Rebbetzin Yocheved Yogel passed away at about the age of 100 plus. She was the wife of Rav Yehoshua Yogel, the founder of Medrashiyat Noam [a popular Israeli High School] and Talmid of Rav Elchonon Wasserman and Rav Aharon Kotler [in Kletz] and later the Chazon Ish. Here is an appreciation of Rav Yogel written by a Talmid:
אחרי מיטתו של הרב יהושע יגל זצ”ל
במוצש”ק פ’ וישב הלך לעולמו יהודי יחיד ומיוחד, הרב יהושע יגל, המנהל החינוכי (מה שקרוי במקומות אחרים, ‘ראש הישיבה’) של ‘מדרשיית נועם’ בפרדס חנה, והוא בן 91. הוא זכור לתלמידיו ולכל מי שהכיר אותו כצעיר נצחי, אף שכבר מגיל צעיר למדיי הוא היה מכונה בפי רבים מתלמידיו ‘הזקן’. הוסיפו לכך את הדיכוטומיות הרבות באישיותו, כגון חרדי-ציוני, פתוח-שמרן, למדן-אוטודידקט, בעל יוזמות בכיווני השכלה שונים ביחד עם שמרנות ישיבתית-ליטאית, ותקבלו תמונת פסיפס של אישיות מורכבת ומעניינת להפליא.
הזמן הקצר שחלף מאז פטירתו של הרב יגל אינו נותן עדיין פרספקטיבה ממנה ניתן לסכם, לנתח, להבין ולהעמיק באישיותו ובהשפעתו על החברה הדתית, ובפרט על החינוך הדתי בישראל. אין כאן תוצאות של מחקר ביוגרפי, וגם לא תוצאות של ניתוח היסטורי-סוציולוגי, ואף לא תורני. לא זה המקום ולא הזמן. בדפים אלו אנסה לתאר כמה קווים לדמותו, כפי שראיתי אותם בעיניים של תלמיד במדרשייה, ולאור קשר ארוך שנים עם הרב יגל זצ”ל מאז ועד השנים האחרונות.
המדרשייה היוותה דגם ראשוני למוסד שקיבל לאחר מכן את השם ‘ישיבה תיכונית’. בעקבות הנחייה של ה’חזון איש’, המדרשייה לא נקראה ‘ישיבה’. הרב יגל הקים את מדרשיית נוע”ם (=נוער מזרחי) ביחד עם ר’ ישראל סדן המנוח בעודו צעיר לימים. המחזור הראשון סיים עם הקמת המדינה, והרב יגל אז כבן 33.
הרב יגל גילה אוטונומיה, אומץ לב והעזה, לכל אורך דרכו המיוחדת. הוא המריץ את חניכיו במדרשייה לפרוץ למחנה עין שמר הסמוך, בו עסקו פעילים שונים בחסות מוסדות המדינה (וה’מפלגה’) ב’חינוך מחדש’ של ילדי תימן. כפי ששמענו בלווייה, הוא סירב להסגיר אנשי אצ”ל ומפני כך קיבל איומים מאנשי ההגנה שיפגעו בו אישית ושיסגרו את המדרשייה.
הרב יגל העז גם כלפי פנים, בתוך העולם הדתי-חרדי. הוא העז לפתח מוסד מדגם שנתן לגיטימציה לשילוב שלא היה מקובל באותה עת (אף שהיו לו תקדימים רחוקים). הוא עשה זאת כמי שהיה, וגם חש, חלק מעולם חרדי, מקורב לגדולי תורה בעלי גוון חרדי (ה’חזון איש’ זצ”ל, ר’ אהרן קוטלר זצ”ל ועוד). בו בזמן הוא היה גם סטודנט למשפטים. הוא למד בחברותא עם הרב גדליה נאדל (דמות מרתקת בפני עצמה, שהלך לעולמו לפני כשנתיים), ובכל סופשבוע היו הולכים אל ה’חזון איש’ לברר אצלו את ספקותיהם ולהציע בפניו את תוצאות לימודם. כל אלו הנחו אותו במהלכיו השונים, אבל את צבעה הייחודי של דרכו זו נתן לה הוא בעצמו.
רבים הסבירו את תופעת הרב יגל כגישה של פטרונות חרדית שמנסה להציל את הנוער הציוני-דתי מפיתויי העולם החילוני, ורואה במבנה של ישיבה-תיכונית מין דיעבד שנועד להוות אלטרנטיבה לחינוך התיכוני הרגיל, ובעיקר אמצעי להעביר את הנוער לישיבות חרדיות. אך דומני כי זו תמונה שטחית מדיי. הרב יגל, לפחות כפי שאני הכרתי אותו, ראה ערך בכל תחומי הידע והעיסוק, על אף אהבתו העזה לתורה (שתתואר להלן).
הרב יגל לא עסק באידיאולוגיות, וגם לא בהגדרות כאלה או אחרות. רבים תהו האם הוא חרדי או ציוני, האם הוא ‘שחור’ או ‘לבן’, האם הוא אומר הלל ביום העצמאות או לא. יש שהתייחסו אליו כציוני ב’ארון’, וכנגדם יש שהתייחסו אליו כחרדי שחזותו הכאילו-ציונית אינה אלא טקטיקה לצורך השפעה על תלמידים. דומני שאלו גם אלו לא תפסו את המורכבות של דמותו לכל עומקה.
כאמור, דומה היה כי הרב יגל כלל לא מתעניין בהגדרות אלו ואחרות. הדבר היחיד שעניין אותו היה תורה. הוא רצה להשפיע על כמה שיותר תלמידים שילמדו תורה ברצינות, ושיהיו בני תורה בכל מקום שיהיו בו. הוא היה גאה מאד בבוגריו שתפסו עמדות שונות בחברה, אך בעיקר בכאלו שביטאו דבקות בתורה ועבודת השם. עד כמה שהתרשמתי (דווקא כמי שבאוזניו הוא לא חשש להתבטא, שכן הייתי איש בני-ברק, ולמדתי בכוללים שם) צבע הכיפה והבגדים היה חסר כל משמעות בעיניו. הרב יגל לא עסק באידיאולוגיות בשיחות עמנו כתלמידים, וגם לאחר מכן כמבוגרים. למיטב התרשמותי הוא גם לא עסק בזה בינו לבין עצמו. הוא פעל למען התורה והפצתה באופנים שנראו לו מיטביים, ופרט לכך שום דבר לא היה חשוב בעיניו. הישיבות שאליהן כיוון את תלמידיו היו הישיבות שבהן הוא האמין שהם ילמדו בצורה הכי טובה. זה היה הקריטריון היחיד אצלו, ולא אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת.
אהבת התורה שלו היתה מן המפורסמות. שניים מידידיי שהיו ר”מים צעירים במדרשייה סיפרו לי שהרב יגל ישב עמם להכין את השיעורים, את הסוגיות ואת אופן ההעברה, בכל שבוע. ערב אחד, לאחר שסיימו ללמוד בשעה מאוחרת, הרב יגל הלך לביתו והם הלכו כבר לישון, ופתאום נשמעת נקישה בדלת הדירה בה למדו. חברי פתח וראה את הרב יגל שמייד פתח ואמר לו: “בקשר לרשב”א, מצאתי את ההסבר לקושיא”. הוא הבין שהרב יגל כלל לא לקח בחשבון את האפשרות שמישהו יילך לישון כאשר הסוגיא עדיין אינה נהירה לו עד תומה.
מן המפורסמות הוא שכאשר הרב יגל התלבט בקושי בסוגיא שלא מצא לו מענה, ולו גם באמצע הלילה, הוא התניע את המכונית ונסע מייד לבני ברק לברר את העניין. הוא לא יכול היה לישון כאשר לא סיים את בירור הסוגיא. כאשר הוא שמע שהרב ליכטנשטיין הגיע מארה”ב לעמוד בראש ישיבת ההסדר הר עציון (והצטרף לרב עמיטל) נסע לשם ושמע אצלו שיעורים כתלמיד. כפי שהבנתי, לא היה מדובר בכמה ימים, אלא בתקופה ארוכה.
סיפור מפורסם מספר על הרב יגל מגיע לתפילת שחרית במדרשייה עם שתי עניבות: אחת זרוקה לאחור והשנייה תלויה מלפנים. התברר שהרב יגל ישב ללמוד ליד שולחנו בלילה בביתו, ותוך כדי הלימוד זרק את העניבה לאחור. כהרגלו, המשיך לעסוק בסוגיא עד השעות הקטנות של הלילה, וכנראה נרדם ליד השולחן. בבוקר כשהתעורר ראה שאין לו עניבה ולכן קשר לעצמו עניבה נוספת וכך הגיע לתפילה.
לאחר נישואיי (הוא ערך את החופה, כמובן) הוא נהג ‘לנחות’ אצלנו בבית בבני-ברק, עם או בלי הודעה (בד”כ של 5 דקות מראש), שואל מה נשמע בבית ומה שלום הילדים, ומייד היה מתיישב ללמוד אתי. הוא נתן לי תחושה שאני תורם לו בלימודו, ושהוא רוצה ללבן יחד עמי את הסוגיות. לאחר זמן הבנתי שזהו חלק מהמשך התהליך החינוכי שלי (ושהוא עשה זאת עם בוגרים נוספים). בילינו שעות לא מעטות בלימוד משותף שהיה עבורי חוויה אמיתית, ואף התכתבנו בנושאים לימודיים. על אף שחידושיו הרבים היו חביבים עליו מאד, ואמונו בהם היה בהחלט נחרץ, זה לא סתר מוכנות להקשיב בסבלנות, וללבן ביחד את ההיבטים השונים של הסוגיא, ואף לקבל דעות אחרות. מרגלא בפומיה: “ומתלמידיי יותר מכולם”.
הדברים הגיעו לידי כך, שאהבתו לתורה לפעמים קלקלה את השורה. הוא פנה לאנשים והזמין אותם לקבל תפקידים (לפעמים בכירים מאד) במדרשייה, רק בגלל שהוא האמין שהם אוהבי תורה, ולומדים אותה כמו שלמדו אותה בישיבות ליטא. הכישורים וההתאמה לתפקיד לא בהכרח עמדו בראש סדר העדיפויות שלו. התורה האפילה אצלו על הכל. בהיותי תלמיד בשמינית ניגש אליי המדריך ואמר לי שאני נוהג באופן לא הגון, שכן אני מסתמך על כך שלא יעשו לי מאומה בגלל שאני עומד ללכת לישיבה (אחרי השמינית), ואני מנצל זאת להתפרחח. למען האמת, לא הייתי מודע לכך, וההתפרחחות נעשתה לא מתוך חישוב, אך ילדות היתה בי, ומאותו רגע כבר הבנתי שאני בטוח. כאן אהבת התורה הביאה לעיוות (לפחות בטווח הקצר). המדיניות הזו היא ביטוי לאותה אהבת תורה לוהטת שלפעמים קלקלה את השורה.
דרך לימודו מבטאת מידה לא מעטה של אוטודידקטיות. הוא לא משתמש בז’רגון הלמדני המקובל (אף שסגנונו הוא מסורתי-רבני בהחלט), ולפעמים התעוררה אצלי תחושה שהוא לומד כמו ‘בעלבית’. זוהי תוצאה של העובדה ששהותו הפורמלית בישיבות היתה קצרה למדיי (זמן אחד בגיל צעיר מאד בברנוביץ’ אצל ר’ אלחנן וסרמן הי”ד, עוד אצל דודו הגאון ר’ שבתי יגל בסלונים, ותקופה ארוכה יותר בגיל הבחרות בקלצק אצל ר’ אהרן קוטלר). מגיד השיעור שלי בבני ברק אמר לי שזו בעיקר שאלה של תרגום, ואכן במידה רבה זה היה נכון.
אך היה כאן משהו מעבר לשאלות של סגנון. ההגדרות הישיבתיות נשמעות לכולנו מוכרות, ודווקא בגלל זה לפעמים הן מחפות על עמימות בהבנת הדברים. די לנו בהעלאת חילוק ישיבתי ובזה נפתרות כל הבעיות. הרב יגל רצה להבין את הדברים בשכל האנושי הרגיל, ולא רק להכניס אותם לדפוסים לוגיים וטרמינולוגיים מוכנים מראש.
אביא כאן שתי דוגמאות שאני נזכר בהן כעת (מתוך רבות אחרות), לדרכו זו בלימוד:[1]
כל דאלים גבר. ישנם מצבים שבהם ההלכה קובעת שהדיינים לא מתערבים בסכסוך ממוני, ואומרים לצדדים ‘כל דאלים גבר’, כלומר תחליטו לבד (ואולי אפילו במידה של אלימות). בעולם הישיבות נוהגים לחקור האם זוהי הסתלקות של הדיינים, כעין הותרת המגרש ללא הכרעה משפטית, או שמא הכרעה יש כאן. מקור מרכזי בנדון זה הוא הרא”ש בפרק ‘חזקת הבתים’, הקובע שאם ראובן הצליח לתפוס את החפץ זוהי גופא ראייה לכך שהחפץ הוא שלו, שכן מי שצודק בדרך כלל משקיע יתר מאמץ, ורוב הסיכויים שהוא יהיה זה שיצליח.
הרב יגל מיאן לקבל שיטה שמאפשרת לדיינים להסתלק מן הדין. הוא הביא ראיות לכך שיש עליהם חובה להכריע בכל מקרה, ולו למען הסדר החברתי. הוא הוכיח זאת דווקא מדברי הרא”ש עצמו, שדבריו בתשובה (שם הוא מדבר על הסתלקות) לכאורה סותרים את דבריו בפסקים. הרב יגל הביא מכאן ראיה שגם מי שמדבר על הסתלקות לא באמת מתכוין לדבר כזה במשמעותו הפשוטה. יש כאן הכרעה פוזיטיבית, אף שהיא נראית כמו הסתלקות, אך בסופו של דבר עניינה הוא הצדק ומילוי החובה השיפוטית.
