצילה בנפשו רודף אחר חבירו להרגו על אחת כמה וכמה", והיאך הי' הדין לולי פר' הבא במחתרת לבתר דידעי' דרודף אחר חבירו ניתן להצילו בנפשו, כיון דהגנב יודע שהבעלים יתנגד לו נמצא בביאתו השתא לבית הבעלים הרי בא ברצון להרוג וה"ל רודף, וסגי בפרשת רודף להתיר לן הריגתו מדין רודף.
והתוס' בסנהדרין ע"ג א' ד"ה אף וז"ל, וא"ת מוהוכה בכל אדם נפקא כדדרשינן לעיל, וי"ל דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים, אבל הכא קמ"ל דחובה להציל עכ"ל התוס'. והנה התוס' נחתו לבאר אמאי בעינן הקישא דנערה המאורסה למילף מיני' הריגת רודף תיפו"ל מבא במחתרת, ותי' דהתם לא למדנו אלא דהוי רשות. והנה התוס' לא ביארו א"כ אמאי בעינן קרא לבא במחתרת, תיפו"ל מהא דהותר הריגת הרודף הנלמד מהקישא לנערה המאורסה. וליכא ליישב בזה דאי מנעה"מ הו"א רשות, דהא לישנא דקרא 'ואין מושיע לה' משמע דהוי מצוה.
ונלע"ד בעז"ה לבאר בג' דרכים.
א] י"ל דכיון דיכול לימנע מהריגת הרודף ע"י שיניח לו ליטול ממונו הו"ל כניתן להצילו באחד מאבריו דאסור להרגו ויתחייב ליתן לו הממון. ועל זה קאתי רחמנא וחדית לן בפר' בא במחתרת דאינו חייב למלאת רצון הגנב ולא מיקרי ניתן להצילו באחד מאבריו.
מיהו יש לגמגם בזה. דבפשוטו, גדר דין ניתן להצילו באחד מאבריו, היינו בגדרי הצלת הרודף ממעשה ההריגה, ולמימרא דלא הותר דמו למיתה כל כמה דאפשר למונעו ע"י הצלה אחרת, אבל לא חייבתנו התורה למלאת רצון הגנב ולרצותו בממון, ולא שמענו שנתחייב להציע לרודף ממון בכדי למונעו ממיתה. ואדרבה, הלעיטהו לרשע וימות וכדאמרי' בב"ק ס"ט א' בסוגיא דצנועין, וכיון דהרודף בא להרוג אמרה תורה הבא להרגך השכם להרגו.
ושו"ר להגאון מוה"ר אלחנן וסרמן ז"ל הי"ד בקובץ שיעורים ב"ב אות מ"ג שהק' אמאי לא יתחייב הבעלים ליתן הממון לגנב ולא יהרגנו, ותי' דכיון דאין עליו חיוב לעשות כן, ממילא הגנב הוי בכלל רודף ומותר להרגו. ודימה לזה דברי הרשב"א ז"ל ביבמות פ"ט ב' והביאו הרמ"א ז"ל ביור"ד סי' שע"ד ס"ג, דכהן שמצא מת מצוה ויכול למצוא אנשים שיקברוהו בשכר אינו חייב להוציא ממון משלו אלא מותר להתטמאות לו, ומוכח דמה שיכול להוציא ממון משלו לא נחשב כעומד לפניו אפשרות אחרת זולת היתר דמת מצוה, וא"כ ה"ה בנד"ד כיון דהגנב רוצה להרגו הא דיכול לרצותו ע"י שיתן לו ממונו לא מיקרי כיש לו אפשרות אחרת לינצל מהרודף, עכת"ד ז"ל.
מיהו אין הנידונים שוים לגמרי. דהתם מה שעומד לפניו הוי מת מצוה אלא דיכול להציל עצמו ע"י ממון, אבל הכא הגנב אינו חפץ בהריגת הבעלים אלא על הממון הוא בא, וכיון דאינו אנוס אלא על הממון שפיר י"ל דאסור לו להעמיד עצמו על ממונו וליהפך לנרדף ולהרוג את הרודף. ומ"מ נראה מסברא, דכשם שאם אחד רודף אחריו ודורש שיניח לו ליטול אבר ממנו ואם לאו יהרגהו דהדבר ברור שאם יכול להרוג את הרודף שרי לו, ה"ה היכי דדורש את ממונו ואם לאו יהרגהו דאינו חייב ולא מיקרי ניתן להצילו בנפשו.
וגדולה מזה נראה, דאם יכול הנרדף לברוח מהרודף ולא יאלץ להרוג את הרודף דאינו חייב לברוח, לא מבעיא אם צריך להוציא ממון כדי לברוח דאינו חייב, אלא אפי' בלא הוצאת ממון, כיון דמדינא אינו חייב לברוח הוי השני רודף והותר דמו וכדברי הגר"א וסרמן ז"ל הנ"ל.
והוכחה ברורה יש להביא בעז"ה לכך דזה לא נחשב כניתן להצילו באחד מאבריו, מהא דאמרי' בסנהדרין פ"ב א' אילו נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא, ומשמע דהא דזמרי הי' יכול לפרוש מן הבעילה ועי"ז יהא אסור לפנחס להורגו לא מיקרי ניתן להצילו באחד מאבריו, אלא כיון דאין זה מצוה לפנחס להרוג את זמרי אלא רשות וכדכתב המשנה למלך ז"ל בפ"א מהל' רוצח הט"ו א"כ הו"ל פנחס רודף לגבי זמרי עי' מש"כ הגרשז"א ז"ל במנחת שלמה ח"א ס"ז אות ב'.
וגם למאי דכ' החזו"א ז"ל בחו"מ סי' י"ז סק"ג דזה מיקרי ניתן להצילו באחד מאבריו, והא דזמרי אינו נהרג היינו כדברי המשנה למלך ז"ל סוף הל' חובל ומזיק דהנרדף שהרג את הרודף אע"ג דניתן להצילו באחד מאבריו אינו נהרג עליו, מ"מ י"ל דשאני התם דזמרי מצווה ועומד לפרוש מן העבירה בכל רגע, אבל הכא אינו מצווה ליתן הממון לגנב.
אמנם דברי החזו"א ז"ל צ"ע דמה יענה לשי' רש"י ז"ל בסנהדרין מ"ט א' ד"ה הי' לו, דלא ס"ל כסברת המל"מ ז"ל אלא גם הנרדף שהי' יכול להציל עצמו באחד מאבריו והרג את הרודף חייב מיתה, וכדהוכיח המנח"ח ז"ל במצוה ל"ד אות ח' ד"ה ועיין, והרי לשיטת רש"י ז"ל בע"כ לומר דהא דזמרי הי' יכול לפרוש אין זה בגדר ניתן להצילו באחד מאבריו וא"כ ק"ו לנד"ד דמה שיכול להניח לגנב ליטול ממונו לא הוי בגדר ניתן להצילו באחד מאבריו.
ב] תו נלע"ד בעז"ה ליישב באופן אחר, דהנה גם לבתר דידעי' דמצוה להרוג הרודף אחר חבירו, מ"מ כיון דאדם חייב להוציא כל ממונו כדי שלא יעבור על איסור לאו וכדקיי"ל באו"ח סי' תרנ"ו, מה"ט חייב נמי להשתדל בכל מאי דאפשר שלא יבא לידי הריגת נפש מישראל, וכשאחד אונסו באונס ממון שיהרוג את חבירו חייב ליתן כל ממונו ולא יעבור על איסור רציחה.
