חזרתי עכשיו מלנחם אישה בת 86 בלי עין הרע ועד 120.
בעלה נפטר מסרטן בתוך שלושה חודשים ספורים.
וידעתי גם ידעתי שמדובר באישה חכמה מאוד. ואני צריך הייתי למלא את חלקי בניחום האבלים וביקשתי ממנה שתחלוק איתי משהו מחוכמת חייה. וכך היא סיפרה:
עבדתי כמפקחת בעירייה במשך 65 שנה. אחד הקולגות שלי כעס עלי מאוד. תמיד נכנס לעבודה עם פנים זועפות כלפיי. וזה הרגיש מאוד לא נעים.
יום אחד אמרתי לו: ירון, אנחנו לא חייבים לעבוד יחד. אבל אני מבקשת רק בקשה אחת. בא נעשה עסקה. בכל יום שאתה נכנס לעבודה בבוקר אתה אומר לי: "בוקר טוב תמי" ואני מבטיחה להשיב לך ולעיתים אף להקדים לך ולומר: "בוקר טוב ירון".
זה הכל. זה כל מה שאני מבקשת.
והיא דמעה ואמרה לי: דובי. אין לך מושג כמה זה עבד. זה עבד. בתחילה זה היה מאולץ ובסוף היינו הקולגות הכי אוהבים ומכבדים שיש. היינו סמל ודוגמה לאחרים.
ואני קצת מוחה דמעה כשאני כותב את זה כי נזכרתי בסיפור שסיפר לי אבי ז"ל על ראש הישיבה ר' יידל קולודצקי ז"ל.
אבי סיפר לי שהיה לו תלמיד מצטיין בכיתה שאמונתו נפגמה. הוא למעשה ביקש לכפור.
והוא בא לומר זאת לר' יידל. ור' יידל השיב לו: אני לא רוצה לשכנע אותך אחרת. אני לא מאמין שאוכל בשלב זה לעשות זאת. אני רק מבקש שתבטיח לי דבר אחד. לעולם, אבל לעולם, תמשיך להניח תפילין. בכל יום תניח תפילין. גם אם הכי קשה לך בעולם. והוא הבטיח לו זאת וכך הוא עשה. ולאחר שנה תמימה הוא נהפך להיות תלמיד חכם מובהק. והכל הכל, ממעשה קטן של בוקר טוב או הנחת תפילין.
וזה הוביל אותי לחשוב על סיפור של קרוב רחוק ממשפחתי היקרה שלאחר מלחמת העולם השניה בא לאדמו"ר שלו וכעס על בורא עולם. רתח מזעם וגידף.
והאדמו"ר אמר לו: אני לא אשכנע אותך אחרת. אני רק רוצה לבקש מאשתי שתיתן לך חתיכת לייקך (עוגת בית) לדרך. וברכבת, בחזור הוא פתח את נייר הכסף והריח את הלייקך ונזכר בבית אימו ובבית אביו וליבו נהפך בחזרה והוא שב לשורשיו.