פסול קרובים. הקרובים פסולים להעיד ולדון. והנה כבר בגמרא מובא שפסול הקרובים אינו מחשש שמא הם משקרים אלא הוא מ’גזירת הכתוב’, ולכן הם פסולים להעיד גם לחובת קרובם ולא רק לטובתו. כך גם נפסק ברמב”ם ובשולחן ערוך. והנה הרב יגל לא נחה דעתו בזה, והוא יוצא להוכיח שכוונת הדברים אינה לגזירת הכתוב שאין לה כל טעם, אלא התורה מלמדת אותנו שהקרובים נוטים לעוות את הראייה בהקשרים שיש להם קשר קירבה עמם, ולכן אין לסמוך על עדותם. אין כאן עיוות מכוון, שהרי לכל אדם יש חזקת כשרות, ומקובלנו שאין אדם חוטא ולא לו. אולם יש כאן עיוות שנובע מההטייה שבקירבה, ולכן הוא יכול להוביל הן לזכות הקרוב והן לחובתו.
שתי אלו הן דוגמאות לחקירות ישיבתיות נדושות, שקיבלו אצל הרב יגל ניסוח שהוא כאילו ‘בעלביתי’, אך למעשה מבטא רצון להבין ולהעמיק ולראות את השכל והסברא שבכל דבר.
כמה פעמים הוא אמר לי בטרוניה שתלמידי הישיבות לא עובדים בצורה מסודרת ובונה. הוא מוכן להציע לפניהם את כל מה שידוע בסוגיות הישיבתיות באופן מסודר ובנוי, כך שיוכלו להמשיך ולהתקדם מכאן והלאה, ולא שכל אחד מהם ‘ימציא את הגלגל’ בכל פעם מחדש.
שמעתי פעם מקרובתו של הרב שולמן זצ”ל (ראש ישיבת סלובודקא, מגדולי הדור הקודם) שהוא אמר לה שראש הישיבה האמיתי היחיד שהוא מכיר בדור הזה הוא… הרב יגל. כששאלה אותו מדוע, אמר שהאהבה והדאגה שלו לתלמידיו, שהיתה עד מסירות נפש ממש, מזכירה לו ראשי ישיבות ‘מיתולוגיים’ מן הדורות שעברו. כל תלמיד שהיה בשבוע ישיבה, זכה בהתעניינות האם הוא מסתדר, ואולי אפשר לשפר משהו, או לעבור לישיבה אחרת. הרב יגל התעניין גם במצבם של הבוגרים, ולא החמיץ אף חתונה או בר-מצווה של בוגר, בנו של בוגר, או נכדו. בכל בעייה בחיים ניתן היה לפנות לרב יגל, וחזקה עליו שהוא יפעיל כמה מאלפי הבוגרים בכדי לפתור את הבעייה.
הקשרים שלו עם הבוגרים היו ללא כל קשר לזהותו ועיסוקו של כל אחד מהם. היו לו קשרים עם בוגרים שונים מתחומים שונים, אמנם בדרך כלל סביב תורה.
גם הנהגתו החינוכית היתה מיוחדת במינה, ועל אף החספוס החיצוני היא היתה לעיתים מתוחכמת מאד. בעיניים של מבוגר הבנתי את שלא יכולתי להבין כתלמיד. כיום ברור לי שהרב יגל דגל בשיטה חינוכית של מסרים כפולים. מחד, הוא גרם לנו לפחוד כאשר עסקנו בפעילויות שונות על חשבון הלימודים. מאידך, הוא נתן לכולנו את התחושה שחובה עלינו להתמסר לחברה שסביבנו (והיה לנו ברור שזה גם על חשבון הלימודים), והוא אף היה גאה מאד בפעילויות שלנו. לברוח מהמדרשייה להתנחלויות היה עוד מעשה אסור-מותר, מאותה משפחה.
במהלך השנים הקמנו כמה חברים מהמחזור סניף בני עקיבא בכרכור (שהיה בעל ערך חברתי-רוחני חשוב, מעבר לסניף בנ”ע רגיל). כמעט בכל שבוע לאורך תקופה די ארוכה היינו נוהגים ‘לסחוב’ את האופניים של המדריך, ולברוח מפניו על אופניו שלו, כדי להגיע להדרכה בסניף. לפעמים הדבר נעשה בסיוע אשתו של אותו מדריך. באותם ימים ליוותה אותנו תחושה ברורה של חכמים גדולים שמצליחים בכל פעם להערים על ההנהלה. כיום, בעיניים של מבוגר, אני מבין שזה היה חלק מאותה מדיניות של מסר כפול. ברור שאותו מדריך לא היה שוטה כה גדול שנפל בפח שבוע אחרי שבוע בלי ללמוד לקח. היתה כאן דרך מתוחכמת להגביר את המוטיבציה שלנו לצאת לפעילות חיובית בסביבה, על אף שזה לווה באיומים ואזהרות שיש לשמור על המסגרת ואין לעשות זאת על חשבון הלימודים.
מן המפורסמות הוא שהרב יגל לא היה מוכן ‘להעיף’ תלמיד מהמדרשייה, והדברים כנראה נעוצים בהוראה שקיבל מרבו, בעל ה’חזון איש’. אמנם במאמר שכתב ב’ניב המדרשייה’ (חזר נדפס בספר ‘במשוך היובל’, עמ’ 56) על חינוך עפ”י השולחן ערוך, הוא מדבר על השיקולים השונים של הדאגה לפרט מול טובת הכלל, מתוך ההנחה שכל תלמיד הוא בר תיקון. אמנם לעיתים יש צורך להוציאו (אך ורק אם הוא עצמו אינו מוכן לפעול לתיקון), אך בפועל, ככל הידוע לי, זה לא יושם. הוא היה נוקט בדרכים שונות ומשונות כדי להימנע מהצורך להוציא תלמיד מהמדרשייה.
הרב יגל התנהג לפעמים כאילו המדרשייה היא ישיבת וולוז’ין של דורנו. גישה זו נראתה לנו תמיד נאיבית ביותר. הוא התעקש לא לוותר על רגע של לימוד תורה, ודיבר בלהט על מושגים כמו ‘ביטול תורה’, על אף שגם הוא ידע היטב שרוב ככל התלמידים לא ממש מנצלים כל שעה (בלשון המעטה). דומני כי גם זה חלק מאותה שיטה של מסר כפול: מחד, דרישות שנראות מנותקות מהמציאות, ומאידך מודעות מפוכחת למציאות כפי שהיא.
יום אחד, ילדות נזרקה בי, ובעקבות התערבות עם חברים עליתי לבמה בבית המדרש באמצע סדר ערב, תוך קריאות של חברים. היה עליי ‘להחזיק מעמד’ למעלה במשך דקה שלימה, כשכל הר”מים מזדעקים וקוראים לי לרדת. הדבר נעשה כמובן כשהרב יגל לא היה בביהמ”ד, שאם לא כן הייתי זוכה לטעום מנחת זרועו מיידית. באותו לילה הרב יגל קרא לי אליו לביתו, ואת השיחה שלנו אז לא אשכח לעולם. הוא כמעט בכה על ביטול התורה שגרמתי, ושאל אותי כיצד העזתי לעשות זאת. אני כמעט גיחכתי לעצמי (אילו העזתי) כשחשבתי על כך שאף אחד מאיתנו לא חשב אפילו ללמוד שם. לאחר מכן הוא שאל האם אני מבין את משמעות הדברים, ויעץ לי (אך לא ציווה עליי) לקבל על עצמי תענית דיבור לאורך היום שלמחרת וללמוד תורה כל היום. לפני מעשה, המושג ‘ביטול תורה’ כלל לא עלה בדעתי, שכן ההתייחסות שלנו לא היתה כשל ישיבה, והלימוד בסדר ‘לא היה ממש בראש מעיינינו’. אחרי אותה שיחה קיבלתי לקח שלא יישכח אצלי לעולם. לכאורה גישה מנותקת, שמדברת עם צעירים פוחזים על מושגים כמו ‘ביטול תורה דרבים’, אך בדיעבד הגישה הזו מותירה את חותמה לאורך שנים על כל מי שפגש בה.
