"אני מתפלל בבית כנסת נפלא, ה'שטיבלך' של שכונת קטמון, 'מעוז הציונות הדתית- לאומית'. באחד מימי חול המועד סוכות ראיתי בחור שנכנס לבית הכנסת ועל חולצתו כיתוב וסמל. כבר התרגלנו לכך שיש אנשים החושבים שבעומדם לפני הקב"ה הם חייבים ליידע אותו שהם שותים קוקה-קולה, אוכלים במקדונלדס או שביקרו – הם או מי שקנה להם את החולצה – בבאלי, אקפולקו או מפלי הניאגרה. אך מה שראיתי הפעם עלה על כל מה שראו עיניי לפני כן. על חולצתו של אותו בחור הופיעה תמונה גדולה של כדורסל ומעליה, באותיות "קידוש לבנה": BASKETBALL IS LIFE: THE REST IS JUST DETAILS [כדורסל זה החיים. כל השאר – רק פרטים]. חשבתי לגשת ולשאול אותו אם היה מעז להופיע בחולצה זו לפגישה ראשונה עם בחורה, בשעת ריאיון לעבודה חדשה או, להבדיל, לביקור אצל האפיפיור. אכן, בפני מלך מלכי המלכים – שאני. טרם הספקתי לגשת אליו, וכבר ברח מבית הכנסת...
זה היה מקרה קיצוני ביותר, אך אני מזכיר אותו כיוון ש'על משכבי בלילות', בשעה שהרהרתי מה עליי לומר בפניכם, חשבתי שלו במקום 'כדורסל' הייתי כותב 'קריירה', 'בניין חברה ומדינה', או – ביחס לציבור מסוים – 'הגשמה עצמית', הדברים כבר לא היו נראים כל כך קיצוניים, והייתה לסיסמה מעין זו לקוחות לא מעטים. לאו דווקא מנקודת ראות אידיאולוגית אלא כמציאות המפעילה רבים מקרב הציבור שלנו, בני נוער ומבוגרים כאחד. השאלה אינה מתמקדת ביחס לאליל זה או אחר. השאלה היא מהי עצמת הזיקה שלנו לקדוש ברוך הוא."
