כל מיני צער ויסורים שיש לאדם ע"י אדם אחר, בין מדעתו בין שלא מדעתו רק בגרמא דילי' נגרם צער לאחר, וכן אפי' מוכיחו ועי"ז מצטער - הוא הרצועה מרדות לו על עונו. [כי גם הבושה והצער שיש לאדם בעונו כשמוכיחין אותו, גם זה הוא ליסורין על עונו]. ולכן יש לאדם ליזהר שיהי' הוא נקי בזה, וכמ"ש וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל (הושע א, ד). וכן נאמר גבי בעשא ע"ש ברש"י. ולכן נא' התקוששו וקושו (צפניה ב, א). קשוט כו' (כמ"ש ב"מ ק"ז:). דבלא"ה נענש על כך. ויסורין הבאים לאחר ע"י שלא מדעתו, אין הקב"ה מביאם אלא ע"י מי שנקי בדבר, כי אין הקב"ה רוצה להביא תקלה לאיש מישראל [אם לא שגם לו יש משפט בזה, שיקבל העונש על מה שנענש זה על ידו. עד"ש במכות (י:) הקב"ה מזמינם לפונדק זה כו' וזה כו' ולכן אמרו בסוטה כשאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקים אשתו:
הכהנים נקראו קדושים, וכמ"ש וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ (דברי הימים א כג, יג). ונא' וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו (במדבר טז, ה). ובכל זרעו אחריו יש מדרגה זו, רק שחלוקים בין מעט ורב עד אהרן שהוא תכלית מדרגת הקדושה. ולכן העבודה לכהנים, וכן רבה בהן הכתוב מצות יתירות, כי המצות מעשיות הם הנותנים קדושה באדם, כמ"ש אשר קדשנו במצותיו וצונו. ונא' קדשנו במצותיך. ונא' וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים (במדבר טו, מ). ולכך כהנים זריזים במעשה, הכניס הש"י בהם מדה זו של זריזות במעשה כדי להכניס קדושה בלב. וענין הקדושה הוא הבדלה מכל עניני חמדות עוה"ז רק להיות עובד ה'. ונא' בכהנים לי, שהוא קיים לעולמי עולמים, כמשז"ל (ויק"ר פר' ב'). ואפי' בכהן היותר פחות במעלה כל שהוא מזרע אהרן אע"פ שאין ניכר בו שמץ קדושה, האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, וכבר הבטיח אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה בְּעִתָּם (ירמיה לג, כ). על ברית הכהונה:
מעלות הרבה יש, וכולם זכו כבר גדולי הדורות ונטלום, וזכו לבניהם אחריהם. כמו מעלת שם ישראל - זכה יעקב אבינו ונטלה וזכה לזרעו אחריו. [והוא ג"כ כמה מדרגות בלתי ספק, כמו בכל המעלות מן הפחות שבישראל ועד תכלית המדרגה היותר עליונה במעלה זו שהוא יעקב אע"ה], אבל הגרים א"א להם לזכות למעלת ישראל כיון שאינו מזרעו של יעקב, רק כמשרז"ל (אדר"נ פ' לו) ע"פ בשם ישראל יכנה. אלו גרי הצדק. שהוא רק כמו כינוי ולא עצם השם. ומעלת שם צדיק זכה יוסף הצדיק ונטלו וזכה לזרעו אחריו, כמ"ש במק"א ביאור מאמר רז"ל (ב"ב קכג:) אין עמלק נופל כו'. ומאמר רז"ל (ברכות כ.) בזרעא דיוסף לא שלטא עינא בישא. ואע"פ שנא' ועמך כולם צדיקים. מ"מ עיקרו בזרעא דיוסף. ושם חסיד זכה דוד המע"ה ונטלו, וכן זרעא דדוד אחריו בית דוד לבד. ולוי זכה לשם טהור וזרעו אחריו. ואהרן וזרעו אחריו לשם קדוש. עי' בזוהר ריש קרח. וכן שאר מעלות. ומשה רבינו ע"ה זכה למעלת התורה והחכמה ולשם ת"ח ולא זכה לזרעו אחריו, כמשרז"ל (במד"ר פר' כא) שבקש שינתן גדולתו לזרעו ולא נתנו. כי ת"ח אין מצויים להיות בניהם ת"ח כמ"ש בנדרים (פא.), ולכן אמרו (יומא עב:) כתר תורה מונח לכל. ולכן נקרא משה אב בתורה כו' (מגילה יג.). כי תואר אב אף לשאין בניו. עי' בפ"ב דברכות (טז:) אין קורין אבות כו', אי מרחל כו' ע"ש. רק הוא אב כל הת"ח שבישראל. וחלוקת משפחות השבטים שבתורה הוא כפי חלוקת המעלות שזכה כל אב משפחה ומשפחה ונטלה לזרעו אחריו. ומזה הם חלוקת הכתות בישראל, אלו בעלי מדה זו ואלו חפיצים בזו, ולכן אמרו על כל המחלוקת שבישראל אלו ואלו דא"ח:
פעמים שרואה בבירור שהש"י מסייעו ומסכים עם מעשיו, עכ"ז אינו ראי' כי מעשיו ישרים באמת, וע"ז נאמר מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ (ישעיה מח, יז). ודרשו רז"ל (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. [ואמר 'בדרך' - דר"ל בס' משלי דרך התורה, כמש"ל אות מ"ח. כי אין הש"י מסייע אלא כשהוא עפ"י דעתו הולך בדרך התורה. ומה שלמדו מבלעם, גם לפי דעתו של בלעם כפי סטרא דיליה הי' דרך זה ישר לו כפי מה שהוא ומובן]. הלא תראה באליהו שאז"ל (סנהדרין קיג.) שהי' קשה לפניו ית' עצירת הגשמים ואעפ"כ א"ל לאליהו לך ונסתרת וגו' ועזרו להסתר מפני אחאב בדרך נס, ואלו הי' אחאב מוצאו הי' מכריחו לבטל כמו שהי' אח"כ, וכמו שעשה יהורם לאלישע. וע"ז נאמר לא בשמים הוא. ואע"פ שעזרו לר"א בדרך נס להראות שהדין עמו לא סמכו ע"ז (ב"מ נט:), שחשבו שהוא מפני שהוא רוצה לילך בדרך זה. וזה היתה ג"כ התלוננות בני ישראל, אתם המיתם את עם ה'. אעפ"י שראו הפלגת הנס באבדם, מ"מ חשבו ע"ז כי לא בשמים הוא, ואין לסמוך ע"ז שהדין עם משה ואהרן נגד קרח ועדתו, רק אתם רציתם לילך בדרך זה וזכותכם גדול, ולכך המיתם וגו':
האדם צריך למסור נפשו להשי"ת - שאם אינו כרצון השי"ת אז מוסכם לילך מן העולם, כדבר שנאמר וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם (תהלים קלט, כד). וכענין זה אמר יונה טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי (יונה ד, ח). וזה ענין נפילת אפים אחר כל תפלה, וא' בזוהר ריש קרח, כי נפילת אפים הוא מסירה עצמו למיתה, וגם בפשוט ירמוז לזה. ומשה ואהרן נפלו על פניהם ב' פעמים שם בפ' קרח. כי ר"נ איש חטאו בנפשותם. ורז"ל אמרו קרח שפקח הי' כו'. והנה גם הר"נ איש לא שוטים הי', כמשז"ל שהיו ראשי סנהדראות. ואז"ל (במ"ר) שהיו בכללם הי"ב נשיאים, וכן מורה לשון הכתוב אתם המיתם את עם ה'. והם רק יחידים וקראום עם ה', לפי ששתולים כנגד כל העם, והאמינו למשרע"ה שיכול להענישם, אבל הם חטאו בנפשותם, כענין שאמרו בנזיר חטא על הנפש, פי' מתחייב בנפשו. והיינו שידעו כי לעתיד לא ילמדו איש את רעהו, ויהי' מדרגה זו שכל העדה כולם קדושים, וחשבו שכבר הגיעו לכך [כי באמת לולי שגרם החטא היו על מדרגת לעתיד כמשאז"ל] ומרוב השתוקקותם לזה עד שנתרצו באמת, שאם באמת אינם במדרגה זו אז טוב מותם מחיים ומוסכמים למות באמת [וזהו קרח שפקח הי'. פי' פקח בכל מקום בדרז"ל ערום, כמו אי פקח הוא כו' (כתובות פח.). שטעם מעץ הדעת טו"ר, ואכמ"ל עוד] ולכך אע"פ שנקראו חוטאים בשביל זה בנפשותם, מ"מ מעלה גדולה הוא, ולכך זכו שהמחבות שלהם נעשו צפוי למזבח. ולכן נאמר למשה ואהרן הבדלו וגו'. וכן אח"כ הרומו וגו'. והקשה הרמב"ן וכי אין ביד ה' להצילם והם תוך העדה. אבל לפי שהם היו בדבר זה גדולים בענין המסירת נפש, לכך הוצרכו להבדל לבל ילקו עמהם. ולכך תיכף למאמר הבדלו והרמו, הרגישו בזה ויפלו על פניהם. ואמרו בזוהר דמסרו גרמייהו למיתה. רצו לעשות בזה כמעשיהם:
