פרופסור שלום רוזנברג
וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ־לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה (דברים לא).
התורה מתארת כאן מצב "הסתר פנים" של הקב"ה כעונש על חטאי בני ישראל. מה משמעות הסתר פנים זה? לפי הפסוקים שלפנינו, הכוונה היא שא־לוהים איננו מונע את הרע ולא מעניש את הרשעים.
המדרש קושר מילים אלו לסיפור מגילת אסתר: "אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר". חז"ל רואים במגילת אסתר את הרעיון שאמנם אין השגחה גלויה ויש הסתר פנים, אך זה לא אומר שאין השגחה. עדיין ישנה השגחה נסתרת.
"הסתר הפנים" הוא אחד העקרונות אצל ההוגים מהזרם האקזיסטנציאליסטי (הקיומי) הדתי. כהכללה נאמר שזו גישה הטוענת שהאדם מחפש את הא־לוהים מתוך דחף פנימי עמוק, ומוצא אותו בתוך נפשו ולא בעולם החיצוני. מרטין בובר כתב שהסתר הפנים מבטא משהו שאבד לנו – היכולת לקשר ולדיבור עם הא־לוהים בנפשו של האדם. אולם לדעתו זהו ליקוי זמני שאפשר יהיה לצאת ממנו בעתיד, וזה יקרה על ידי תחייה של נפש האדם.
אקזיסטנציאליזם ברוח ליטאית
ויליאם ג'יימס כתב את ספרו החשוב והמעניין על החוויה הדתית. הוא האמין בקיומה של חוויה דתית אותנטית בנפש האדם, ועל בסיס יומנים אישיים שאנשים כתבו ערך מחקר על הסוגים השונים של חוויות דתיות. במיסטיקה היהודית ובעקבותיה בחסידות, החוויה הזו מגיעה לשיאה ב"דבקות" – החוויה המיסטית שאליה יכולים להגיע אנשים מועטים ויחידי סגולה.
אני זוכר שבאחד השיעורים ששמעתי מפרופ' גרשם שלום, הוא טען שיש הבדל בין המיסטיקה היהודית והנוצרית. המיסטיקה הנוצרית מגיעה לשיאה באחדות עם האל. לעומת זאת, המיסטיקה היהודית בנויה על הרעיון של לחקות את האל – "והלכת בדרכיו", שהוא איחוד עם ה"ספירות". הרעיון של אחדות עם האל, לעומת זאת, ממש איננו חלק מהמיסטיקה היהודית.
שמעתי פעם מפסיכיאטר בשם לאון פרס שההבדל בין חולי נפש חמורים כאן ובאמריקה, הוא שבאמריקה הם חושבים שהם אלוהים וכאן הם חושבים שהם המשיח. זהו הבדל משמעותי הקשור לדמות האל שאליה מחנכים מילדות. אולם, אני כמעט תמיד מוכן להתערב נגד כאלה שקובעים כי רעיון פילוסופי כלשהו איננו קיים ביהדות, מכיוון שטענת "אין" היא חזקה מאוד ותמיד יש סיכוי טוב שבמקום נידח כלשהו, רעיון כזה דווקא נמצא. ובאמת היה לי מורה לקבלה, אפרים גוטליב שמו, שטען שאכן ישנם מקורות יהודיים שמדברים על דבקות כאחדות עם האל, והביא לכך דוגמאות.
גם הרי"ד סולובייצ'יק שייך לזרם האקזיסטנציאליסטי, אולם הוא מגיע מרקע אחר – מהעולם הליטאי. וכך, בניגוד להוגים היהודים והלא־יהודים ששמו את הדגש על החוויה הדתית ואפילו החוויה המיסטית, הרב סולובייציק מבין שביהדות ישנו עיקרון חשוב שממנו לא ניתן להתעלם.
