שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: (כב, ז).
התורה כתבה במיוחד אצל מצוות שליח הקן וכיבוד אב, שכר המצוה כמ"ש 'למען ייטב לך והארכת ימים'. ויש לשאול מהו מיוחד במצוות אלו שכתב השכר של אריכות ימים.
ומבאר המהר"ל, ומקדים דהנה מציאות העולם הוא 'טוב', והנבראים נבראו בשביל שיש בהם טוב, ודבר שאינו טוב אין ראוי להיות לו מציאות, ולכן ה'רע' באמת אינו מציאות אמיתית אלא 'העדר'. וכפי שכתוב בתחילת הבריאה 'וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב' שהבריאה הוא טוב, וכל מה שאינו טוב אינו בכלל הבריאה והמציאות, ואינו אלא העדר.
ולכן העוסק ביישוב העולם דבק בטוב, כיון שהוא עוסק במציאות שנקראת טוב, ולהיפוך מי שמהרס וגורם חורבן לעולם דבק ברע ובהעדר.
והנה, המקיים מצות שליח הקן, שאינו לוקח האם עם הבנים, דבר זה נחשב ל'ישוב העולם', שאינו מחריב הקן לגמרי, ומשאיר האם לעשות עוד קן ולגדל עוד אפרוחים. נמצא שעוסק ביישוב העולם, ומדבק עצמו במציאות ו'בטוב'. וכמו"כ המקיים מצות כיבוד אב ואם, עומק הדבר הוא, שהוא מכבד מי שנתן לו מציאות, שהרי אביו ואמו הם הסיבה לקיומו. ובזה דבוק הוא בדבר שנותן מציאות ו'טוב'.
לאור הדברים האלו, יובן היטב שבשני אלו מצוות ישנם השכר של אריכות 'ימים' וכמ"ש 'למען ייטב לך', שבקיום שני מצוות אלו מתדבק עצמו ב'טוב' שזהו מציאות, ובזה זוכה שיהא לו מציאות ואריכות ימים בטוב.
וז"ל בתפארת ישראל (פרק מא):
ובמצוה זאת כתיב (דברים ה, טז) "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך". ופירשו חכמים (חולין קמב א) "למען יאריכון ימיך" בעולם שכולו ארוך, "ולמען ייטב לך" בעולם שכולו טוב. וכן כתיב בשלוח הקן (דברים כב, ז).
ויש לשאול, למה באלו שתי מצות מפורש בהן "למען ייטב לך" יותר משאר מצות.
ויראה, כי דרך התורה לכתוב הדבר שהוא יותר ידוע. כי מצות שלוח הקן ראוי שעל ידה יזכה האדם לטוב. וזה כי כאשר משלח האם, דבר זה הוא קיום ישוב העולם, שאין מחריב הקן לגמרי, רק ישאר האם לעשות עוד קן אחר. והמקיים מציאות העולם, הוא דבק בטוב. ולכך כאשר נמצא העולם מן השם יתברך, אמר בכל אחד "כי טוב" (בראשית א, ד), וההעדר הוא רע. ומאחר שהוא דבק בקיום המציאות, שהוא טוב, ראוי לו המציאות שהוא אריכות ימים, וגם ראוי לו הטוב. כי המציאות הוא טוב, כמו שאמרנו. לכך נאמר בזה "למען ייטב לך והארכת ימים" בשביל זה.
וגם בשביל זה נזכר "למען יאריכון ימיך" אצל כבוד אב ואם. שהמכבד האב והאם, אשר הם סבה למציאות, לכך ראוי לו המציאות גם כן, שהוא אריכות ימים. ומפני כי המציאות הוא טוב, כמו שנזכר בכל הנמצאים במעשה בראשית "כי טוב", ולפיכך הוא זוכה אל הטוב.
ותדע כי אלו ב' מצות, כבוד אב ואם ושלוח הקן, המכבד אב ואם הוא דבק בדבר שהוא סבה אל המציאות, כי האב והאם הם סבה אל המציאות. והמשלח האם, דבק בקיום המציאות, שאינו נוטל האם על הבנים, והיה זה חורבן הקן, ובזה ששולח האם דבק בקיום המציאות. והמציאות צריך אלו שניהם; דהיינו אל ממציא, ואחר שנמצא צריך אל קיום. ולפיכך נאמר באלו שניהם טוב ואריכות ימים, והבן זה'.
מכון משנת המהר"ל