ומעתה לפי"ז, נהי דבכל רודף מצוה להורגו היינו משום דעל עסקי נפשות הוא בא, אבל בבא במחתרת, כיון דהגנב לא בא על עסקי נפשות דאינו חפץ אלא לגנוב הממון אלא דאם הבעלים יעמוד כנגדו ולא יניח לו ליטול הרי הוא מוכן להרגו, וא"כ הו"א דמחובת הבעלים להניח לו ליטול כדי שלא יאלץ לעבור על רציחה דהרי חייב אדם לבזבז כל ממונו כדי שלא יעבור על איסור לאו, וכשם דאם אחד אונסו באונס ממון שיהרוג את חבירו הי' חייב ליתן כל ממונו ולא יעבור על איסור רציחה ה"נ דכוותה, קמ"ל דאין צריך ליתן ממונו.
והא דבאמת א"צ ליתן לו ממונו יש לבאר בע"ה דבר נכון, דהא לקושטא דמילתא, כשיהרוג את הגנב לא יעבור על איסור רציחה, דהא הבעלים הוי לי' נרדף ומותר לו להרוג את הרודפו, ולא שמענו שיהא אדם חייב לבזבז כל ממונו כדי שלא יהפך לנרדף, והגע בעצמך אחד שחבירו אונסו לעבור על עבירה דרבנן ואם לאו יהרגנו, והנאנס יודע שהוא יצליח להרוג את המאנס, וכי נימא דחייב לעבור על עבירה דרבנן כדי להציל עצמו מאיסור תורה של רציחה וכדאמרי' בשבת ד' א' דהדביק פת בתנור בשבת התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה יעו"ש, הא כיון דלמעשה לעולם לא יעבור על איסור תורה דהרי נרדף הוא פשיטא דאסור לו לעבור אפי' איסור קל וז"ב.
וריוח גדול יעמד לנו בדברינו אלה לבאר דברי המג"א ז"ל המחודשים מאד.
הנה מרן המחבר ז"ל באו"ח סי' שכ"ט ס"ז כ', דבזמן הזה גייס הבא על עסקי ממון מחללין את השבת, שאם לא יניחו להם ליטול הממון יהרגו את היהודים. וכ' שם המג"א ז"ל בסק"ה וז"ל, "וצ"ע דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת. ואפשר כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג ולכן מחללין, אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת עי' מה שכתבתי סס"י רמ"ח". והשו"ע הרב ז"ל בסעיף ז' והמ"ב ז"ל בסקט"ז העתיקו דבריו להלכה יעו"ש. ולדבריו ז"ל צ"ל דהא דילפי' דבא במחתרת מותר להרגו בשבת היינו רק כשבא לגנוב מהרבה אנשים יחד וצ"ע.
ובפשוטו צ"ע טובא, מאי שנא שבת מחול, הא כיון דגילתה התורה דהבא במחתרת שרי להרגו מדין רודף, ומה שיכול למנוע הרציחה ע"י שיניח לו ליטול המעות לית לן בה ואין זה נחשב כעומד לפניו אפשרות אחרת, א"כ אמאי בשבת יתחייב ליתן לו ממונו, הא כיון דדינא הוי שאינו חייב ליתן לו המעות והרי הגנב עומד להרגו אם לא יניח לו ליטול המעות, נמצא דמעת חתירת הגנב הוי חיי הבעלים בסכנה.
אמנם לדברינו הנ"ל ניחא מאד. דבשלמא בחול אין האדם חייב להוציא ממונו כדי שלא יהפך להיות נרדף, דעבירת רציחה הוי בין אדם לחבירו, וכיון שהגנב בא להורגו אם לא יתן לו ממונו אינו חייב להניח לו ליטול הממון, דגם לכשיהרוג את הגנב אינו רוצח אלא נרדף, אבל בחילול שבת דהוא בין אדם למקום, אנו תופסין את פעולת הריגת הגנב כפעולה להצלת ממונו וזה אסור בשבת, והרי זה דומה לאחד שביתו עולה באש ורוצה ליכנס לביתו להציל הממון ויודע דלכשיכנס יהי' במצב של פקו"נ ויאלץ לכבות את השריפה, דפשיטא דאסור לו ליכנס לביתו ולהכניס עצמו לפקו"נ, וה"נ דכוותה.
