הרב יהודה ברנדס
תנועת החסידות עיצבה מחדש כמה מושגים שהיו מקובלים בישראל מימי קדם. החסיד, שבמקורו המקראי והחז"לי הוא איש המעלה ש"מתחסד עם קונו" ועושה מעל ומעבר לנדרש, הפך לתוארו של כל מי שחבר בקהילה חסידית. כיום, התואר "חסיד" מוענק בהקשר חברתי ואינו מעיד על מידותיו של האדם, עבודת השם שלו או חסדיו עם הזולת.
התואר "צדיק" במקורו ניתן לאיש המעלה שנוהג בדין וביושר ונמנע מלחטוא. בחסידות המאוחרת, הממוסדת, הפך ה"צדיק" מתיאור של מעלה אישית להגדרת תפקיד. "צדיק" הוא תוארו של הרבי, מנהיג הקהילה. רוב האדמו"רים אינם נבחרים כיום לתפקידם לפי סגולותיהם האישיות אלא יורשים את התפקיד מאביהם, מהסבא או מהחותן.
בראשיתה פיתחה החסידות באופן מחודש את תפקידו ומעמדו של הצדיק בעולם. הצדיק מתווך בין שמיים לארץ, בין ה' לבני האדם. מצד אחד הוא מוריד מן השמים שפע רוחני ואף גשמי, לחסידים המקושרים אליו ולעתים גם לעולם כולו. מנגד הוא מעלה את בני האדם כלפי שמיים. הצדיק מדריך את החסידים בעבודת ה' שלהם, משדרג את תפילותיהם ופועל למענם בעולמות העליונים.
מהן התכונות המאפיינות את הצדיק?
ראשית, הוא מסור בכל ליבו ונפשו לעבודת ה' ומקדיש לה את כל עיתותיו, בבחינת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". הוא עוסק בתורה ובעבודת ה' בהתלהבות ובמסירות. כשהעוצמה הרוחנית והקדושה של הצדיק זוכות להכרה, רבים פונים אליו ומבקשים ליהנות מאורו. הצדיק מאיר לעולם באופנים שונים. ההתקשרות אל הצדיק יכולה להתרחש בבית כנסת ובבית מדרש, בשיעורי תורה ובתפילה, וגם בביתו של הצדיק, כשהחסיד מוזמן להתארח בביתו ולהסב על שולחנו.
היא יכולה להתרחש גם בארבע עיניים, ב"יחידות", בחדרו של הצדיק שמפנה מזמנו כדי להיפגש עם החסידים, לברכם ולענות על שאלותיהם וספקותיהם. יש המבקשים ממנו עצה ותושייה, בענייני עבודת ה' וגם בשאלות הנוגעות לחיי העולם הזה. יש שאלות פרטיות של יחידים ויש שאלות כלליות המובאות על ידי מנהיגי הציבור. הפנייה אל הצדיק נובעת גם מן ההערכה הגדולה כלפיו באופן אישי, וגם מן ההנחה שיש לו יכולת מיוחדת להבנת דבר ה' והנהגת המציאות, מכוח מעלתו הרוחנית.
הצדיק נושא באחריות על העדה כולה. אחריותו נובעת מאהבת ישראל המבוססת על אהבת ה' א־לוהי ישראל. הוא משמש כתובת לכל סובל ולכל מי שזקוק לאוזן קשבת ולמילות עידוד. במובן מסוים, הצדיק הוא צירוף של מחנך, עובד סוציאלי ופסיכולוג. הוא דואג לפרנסתם ובריאותם של הבריות, למצבם הרוחני ולמקומם החברתי. בתפילותיו הוא מבקש על היחידים ועל הכלל.
יש צדיקים שטורחים בעצמם בהכנסת אורחים וגמילות חסדים. יש כאלו שמצטיינים יותר בסעד רוחני, בדרך של שיחות הדרכה אישיות ובהשתתפות באירועים של שמחה וצער. יש צדיקים שכוחם גדול בתורה ובתפילה והפעילות המעשית נעשית מכוחם על ידי שליחים ועסקנים, השואבים מהם השראה ומקבלים מהם עצה והדרכה.
העיקרון המנחה את המחשבה החסידית הוא "לבל יידח ממנו נידח". כל אימת שיש יהודי סובל או מרוחק, בגשמיות או ברוחניות, קיימת שאיפה ומגמה לקרבו, לחזקו ולאמצו. משכך, עסוקים הצדיקים בהשתדלות לקרב רחוקים. הצדיק הוא בעל עין טובה ורואה תמיד את הטוב הגנוז בכל אדם, את הפוטנציאל הניתן למימוש. הצדיק מעלים עיניו מן הפגמים באנשים לא מתוך תמימות נאיבית אלא מתוך תפיסת עולם שמבקשת את הטוב ואת התיקון בכל אדם ובכל מצב.
הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהלך השבוע לעולמו, היה חסיד במובן המקראי הקדום, וצדיק במובן המחודש בהגות החסידית. הוא לא לבש בגדי שיראין ולא נהג גינוני אדמו"רות. לפיכך היה פטור מלהתנהג בתבנית חיצונית מקובלת והיה מסוגל להיות הדבר עצמו, בתכונתו המקורית. הוא חי כחסיד ומימש בכל אורחות חייו את התפקיד שייעדה החסידות למנהיגיה, תפקיד הצדיק. לפיכך, עלה בידו לכונן ולהקים עולה של תורה ועבודה בדור שלם, כפי שפעלו צדיקי החסידות בדורותיה הראשונים.