הרב יגל, והמדרשייה בכלל, הקדימו את זמנם בכמה וכמה תחומים. ביחד עם ר’ ישראל סדן המנוח, עמד הרב יגל על כך שהמדרשייה תפתח את דלתותיה גם לנוער מהפריפריה, ורבים מאותם נערים חבים להם את הצלחתם בתחומים שונים. פיתוח לימודי החול היה נושא העסיק את הרב יגל לא מעט, ביחד עם חשש בלתי פוסק לגורלם של לימודי הקודש. הוא מעולם לא נתן ל’רייטינג’ להעביר אותו על עקרונותיו, וכעס מאד על תופעות אלו כאשר התרחשו במדרשייה, וגם במוסדות אחרים. לא פעם התלונן באוזניי על כך שתלמידים יוצאים לחופשה ביום ה’, ולא ביום ו’. “זהו ביטול תורה”, אמר. ניסיתי לומר שלמיטב ידיעתי רוב התלמידים לא ילמדו הרבה תורה, לא בליל שישי וגם לא בבוקרו, ובפרט לפני היציאה לחופשת שבת, ואולי יש מקום לאפשר להם להתאוורר ולשהות בביתם עם משפחתם. אך הוא לא היה מוכן לקבל ‘ביטול תורה’ כזה בשום אופן.
בשנותיו האחרונות, כאשר מצבו כבר לא איפשר לו להשתתף באופן פעיל בהנהלת המדרשייה, ואף בישיבות ההנהלה וועדותיה, הוא לא חס על כוחותיו, ועסק במרץ שלא ייאמן בגיוס תומכים לעמדותיו בויכוחים השונים שהיו על הפרק, ללא לאות ובהתמדה שבסופו של דבר בדרך כלל הביאה לתוצאה המיוחלת מבחינתו. קשה היה לעמוד נגדו, זאת מעבר למעמדו המיוחד כרבם של רוב המשתתפים בדיונים. לא תמיד הסכמתי עם עמדותיו, אבל תמיד הערכתי מאד את העובדה שבמצב ובגיל בו אנשים אחרים עוסקים בעיקר ב’קרעכצן’ ובטיפול בעצמם, עוסק היהודי המבוגר הזה, הזקן-צעיר הנצחי הזה, בשיא המרץ והאנרגיה במדרשייה, בהתנהלותה ובתלמידיה. כולנו זוכרים אותו לוחם שם על עמדותיו כלביאה שמגינה על גוריה.
גם לאחר ויכוחים מרים במיוחד היה ניגש אליי לאחר תום הישיבה ושואל מה שלום אשתי והילדים (בשמותיהם). הדברים לא נאמרו כדי לצאת ידי חובה, ובודאי לא רק כדי להפשיר את האוירה, אלא מתוך התעניינות אמיתית, ותוך כניסה לפרטים לגבי כל ילד, היכן ומה הוא לומד, היכן אשתי עובדת ומה שלומה וכדו’.
קיבלתי ממנו לא מעט טלפונים, עם בקשות להתערב ולבחון ולטפל בדברים שונים, להיות מעורב יותר, ובודאי לבוא לישיבות כדי להצביע בנושא ‘קריטי’ ו’חמור’ זה או אחר (כמעט הכל בעיניו היה כזה). אני יודע בוודאות שלא הייתי היחיד. הדברים היו בנפשו, ולכן בדרך כלל הוא הצליח להעביר את עמדותיו.
הרבנית יוכבד תבדל”א סיפרה לי בעת ביקורי בשבוע האחרון בבית החולים לניאדו, שהגיע רופא מבי”ח ביילינסון לראות אותו, ואמר שאמנם המצב קשה מאד (כל המערכות בגופו כבר קרסו), אבל הוא רואה בו חיוניות שנותנת מקום לתקווה, אפילו בגילו המופלג. ואכן החיוניות היתה אחד המאפיינים הבולטים של הרב יגל. מי לא זוכר אותו דוהר על אופנוע בכל רחבי הארץ, ובעיקר בפרדס חנה, ולאחר מכן עם האוטו. רודף אחרי תלמידים בלילות. מטפל בתלמידים במדרשייה ומחוצה לה (בישיבות, בבריחות, בהתנחלויות ועוד). מתעניין ומסייע לבוגרים (הוא היה מגיע עד תעלת סואץ לבקר בוגרים. בלווייה שמענו שכאשר הרב יגל שמע שאחד מתלמידיו מתגלח בתער בהיותו במילואים על גדת התעלה בעקבות מלחמת יוה”כ, הוא נסע מייד עם המכונית ועם מכונת גילוח לתעלה). מחפש ומגייס מורים. מגייס ומכשיר את הר”מים, ומוודא ששיעוריהם יוכנו ויתנהלו כמו שצריך. משתתף בפעילויות מועצת ההנהלה, ובועדות השונות שלה. ומעל הכל, לומד ומלמד תורה בעומק ובמסירות נפש בימים ובלילות, בכל מקום שהוא נמצא. חלק קטן מתוצאת המאמץ האדיר הזה נמצא בשני כרכי ‘נתיבות יהושע’ שמצויים ברוב ספריות הישיבות.
חז”ל מלמדים אותנו שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. הרב יגל הדגים לנו את משמעותה העמוקה של המימרא הזו. אחרי שרואים אותו, אין כל צורך בפירוש רש”י. אלפי תלמידיו, בניהם ונכדיהם, כולם היו בניו, ואני מניח שרובם הרגישו זאת. היחס שלהם אליו מבטא זאת בצורה היפה ביותר. מן המפורסמות הוא שתלמידי המדרשייה לדורותיהם חשים אחווה מיוחדת זה כלפי זה. דומה כי חלק לא מבוטל מזה נובע מה’אבא’ המשותף שלנו.
בדרך כלל אומרים על אדם גדול שנפטר ‘מי יתן לנו תמורתו’. אבל הרב יגל לימד אותנו לא לחכות למישהו שינהל אותנו, או שיהווה תמורה וממלא מקום. הוא ציפה שנדע לעמוד על רגלינו שלנו, ושנמשיך בעצמנו את מה שהוא ניסה להחדיר בנו, כל אחד בדרכו. אני משוכנע שמשהו ממנו מצוי בכל אחד מאיתנו. זו תמורתו, זו חליפתו, ועם כל זה הוא חוזר ומתייצב כעת בידיים מלאות לפני קונו, בבחינת “חזרה שליחות אצל הבעל”. כאותו איש עתי שחוזר אל הכהן הגדול לאחר שילוח השעיר ביום הכיפורים, ואומר לו: “אישי כהן גדול עשיתי שליחותך”.
אשרינו שזכינו לפגוש וללמוד ולהתבשם מאישיות ייחודית זו. יהי זכרו ברוך.
[1] ראיתי אותן בעבר בסטנסילים מודפסים שנתן לי, ואף משיחות שקיימנו בשני הנושאים. הדוגמא הראשונה מופיעה בשני ספריו בסוגיית כל דאלים גבר בפ”ג דב”ב. את השנייה לא מצאתי שם (בחיפוש מרפרף).
במוצש”ק פ’ וישב הלך לעולמו יהודי יחיד ומיוחד, הרב יהושע יגל, המנהל החינוכי (מה שקרוי במקומות אחרים, ‘ראש הישיבה’) של ‘מדרשיית נועם’ בפרדס חנה, והוא בן 91. הוא זכור לתלמידיו ולכל מי שהכיר אותו כצעיר נצחי, אף שכבר מגיל צעיר למדיי הוא היה מכונה בפי רבים מתלמידיו ‘הזקן’. הוסיפו לכך את הדיכוטומיות הרבות באישיותו, כגון חרדי-ציוני, פתוח-שמרן, למדן-אוטודידקט, בעל יוזמות בכיווני השכלה שונים ביחד עם שמרנות ישיבתית-ליטאית, ותקבלו תמונת פסיפס של אישיות מורכבת ומעניינת להפליא.
הזמן הקצר שחלף מאז פטירתו של הרב יגל אינו נותן עדיין פרספקטיבה ממנה ניתן לסכם, לנתח, להבין ולהעמיק באישיותו ובהשפעתו על החברה הדתית, ובפרט על החינוך הדתי בישראל. אין כאן תוצאות של מחקר ביוגרפי, וגם לא תוצאות של ניתוח היסטורי-סוציולוגי, ואף לא תורני. לא זה המקום ולא הזמן. בדפים אלו אנסה לתאר כמה קווים לדמותו, כפי שראיתי אותם בעיניים של תלמיד במדרשייה, ולאור קשר ארוך שנים עם הרב יגל זצ”ל מאז ועד השנים האחרונות.
המדרשייה היוותה דגם ראשוני למוסד שקיבל לאחר מכן את השם ‘ישיבה תיכונית’. בעקבות הנחייה של ה’חזון איש’, המדרשייה לא נקראה ‘ישיבה’. הרב יגל הקים את מדרשיית נוע”ם (=נוער מזרחי) ביחד עם ר’ ישראל סדן המנוח בעודו צעיר לימים. המחזור הראשון סיים עם הקמת המדינה, והרב יגל אז כבן 33.
הרב יגל גילה אוטונומיה, אומץ לב והעזה, לכל אורך דרכו המיוחדת. הוא המריץ את חניכיו במדרשייה לפרוץ למחנה עין שמר הסמוך, בו עסקו פעילים שונים בחסות מוסדות המדינה (וה’מפלגה’) ב’חינוך מחדש’ של ילדי תימן. כפי ששמענו בלווייה, הוא סירב להסגיר אנשי אצ”ל ומפני כך קיבל איומים מאנשי ההגנה שיפגעו בו אישית ושיסגרו את המדרשייה.
הרב יגל העז גם כלפי פנים, בתוך העולם הדתי-חרדי. הוא העז לפתח מוסד מדגם שנתן לגיטימציה לשילוב שלא היה מקובל באותה עת (אף שהיו לו תקדימים רחוקים). הוא עשה זאת כמי שהיה, וגם חש, חלק מעולם חרדי, מקורב לגדולי תורה בעלי גוון חרדי (ה’חזון איש’ זצ”ל, ר’ אהרן קוטלר זצ”ל ועוד). בו בזמן הוא היה גם סטודנט למשפטים. הוא למד בחברותא עם הרב גדליה נאדל (דמות מרתקת בפני עצמה, שהלך לעולמו לפני כשנתיים), ובכל סופשבוע היו הולכים אל ה’חזון איש’ לברר אצלו את ספקותיהם ולהציע בפניו את תוצאות לימודם. כל אלו הנחו אותו במהלכיו השונים, אבל את צבעה הייחודי של דרכו זו נתן לה הוא בעצמו.
רבים הסבירו את תופעת הרב יגל כגישה של פטרונות חרדית שמנסה להציל את הנוער הציוני-דתי מפיתויי העולם החילוני, ורואה במבנה של ישיבה-תיכונית מין דיעבד שנועד להוות אלטרנטיבה לחינוך התיכוני הרגיל, ובעיקר אמצעי להעביר את הנוער לישיבות חרדיות. אך דומני כי זו תמונה שטחית מדיי. הרב יגל, לפחות כפי שאני הכרתי אותו, ראה ערך בכל תחומי הידע והעיסוק, על אף אהבתו העזה לתורה (שתתואר להלן).
הרב יגל לא עסק באידיאולוגיות, וגם לא בהגדרות כאלה או אחרות. רבים תהו האם הוא חרדי או ציוני, האם הוא ‘שחור’ או ‘לבן’, האם הוא אומר הלל ביום העצמאות או לא. יש שהתייחסו אליו כציוני ב’ארון’, וכנגדם יש שהתייחסו אליו כחרדי שחזותו הכאילו-ציונית אינה אלא טקטיקה לצורך השפעה על תלמידים. דומני שאלו גם אלו לא תפסו את המורכבות של דמותו לכל עומקה.
כאמור, דומה היה כי הרב יגל כלל לא מתעניין בהגדרות אלו ואחרות. הדבר היחיד שעניין אותו היה תורה. הוא רצה להשפיע על כמה שיותר תלמידים שילמדו תורה ברצינות, ושיהיו בני תורה בכל מקום שיהיו בו. הוא היה גאה מאד בבוגריו שתפסו עמדות שונות בחברה, אך בעיקר בכאלו שביטאו דבקות בתורה ועבודת השם. עד כמה שהתרשמתי (דווקא כמי שבאוזניו הוא לא חשש להתבטא, שכן הייתי איש בני-ברק, ולמדתי בכוללים שם) צבע הכיפה והבגדים היה חסר כל משמעות בעיניו. הרב יגל לא עסק באידיאולוגיות בשיחות עמנו כתלמידים, וגם לאחר מכן כמבוגרים. למיטב התרשמותי הוא גם לא עסק בזה בינו לבין עצמו. הוא פעל למען התורה והפצתה באופנים שנראו לו מיטביים, ופרט לכך שום דבר לא היה חשוב בעיניו. הישיבות שאליהן כיוון את תלמידיו היו הישיבות שבהן הוא האמין שהם ילמדו בצורה הכי טובה. זה היה הקריטריון היחיד אצלו, ולא אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת.
אהבת התורה שלו היתה מן המפורסמות. שניים מידידיי שהיו ר”מים צעירים במדרשייה סיפרו לי שהרב יגל ישב עמם להכין את השיעורים, את הסוגיות ואת אופן ההעברה, בכל שבוע. ערב אחד, לאחר שסיימו ללמוד בשעה מאוחרת, הרב יגל הלך לביתו והם הלכו כבר לישון, ופתאום נשמעת נקישה בדלת הדירה בה למדו. חברי פתח וראה את הרב יגל שמייד פתח ואמר לו: “בקשר לרשב”א, מצאתי את ההסבר לקושיא”. הוא הבין שהרב יגל כלל לא לקח בחשבון את האפשרות שמישהו יילך לישון כאשר הסוגיא עדיין אינה נהירה לו עד תומה.