ואכתי לא נהירא כ"כ, דהרי מדברי הקובץ שיעורים ז"ל הנ"ל נראה דדין בא במחתרת בחול, תחילתו בהנחה ברורה מסברא דאינו חייב ליתן לו ממונו, וממילא הו"ל בגדר רודף, וא"כ מה לי חול מה לי שבת, הא כיון דתחילת דין בא במחתרת יסודו בדין ברור דאינו חייב ליתן לו הממון א"כ ה"ה בשבת, וא"כ מעשה ההריגה אינה נתפסת כפעולה להצלת ממונו אלא כפעולת הצלת חיים.
ותו, דא"כ תיקשי מהא דכ' הרשב"א ז"ל הנ"ל דכהן שפגע במת מצוה אינו חייב לשכור אנשים ולהציל עצמו מאיסור טומאת כהנים, והרי התם נמי הוי בין אדם למקום ואמאי לא יתחייב להוציא ממונו להציל עצמו מאיסור ל"ת.
וע"כ נלע"ד בעז"ה לבאר דברי המג"א ז"ל באופן אחר, דגבי שבת יסוד ההיתר הוא מצד הפיקו"נ של הנרדף ובזה אמרינן דאסור לו להכניס עצמו לפיקו"נ, אדרבא יוציא ממון כדי שלא יאלץ לחלל שבת, משא"כ גבי בא במחתרת דיסוד ההיתר הוא במה שחל עליו שם נרדף ואין אומרים לאדם אל תהיה נרדף.
ובזה ניחא מאד לחלק בין בא במחתרת לבין כהן ומת מצוה, דבשבת הפקו"נ הוי מכח הממון עצמו ונחשב כמכניס עצמו לפיקו"נ, אבל התם הרי הכהן נמצא עתה בהיתר דמת מצוה אלא דיכול להוציא עצמו ממצב זה ע"י שיוציא ממון, ובזה ס"ל להרשב"א ז"ל דאינו חייב להוציא עצמו משריותא דמת מצוה.
ג] נלע"ד בעז"ה לבאר חידושא דבא במחתרת בהמצאה נכונה, ובהקדם ג' הקדמות.
א] בסנהדרין ע"ג א' אמרי' דחייב אדם להוציא כל ממונו כדי להציל את חיי חבירו וכגון רואה חבירו שעומד לטבוע בנהר יעו"ש. והנה מהר"ם מרוטנבורג ז"ל בתשו' דפוס פראג סי' ל"ט כ' דדין זה הוי נמי היכי דחבירו רוצה לאבד עצמו לדעת בפשיעה, מ"מ משום מצות לא תעמוד חייב למונעו אפי' בכדי בזבוז כל ממונו.
ב] מעתה לפי"ז נראה לחדש, דאחד שרואה את חבירו עומד לרדוף אחר חבירו להרגו ויודע שהנרדף יתגבר על הרודף ויהרגנו, דינא הוי דחייב לבזבז כל ממונו כדי להציל את הרודף מלרדוף. ואע"ג דהרודף פושע, מ"מ לא גרע מאחד שרואה את חבירו עומד לקפוץ לנהר או להרוג את עצמו, דאע"ג דבפשיעה עומד להרוג את עצמו מה בכך הא איכא מצות 'לא תעמוד על דם רעך', וא"כ ה"נ דכותה, כיון דיודע שחבירו עומד ליהרג, אע"ג דע"י פשיעתו יהרג, מ"מ איכא מצות לא תעמוד המחייבו לבזבז כל ממונו ולהציל את חבירו ממיתה.
ג] ואל תתמה על זה דגדולה מזו מצינו בדברי המהרשד"ם ז"ל ביור"ד סי' ר"ד, והמנח"ח ז"ל במצוה רל"ט אות ו' כ' דגם למנוע אדם מן העבירה הוי בכלל מצות לא תעמוד על דם רעך, וכ' מהרשד"ם ז"ל דלפי"ז חייב אדם להוציא כל ממונו אלא דיכול אח"כ לחזור ולגבות ממנו מה ששילם יעו"ש.
