Some prefer modern Hebrew. Others go with the old fashioned Rabbinic Hebrew. Others intermingle between the two [that is how I preferred to write back when I used to write]. What are the advantages and disadvantages of each approach?
כתיבת דברי תורה בסגנון הולם הִנָה בדורנו בבחינת עבודה קשה שבמקדש. בתקופה שבה הייתה לשון הקודש מיועדת כמעט בלעדית לדברים שבקדושה, המחיצה בין שפת הרחוב לשפת בית המדרש הייתה ברורה, וכתיבת מילי דאורייתא בלישנא דרבנן הייתה מובנת מאליה. אך עם תחיית השפה העברית וחדירתה לכל מרחבי החיים, נוצר מצב חדש לחלוטין. בפני תלמיד חכם בן זמננו קיימת קשת רחבה של דרכי התבטאות (שהן, בחלקן, אף דרכי חשיבה), השאובות מעולמות שונים - בית המדרש, האקדמיה, הרחוב - שכולן שייכות ללשון הקודש, ברמה זו או אחרת, וכולן מעורות בהווי שאותו תלמיד חכם מושרש בו. הבחירה בגוון מסוים או שילוב כמה גוונים להרצאה ולליבון הוויות דאביי ורבא הפכה להיות אפשרות של ממש, והיא מחייבת מודעות ותשומת לב. ישנם המתעלמים, ואפילו השואפים להתעלם, מהתפתחות הלשון, והממשיכים לכתוב חידושי תורה ב'עברית הרבנית' המקובלת. יתרונות גישה זו - בעיקר, הרצף עם מסורת הדורות והזיקה לבית היוצר של דברים שבקדושה ברורים; אך כמו כן, החסרונות. לא כל אחד מסוגל לכך, ולא כל אחד רוצה בכך. פרט לסלידה מן המליצה מורגשת אצל רבים נימה של מלאכותיות בהצבת מחיצות בין השפה שבה אני מתייחס לדברי תורה לבין זו שבה אני נעזר בכל תחום אחר. ומעבר למישור האישי, הזיקה לעבר נקנית, במידה מסוימת, על ידי נתק מסוים מההווה ומן העתיד - שכן חדירת השפה הכללית לעולמם של ספרי הלכה (רבים היו משתמשים כאן בביטוי "הספרות התורנית", אך זה בדיוק ממחיש את הבעיה שלנו. מה ידעו ה'אבני נזר' וה'בן איש חי' על "ספרות תורנית", וכיצד היו מתייחסים לביטוי?) היא תהליך המתעצם לנגד עינינו ופוק חזי מאי עמא דבר. ישנם, מאידך גיסא, הנסחפים - אם שלא מדעתם, ואם מרצונם - בזרם המילולי הכללי, ומאמצים את העברית המודרנית על קרבה ועל כרעיה ככלי להבעת דברי תורה. גם לדרך זו יתרונות ברורים - הן הקשר לדור לדורשיו ולקוראיו, והן כמה מאפיינים של סגנון זה: בהירות, סדר, דיוק, וכו'. אך גם לכיוון זה מחיר ברור - ואפילו מסוכן. הכתיבה המסודרת, ולעתים אף "מכופתרת"; ההתבטאות הצלולה והצרופה; המינוח המדעי והמשפטי למחצה לשליש ולרביע - כל אלה נוטים לינוק מאווירה אקדמית ולהשרותה. הם מאפיינים עולם שבו אובייקטיביות אינטלקטואלית הכרוכה בשמירת מרחק מסוים נערצת כערך עליון; ויש בהם כדי להפיג את הלהט היוקד של בית המדרש ואת חרדת הקודש של גישה לדבר ה' בדחילו ורחימו.