מן המפורסמות הוא שכאשר הרב יגל התלבט בקושי בסוגיא שלא מצא לו מענה, ולו גם באמצע הלילה, הוא התניע את המכונית ונסע מייד לבני ברק לברר את העניין. הוא לא יכול היה לישון כאשר לא סיים את בירור הסוגיא. כאשר הוא שמע שהרב ליכטנשטיין הגיע מארה”ב לעמוד בראש ישיבת ההסדר הר עציון (והצטרף לרב עמיטל) נסע לשם ושמע אצלו שיעורים כתלמיד. כפי שהבנתי, לא היה מדובר בכמה ימים, אלא בתקופה ארוכה.
סיפור מפורסם מספר על הרב יגל מגיע לתפילת שחרית במדרשייה עם שתי עניבות: אחת זרוקה לאחור והשנייה תלויה מלפנים. התברר שהרב יגל ישב ללמוד ליד שולחנו בלילה בביתו, ותוך כדי הלימוד זרק את העניבה לאחור. כהרגלו, המשיך לעסוק בסוגיא עד השעות הקטנות של הלילה, וכנראה נרדם ליד השולחן. בבוקר כשהתעורר ראה שאין לו עניבה ולכן קשר לעצמו עניבה נוספת וכך הגיע לתפילה.
לאחר נישואיי (הוא ערך את החופה, כמובן) הוא נהג ‘לנחות’ אצלנו בבית בבני-ברק, עם או בלי הודעה (בד”כ של 5 דקות מראש), שואל מה נשמע בבית ומה שלום הילדים, ומייד היה מתיישב ללמוד אתי. הוא נתן לי תחושה שאני תורם לו בלימודו, ושהוא רוצה ללבן יחד עמי את הסוגיות. לאחר זמן הבנתי שזהו חלק מהמשך התהליך החינוכי שלי (ושהוא עשה זאת עם בוגרים נוספים). בילינו שעות לא מעטות בלימוד משותף שהיה עבורי חוויה אמיתית, ואף התכתבנו בנושאים לימודיים. על אף שחידושיו הרבים היו חביבים עליו מאד, ואמונו בהם היה בהחלט נחרץ, זה לא סתר מוכנות להקשיב בסבלנות, וללבן ביחד את ההיבטים השונים של הסוגיא, ואף לקבל דעות אחרות. מרגלא בפומיה: “ומתלמידיי יותר מכולם”.
הדברים הגיעו לידי כך, שאהבתו לתורה לפעמים קלקלה את השורה. הוא פנה לאנשים והזמין אותם לקבל תפקידים (לפעמים בכירים מאד) במדרשייה, רק בגלל שהוא האמין שהם אוהבי תורה, ולומדים אותה כמו שלמדו אותה בישיבות ליטא. הכישורים וההתאמה לתפקיד לא בהכרח עמדו בראש סדר העדיפויות שלו. התורה האפילה אצלו על הכל. בהיותי תלמיד בשמינית ניגש אליי המדריך ואמר לי שאני נוהג באופן לא הגון, שכן אני מסתמך על כך שלא יעשו לי מאומה בגלל שאני עומד ללכת לישיבה (אחרי השמינית), ואני מנצל זאת להתפרחח. למען האמת, לא הייתי מודע לכך, וההתפרחחות נעשתה לא מתוך חישוב, אך ילדות היתה בי, ומאותו רגע כבר הבנתי שאני בטוח. כאן אהבת התורה הביאה לעיוות (לפחות בטווח הקצר). המדיניות הזו היא ביטוי לאותה אהבת תורה לוהטת שלפעמים קלקלה את השורה.
דרך לימודו מבטאת מידה לא מעטה של אוטודידקטיות. הוא לא משתמש בז’רגון הלמדני המקובל (אף שסגנונו הוא מסורתי-רבני בהחלט), ולפעמים התעוררה אצלי תחושה שהוא לומד כמו ‘בעלבית’. זוהי תוצאה של העובדה ששהותו הפורמלית בישיבות היתה קצרה למדיי (זמן אחד בגיל צעיר מאד בברנוביץ’ אצל ר’ אלחנן וסרמן הי”ד, עוד אצל דודו הגאון ר’ שבתי יגל בסלונים, ותקופה ארוכה יותר בגיל הבחרות בקלצק אצל ר’ אהרן קוטלר). מגיד השיעור שלי בבני ברק אמר לי שזו בעיקר שאלה של תרגום, ואכן במידה רבה זה היה נכון.
אך היה כאן משהו מעבר לשאלות של סגנון. ההגדרות הישיבתיות נשמעות לכולנו מוכרות, ודווקא בגלל זה לפעמים הן מחפות על עמימות בהבנת הדברים. די לנו בהעלאת חילוק ישיבתי ובזה נפתרות כל הבעיות. הרב יגל רצה להבין את הדברים בשכל האנושי הרגיל, ולא רק להכניס אותם לדפוסים לוגיים וטרמינולוגיים מוכנים מראש.
אביא כאן שתי דוגמאות שאני נזכר בהן כעת (מתוך רבות אחרות), לדרכו זו בלימוד:[1]
כל דאלים גבר. ישנם מצבים שבהם ההלכה קובעת שהדיינים לא מתערבים בסכסוך ממוני, ואומרים לצדדים ‘כל דאלים גבר’, כלומר תחליטו לבד (ואולי אפילו במידה של אלימות). בעולם הישיבות נוהגים לחקור האם זוהי הסתלקות של הדיינים, כעין הותרת המגרש ללא הכרעה משפטית, או שמא הכרעה יש כאן. מקור מרכזי בנדון זה הוא הרא”ש בפרק ‘חזקת הבתים’, הקובע שאם ראובן הצליח לתפוס את החפץ זוהי גופא ראייה לכך שהחפץ הוא שלו, שכן מי שצודק בדרך כלל משקיע יתר מאמץ, ורוב הסיכויים שהוא יהיה זה שיצליח.
הרב יגל מיאן לקבל שיטה שמאפשרת לדיינים להסתלק מן הדין. הוא הביא ראיות לכך שיש עליהם חובה להכריע בכל מקרה, ולו למען הסדר החברתי. הוא הוכיח זאת דווקא מדברי הרא”ש עצמו, שדבריו בתשובה (שם הוא מדבר על הסתלקות) לכאורה סותרים את דבריו בפסקים. הרב יגל הביא מכאן ראיה שגם מי שמדבר על הסתלקות לא באמת מתכוין לדבר כזה במשמעותו הפשוטה. יש כאן הכרעה פוזיטיבית, אף שהיא נראית כמו הסתלקות, אך בסופו של דבר עניינה הוא הצדק ומילוי החובה השיפוטית.
פסול קרובים. הקרובים פסולים להעיד ולדון. והנה כבר בגמרא מובא שפסול הקרובים אינו מחשש שמא הם משקרים אלא הוא מ’גזירת הכתוב’, ולכן הם פסולים להעיד גם לחובת קרובם ולא רק לטובתו. כך גם נפסק ברמב”ם ובשולחן ערוך. והנה הרב יגל לא נחה דעתו בזה, והוא יוצא להוכיח שכוונת הדברים אינה לגזירת הכתוב שאין לה כל טעם, אלא התורה מלמדת אותנו שהקרובים נוטים לעוות את הראייה בהקשרים שיש להם קשר קירבה עמם, ולכן אין לסמוך על עדותם. אין כאן עיוות מכוון, שהרי לכל אדם יש חזקת כשרות, ומקובלנו שאין אדם חוטא ולא לו. אולם יש כאן עיוות שנובע מההטייה שבקירבה, ולכן הוא יכול להוביל הן לזכות הקרוב והן לחובתו.