ואי כנים אנו בע"ה בזה נראה דלולי קרא דבא במחתרת, הי' מקום לומר דכיון דיודע דהגנב יהרג על ידו דכך דינו יען היותו רודף, א"כ הו"א דכשם שכשרואה את ראובן רודף אחר שמעון חייב לבזבז כל ממונו להציל את ראובן שלא יהרג ע"י שמעון, ה"ה דחייב לבזבז ממונו כדי להציל את ראובן שלא יהרג על ידו, וא"כ הי' מן הדין שיניח לגנב ליטול המעות ולא יהרגנו מדין לא תעמוד על דם רעך המחייבתו להוציא ממונו כדי שחבירו לא יהרג. ועל זה אתי פר' דבא במחתרת, לאורויי לן דאינו חייב לבזבז כל ממונו, ואינו חייב לספק לו תאוותיו כיון דפושע הוא, וכיון דהגנב עומד להרגו אם לא יתן לו הממון אמרה תורה הבא להרגך השכם להרגו.
וממילא ילפי' נמי מזה דאם רואה את ראובן רודף אחר שמעון ויודע ששמעון יהרוג את ראובן אינו חייב להוציא ממון כלל כדי להציל את ראובן, והא דחייב להוציא כל ממונו להציל אדם הרוצה לאבד עצמו לדעת, היינו משום דהתם לאו פושע הוא אלא כסיל וחסר דעת וע"ז אמרה תורה לא תעמוד על דם רעך, אבל הכא דרצון הגנב לעבור עבירה לא חייבתנו התורה למנוע ממנו העבירה כיון דמזיד הוא.
ברם, כ"ז אתי שפיר באם נימא דאחד שרואה את חבירו רוצה לאבד עצמו לדעת דחייב להוציא כל ממונו מדין לא תעמוד על דם רעך, דלפי"ז שפיר הו"א דה"ה בבא במחתרת וכנ"ל. אבל אי נימא דמשום מצות לא תעמוד אין אדם חייב להוציא ממונו כדי למנוע מחבירו לאבד עצמו לדעת, אזדא לכל הנ"ל, דא"כ אמאי הו"א דחייב להציל את הבא במחתרת הא גם בקופץ לנהר מדעתו ליכא חיוב להצילו, וז"ב.
והנה המנח"ח ז"ל במצוה רל"ז אות ב' כ' דהרואה את חבירו שרוצה לאבד עצמו לדעת אינו חייב להצילו, והוכיח כן מהא דאקשי' בסנהדרין ע"ג א' למה לי קרא דלא תעמוד תיפו"ל ממצות השבת אבידה יעו"ש. ולפי"ז ליתא לכל הנ"ל, אולם יעו"ש בהערות שהביאו מדברי רבנן קמאי ובתראי ז"ל דפשיטא להו דגם בכה"ג איכא מצות לא תעמוד יעו"ש.
ועתה ניתנה ראש ונשובה לקושיתינו בתחילת המאמר, מאי סד"א דבא במחתרת אסור להרגו בשבת דהוי כהרוגי בי"ד, הא טעמא דבא במחתרת הוי משום פיקוח נפש דבעה"ב, ולהנ"ל ניחא מאד, דלולי קרא דמותר בשבת הו"א דמעיקר הדין חייב ליתן המעות לגנב ולא יהרגנו מכח הטעמים הנ"ל, אלא דבחול חידשה התורה דכיון דהגנב בא ע"מ להרוג את הבעלים אם לא יניח לו ליטול המעות, והתירה התורה דמו משום עונש כדי להציל את הבעה"ב וכדאשכחן ברודף אחר הערוה, קמ"ל התורה דגם בשבת מותר ומינה ילפי' דהא דמותר להרוג את הגנב היינו משום דדינו כרודף וכנ"ל.