ואכן, בקוראנו את ספרו של ג'יימס נשארים אנו בפני תמיהה קשה, המהווה לדעתי, את המוטיבציה הראשית בחיבורו של הרי"ד סולובייצ'יק "איש ההלכה". רבים סוגי החוויה הדתית שג'יימס מתאר, אולם אין בהם מקום לאחת התופעות החשובות שבדתיות היהודית המסורתית. אין הן מבטאות כלל את המסורת ההלכתית ואת חווייתו הדתית של האדם שתלמוד התורה מהווה מוקד חשוב בחייו. הקטגוריות שהגדיר ג'יימס הושפעו מהרקע הפרוטסטנטי שלו, והדגש ניתן על תופעות כריזמטיות ועל השאיפה לשמוע ממש קול מן השמיים. זאת כנגד העמדה ההלכתית הקלאסית שלימדה ש"לא בשמים היא". אנו יכולים למצוא אצלו דמות כמו "איש האלוהים", אך לא את איש ההלכה.
כאן הרב סולובייצ'יק מגדיר את דמותו של איש ההלכה כקטגוריה נוספת של החוויה הדתית. מה ההבדל בינו ובין איש הדת של ג'יימס? אנסה להדגים זאת ביחס למוסר. החוויה הדתית אכן מהווה עבור האדם גם צו המחייב להיות מוסרי, והאתגר העומד בפני האדם היא האם יישמע לקול ציווי זה. אולם הצו המוסרי האבסטרקטי איננו תמיד מספיק. פעמים רבות עומדים אנו בפני דילמות מוסריות המחייבות אותנו להכרעות קשות בין עקרונות שונים ומנוגדים. או אז נולדות מחלוקות, וצריך להכריע מהי העמדה הנכונה.
וכאן, האדם השואל את השאלות המוסריות קרוב הוא בממד מסוים דווקא ל"איש הדעת", איש המדע. הוא נדרש לדון בדילמות המוסריות באופן רציונלי, בהתבסס על עקרונות ונתונים הלכתיים. כך מגלים אנו את איש ההלכה. מצד אחד, חי איש ההלכה את מלוא האחריות האינטלקטואלית, ומאידך הוא נמצא גם במישור של איש הדת – המישור האי־רציונלי המתאים יותר לסכמה של ג'יימס.
אולם "איש הדעת" עוסק בעולם האמפירי והפיזיקלי, שהעיסוק בתחום המוסר ובהכרת ערכיו איננו חלק ממנו. בעולם המדע אין כלל מושגים של טוב ורע. אלו הם ערכים שבעזרתם אנו אמורים לשפוט את המציאות. כך עומד איש ההלכה בתווך, בין איש המדע המעוגן בעולם הפיזי ובין איש הדת המעוגן בעולם של החוויה הדתית האינדיווידואלית. וכמו ביחס לשאלות המוסריות, כך גם ביחס לשאר העניינים ההלכתיים, איש ההלכה עוסק בהם כחלק מהחוויה הדתית שלו.
סולם דו־ראשי
פרשנים רבים מוצאים בשיר השירים את רעיון הדבקות. גם הרב סולובייצ'יק בספרו "ובקשתם משם" מוצא שם רעיון זה, אך באופן אחר. הרעיון המרכזי שהרב סולובייצי'ק רואה בשיר השירים הוא שיש לנו סולם דו־ראשי. מצד אחד האדם מחפש את א־לוהים, חיפוש אישי ופרטי. מצד שני ישנה ההתגלות: הקב"ה פונה לאדם.
אולם הדבקות שהרב סולובייצ'יק מדבר עליה היא כאמור שונה. הוא מדבר על שלושה שלבים: בשלב הראשון עומד האדם בפני הציווי. בשלב זה, המאבק של האדם הוא כנגד עצמו, נגד היצר הרע. השלב השני הוא מעין חיקוי. האדם עומד בפני הא־לוהים במצב שבו הוא כבר מזדהה איתו ועם הציוויים שלו. אולם ישנו שלב שלישי, והוא שלב הדבקות. בשלב זה כותב הרי"ד סולובייצ'יק: "אנו רואים את פלא זיהוי הרצונות" (ולא 'רצינות' כפי שנדפס בטעות) – הרצון של האדם כבר הופך להיות הרצון הקדוש. הדבקות לפי הרב סולובייצ'יק היא דבקות של הרצון. וכאן רואים כיצד הרב סולובייצ'יק ממשיך את המסורת הליטאית. הוא איננו מדבר על דבקות של חוויה רוחנית מיסטית, אלא על דבקות שמשמעותה עבודה עצמית המביאה לכך שרצונותיו של האדם יהיו לעשות את הטוב.