שתי אלו הן דוגמאות לחקירות ישיבתיות נדושות, שקיבלו אצל הרב יגל ניסוח שהוא כאילו ‘בעלביתי’, אך למעשה מבטא רצון להבין ולהעמיק ולראות את השכל והסברא שבכל דבר.
כמה פעמים הוא אמר לי בטרוניה שתלמידי הישיבות לא עובדים בצורה מסודרת ובונה. הוא מוכן להציע לפניהם את כל מה שידוע בסוגיות הישיבתיות באופן מסודר ובנוי, כך שיוכלו להמשיך ולהתקדם מכאן והלאה, ולא שכל אחד מהם ‘ימציא את הגלגל’ בכל פעם מחדש.
שמעתי פעם מקרובתו של הרב שולמן זצ”ל (ראש ישיבת סלובודקא, מגדולי הדור הקודם) שהוא אמר לה שראש הישיבה האמיתי היחיד שהוא מכיר בדור הזה הוא… הרב יגל. כששאלה אותו מדוע, אמר שהאהבה והדאגה שלו לתלמידיו, שהיתה עד מסירות נפש ממש, מזכירה לו ראשי ישיבות ‘מיתולוגיים’ מן הדורות שעברו. כל תלמיד שהיה בשבוע ישיבה, זכה בהתעניינות האם הוא מסתדר, ואולי אפשר לשפר משהו, או לעבור לישיבה אחרת. הרב יגל התעניין גם במצבם של הבוגרים, ולא החמיץ אף חתונה או בר-מצווה של בוגר, בנו של בוגר, או נכדו. בכל בעייה בחיים ניתן היה לפנות לרב יגל, וחזקה עליו שהוא יפעיל כמה מאלפי הבוגרים בכדי לפתור את הבעייה.
הקשרים שלו עם הבוגרים היו ללא כל קשר לזהותו ועיסוקו של כל אחד מהם. היו לו קשרים עם בוגרים שונים מתחומים שונים, אמנם בדרך כלל סביב תורה.
גם הנהגתו החינוכית היתה מיוחדת במינה, ועל אף החספוס החיצוני היא היתה לעיתים מתוחכמת מאד. בעיניים של מבוגר הבנתי את שלא יכולתי להבין כתלמיד. כיום ברור לי שהרב יגל דגל בשיטה חינוכית של מסרים כפולים. מחד, הוא גרם לנו לפחוד כאשר עסקנו בפעילויות שונות על חשבון הלימודים. מאידך, הוא נתן לכולנו את התחושה שחובה עלינו להתמסר לחברה שסביבנו (והיה לנו ברור שזה גם על חשבון הלימודים), והוא אף היה גאה מאד בפעילויות שלנו. לברוח מהמדרשייה להתנחלויות היה עוד מעשה אסור-מותר, מאותה משפחה.
במהלך השנים הקמנו כמה חברים מהמחזור סניף בני עקיבא בכרכור (שהיה בעל ערך חברתי-רוחני חשוב, מעבר לסניף בנ”ע רגיל). כמעט בכל שבוע לאורך תקופה די ארוכה היינו נוהגים ‘לסחוב’ את האופניים של המדריך, ולברוח מפניו על אופניו שלו, כדי להגיע להדרכה בסניף. לפעמים הדבר נעשה בסיוע אשתו של אותו מדריך. באותם ימים ליוותה אותנו תחושה ברורה של חכמים גדולים שמצליחים בכל פעם להערים על ההנהלה. כיום, בעיניים של מבוגר, אני מבין שזה היה חלק מאותה מדיניות של מסר כפול. ברור שאותו מדריך לא היה שוטה כה גדול שנפל בפח שבוע אחרי שבוע בלי ללמוד לקח. היתה כאן דרך מתוחכמת להגביר את המוטיבציה שלנו לצאת לפעילות חיובית בסביבה, על אף שזה לווה באיומים ואזהרות שיש לשמור על המסגרת ואין לעשות זאת על חשבון הלימודים.
מן המפורסמות הוא שהרב יגל לא היה מוכן ‘להעיף’ תלמיד מהמדרשייה, והדברים כנראה נעוצים בהוראה שקיבל מרבו, בעל ה’חזון איש’. אמנם במאמר שכתב ב’ניב המדרשייה’ (חזר נדפס בספר ‘במשוך היובל’, עמ’ 56) על חינוך עפ”י השולחן ערוך, הוא מדבר על השיקולים השונים של הדאגה לפרט מול טובת הכלל, מתוך ההנחה שכל תלמיד הוא בר תיקון. אמנם לעיתים יש צורך להוציאו (אך ורק אם הוא עצמו אינו מוכן לפעול לתיקון), אך בפועל, ככל הידוע לי, זה לא יושם. הוא היה נוקט בדרכים שונות ומשונות כדי להימנע מהצורך להוציא תלמיד מהמדרשייה.
הרב יגל התנהג לפעמים כאילו המדרשייה היא ישיבת וולוז’ין של דורנו. גישה זו נראתה לנו תמיד נאיבית ביותר. הוא התעקש לא לוותר על רגע של לימוד תורה, ודיבר בלהט על מושגים כמו ‘ביטול תורה’, על אף שגם הוא ידע היטב שרוב ככל התלמידים לא ממש מנצלים כל שעה (בלשון המעטה). דומני כי גם זה חלק מאותה שיטה של מסר כפול: מחד, דרישות שנראות מנותקות מהמציאות, ומאידך מודעות מפוכחת למציאות כפי שהיא.
יום אחד, ילדות נזרקה בי, ובעקבות התערבות עם חברים עליתי לבמה בבית המדרש באמצע סדר ערב, תוך קריאות של חברים. היה עליי ‘להחזיק מעמד’ למעלה במשך דקה שלימה, כשכל הר”מים מזדעקים וקוראים לי לרדת. הדבר נעשה כמובן כשהרב יגל לא היה בביהמ”ד, שאם לא כן הייתי זוכה לטעום מנחת זרועו מיידית. באותו לילה הרב יגל קרא לי אליו לביתו, ואת השיחה שלנו אז לא אשכח לעולם. הוא כמעט בכה על ביטול התורה שגרמתי, ושאל אותי כיצד העזתי לעשות זאת. אני כמעט גיחכתי לעצמי (אילו העזתי) כשחשבתי על כך שאף אחד מאיתנו לא חשב אפילו ללמוד שם. לאחר מכן הוא שאל האם אני מבין את משמעות הדברים, ויעץ לי (אך לא ציווה עליי) לקבל על עצמי תענית דיבור לאורך היום שלמחרת וללמוד תורה כל היום. לפני מעשה, המושג ‘ביטול תורה’ כלל לא עלה בדעתי, שכן ההתייחסות שלנו לא היתה כשל ישיבה, והלימוד בסדר ‘לא היה ממש בראש מעיינינו’. אחרי אותה שיחה קיבלתי לקח שלא יישכח אצלי לעולם. לכאורה גישה מנותקת, שמדברת עם צעירים פוחזים על מושגים כמו ‘ביטול תורה דרבים’, אך בדיעבד הגישה הזו מותירה את חותמה לאורך שנים על כל מי שפגש בה.
הרב יגל, והמדרשייה בכלל, הקדימו את זמנם בכמה וכמה תחומים. ביחד עם ר’ ישראל סדן המנוח, עמד הרב יגל על כך שהמדרשייה תפתח את דלתותיה גם לנוער מהפריפריה, ורבים מאותם נערים חבים להם את הצלחתם בתחומים שונים. פיתוח לימודי החול היה נושא העסיק את הרב יגל לא מעט, ביחד עם חשש בלתי פוסק לגורלם של לימודי הקודש. הוא מעולם לא נתן ל’רייטינג’ להעביר אותו על עקרונותיו, וכעס מאד על תופעות אלו כאשר התרחשו במדרשייה, וגם במוסדות אחרים. לא פעם התלונן באוזניי על כך שתלמידים יוצאים לחופשה ביום ה’, ולא ביום ו’. “זהו ביטול תורה”, אמר. ניסיתי לומר שלמיטב ידיעתי רוב התלמידים לא ילמדו הרבה תורה, לא בליל שישי וגם לא בבוקרו, ובפרט לפני היציאה לחופשת שבת, ואולי יש מקום לאפשר להם להתאוורר ולשהות בביתם עם משפחתם. אך הוא לא היה מוכן לקבל ‘ביטול תורה’ כזה בשום אופן.
בשנותיו האחרונות, כאשר מצבו כבר לא איפשר לו להשתתף באופן פעיל בהנהלת המדרשייה, ואף בישיבות ההנהלה וועדותיה, הוא לא חס על כוחותיו, ועסק במרץ שלא ייאמן בגיוס תומכים לעמדותיו בויכוחים השונים שהיו על הפרק, ללא לאות ובהתמדה שבסופו של דבר בדרך כלל הביאה לתוצאה המיוחלת מבחינתו. קשה היה לעמוד נגדו, זאת מעבר למעמדו המיוחד כרבם של רוב המשתתפים בדיונים. לא תמיד הסכמתי עם עמדותיו, אבל תמיד הערכתי מאד את העובדה שבמצב ובגיל בו אנשים אחרים עוסקים בעיקר ב’קרעכצן’ ובטיפול בעצמם, עוסק היהודי המבוגר הזה, הזקן-צעיר הנצחי הזה, בשיא המרץ והאנרגיה במדרשייה, בהתנהלותה ובתלמידיה. כולנו זוכרים אותו לוחם שם על עמדותיו כלביאה שמגינה על גוריה.
גם לאחר ויכוחים מרים במיוחד היה ניגש אליי לאחר תום הישיבה ושואל מה שלום אשתי והילדים (בשמותיהם). הדברים לא נאמרו כדי לצאת ידי חובה, ובודאי לא רק כדי להפשיר את האוירה, אלא מתוך התעניינות אמיתית, ותוך כניסה לפרטים לגבי כל ילד, היכן ומה הוא לומד, היכן אשתי עובדת ומה שלומה וכדו’.
קיבלתי ממנו לא מעט טלפונים, עם בקשות להתערב ולבחון ולטפל בדברים שונים, להיות מעורב יותר, ובודאי לבוא לישיבות כדי להצביע בנושא ‘קריטי’ ו’חמור’ זה או אחר (כמעט הכל בעיניו היה כזה). אני יודע בוודאות שלא הייתי היחיד. הדברים היו בנפשו, ולכן בדרך כלל הוא הצליח להעביר את עמדותיו.
הרבנית יוכבד תבדל”א סיפרה לי בעת ביקורי בשבוע האחרון בבית החולים לניאדו, שהגיע רופא מבי”ח ביילינסון לראות אותו, ואמר שאמנם המצב קשה מאד (כל המערכות בגופו כבר קרסו), אבל הוא רואה בו חיוניות שנותנת מקום לתקווה, אפילו בגילו המופלג. ואכן החיוניות היתה אחד המאפיינים הבולטים של הרב יגל. מי לא זוכר אותו דוהר על אופנוע בכל רחבי הארץ, ובעיקר בפרדס חנה, ולאחר מכן עם האוטו. רודף אחרי תלמידים בלילות. מטפל בתלמידים במדרשייה ומחוצה לה (בישיבות, בבריחות, בהתנחלויות ועוד). מתעניין ומסייע לבוגרים (הוא היה מגיע עד תעלת סואץ לבקר בוגרים. בלווייה שמענו שכאשר הרב יגל שמע שאחד מתלמידיו מתגלח בתער בהיותו במילואים על גדת התעלה בעקבות מלחמת יוה”כ, הוא נסע מייד עם המכונית ועם מכונת גילוח לתעלה). מחפש ומגייס מורים. מגייס ומכשיר את הר”מים, ומוודא ששיעוריהם יוכנו ויתנהלו כמו שצריך. משתתף בפעילויות מועצת ההנהלה, ובועדות השונות שלה. ומעל הכל, לומד ומלמד תורה בעומק ובמסירות נפש בימים ובלילות, בכל מקום שהוא נמצא. חלק קטן מתוצאת המאמץ האדיר הזה נמצא בשני כרכי ‘נתיבות יהושע’ שמצויים ברוב ספריות הישיבות.
חז”ל מלמדים אותנו שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. הרב יגל הדגים לנו את משמעותה העמוקה של המימרא הזו. אחרי שרואים אותו, אין כל צורך בפירוש רש”י. אלפי תלמידיו, בניהם ונכדיהם, כולם היו בניו, ואני מניח שרובם הרגישו זאת. היחס שלהם אליו מבטא זאת בצורה היפה ביותר. מן המפורסמות הוא שתלמידי המדרשייה לדורותיהם חשים אחווה מיוחדת זה כלפי זה. דומה כי חלק לא מבוטל מזה נובע מה’אבא’ המשותף שלנו.
בדרך כלל אומרים על אדם גדול שנפטר ‘מי יתן לנו תמורתו’. אבל הרב יגל לימד אותנו לא לחכות למישהו שינהל אותנו, או שיהווה תמורה וממלא מקום. הוא ציפה שנדע לעמוד על רגלינו שלנו, ושנמשיך בעצמנו את מה שהוא ניסה להחדיר בנו, כל אחד בדרכו. אני משוכנע שמשהו ממנו מצוי בכל אחד מאיתנו. זו תמורתו, זו חליפתו, ועם כל זה הוא חוזר ומתייצב כעת בידיים מלאות לפני קונו, בבחינת “חזרה שליחות אצל הבעל”. כאותו איש עתי שחוזר אל הכהן הגדול לאחר שילוח השעיר ביום הכיפורים, ואומר לו: “אישי כהן גדול עשיתי שליחותך”.
אשרינו שזכינו לפגוש וללמוד ולהתבשם מאישיות ייחודית זו. יהי זכרו ברוך.
[1] ראיתי אותן בעבר בסטנסילים מודפסים שנתן לי, ואף משיחות שקיימנו בשני הנושאים. הדוגמא הראשונה מופיעה בשני ספריו בסוגיית כל דאלים גבר בפ”ג דב”ב. את השנייה לא מצאתי שם (בחיפוש מרפרף).