תמצית העולה מהדברים.
א] קיי"ל דאסור לבי"ד לענוש עונש מות בשבת, וגם ליחיד אסור וכגון רודף אחר הערוה בשבת דן המל"מ ז"ל לומר דאסור דהוי כעונש בי"ד.
ב] אמרי' בנהדרין דבעי' קרא להתיר הריגת בא במחתרת בשבת, דסד"א דהוי כעונש בי"ד ואסור, וצ"ע הא טעמא דמותר הריגת בא במחתרת היינו משום דאם בעה"ב ימנע ממנו הממון יהרגנו והוי רודף, ומאי סד"א דאסור בשבת.
ג] יש ליישב בע"ה בג' דרכים, ובהקדם הא דצ"ע אמאי בעי' קרא לבא במחתרת תיפו"ל דמותר להרגו מדין רודף.
ד] י"ל דלולי קרא הו"א דכיון דיכול ליתן לו ממונו ה"ז נחשב כרודף שניתן להצילו באחד מאבריו דאסור להרגו, מיהו זה אינו וכדהוכיח הגר"א וסרמן ז"ל הי"ד מדברי הרשב"א ז"ל גבי כהן שפגע במת מצוה ויכול לשכור פועלים דאינו חייב להוציא ממון ע"ז.
ה] י"ל דלולי קרא הו"א דכיון דאדם חייב להוציא כל ממונו שלא יעבור על ל"ת, א"כ יתחייב ליתן ממונו לגנב כדי להציל את עצמו מאיסור רציחה.
ו] ובזה יש לבאר בע"ה הא דכ' המג"א ז"ל דבשבת חייב להניח לגנב ליטול הממון ולא יהרגנו, ולהנ"ל ניחא מאד, דרק גבי איסור רציחה דהוי בין אדם לחבירו אינו חייב להוציא ממון כדי שלא יהפך לנרדף, אבל בשבת חייב להוציא ממונו כדי שלא יכשל בחילול שבת דהוי עבירה בין אדם למקום.
ז] באופן אחר נראה, דיסוד ההיתר בשבת היינו משום פקו"נ וכיון דיכול להוציא ממון ולהציל עצמו מפיקו"נ חייב לעשות כן משא"כ בחול דיסוד ההיתר היינו משום שהוא נרדף, ואין אדם חייב להוציא ממון כדי שלא יהפך לנרדף.
ח] י"ל בע"ה המצאה נכונה, דאמרי' בסנהדרין דברואה אחד שעומד לטבוע בנהר חייב אדם להוציא כל ממונו ולהצילו, וכ' מהר"ם מרוטנבורג ז"ל דה"ה ברואה את חבירו מאבד עצמו לדעת חייב להוציא כל ממונו ולהצילו.
ט] ולפי"ז הי' מן הדין דאדם שרואה את ראובן שרודף אחר שמעון ויודע ששמעון יגבר עליו ויהרגנו חייב להוציא כל ממונו כדי להציל את ראובן ממיתה, ואע"ג דראובן עושה כן בפשיעה, הא גם מאבד עצמו לדעת עושה כן בפשיעה.
י] ומעתה י"ל דלולי קרא הו"א דחייב בעה"ב להניח לגנב ליטול ממונו כדי שהגנב לא יהרג ע"י בעה"ב קמ"ל דמותר לאדם להגן על ממונו אפי' בכדי הריגת הגנב, דהבא להרגך השכם להורגו.
י"א] ומעתה לפי"ז יש לתרץ הקושיא הנ"ל באות ב' והיינו דלולי קרא דגם בשבת מותר להרוג הבא במחתרת הו"א דטעמא דמותר להרגו בחול היינו משום עונש וכדאשכחן ברודף אחר הערוה, קמ"ל קרא דבשבת מותר ומינה ילפי' דטעמא הוי משום דהגנב נחשב רודף.
