בדור האחרון חי בינותינו נזיר אלוקים. אדם קדוש, רבי דוד כהן זצ"ל, שהאמין כל ימיו, שיחד עם שיבת ישראל לארצם, נזכה גם להתחדשות הנבואה. לכבוד יום פטירתו – כ"ח במנחם אב אנו מביאים לפניכם מעט מזכרונותיו.
כשהחליט, הרב הנזיר הקדוש זצ"ל, לנסוע לגרמניה ללימודי השתלמות, הקדים לנסיעה זו – נסיעה מיוחדת לעיר ראדין, כדי לקבל את פני רבו מרן החפץ חיים זצ"ל ולקנות ממנו חיזוק בתורה ויראת שמים, לפני יציאתו לארץ המערב. במהלך שיחתם, פתח ה"חפץ חיים" ואמר: "שמע בני! לפנים כשהיינו מתפללים 'והשב את העבודה לדביר ביתך', היתה זו תפילה, תפילה, תפילה. היום, הנה, הנה, כעת זה בא, או טוט או טוט. זה עומד להתרחש במציאות. אם אני אזכה לכך, אינני יודע, אבל אתה, תזכה. לפחות את ההתחלה, תזכה לראות! ובכן, יבוא הזמן, שיבנה בית המקדש, ותהינה שאלות הלכתיות קשות. למי יפנו לשאול? הלא בודאי יפנו אל הרבנים, וכמובן ראשית כל אלינו, הכהנים. אני כהן, אתה כהן, ודודיך רבנים וכהנים – אם לא נלמד "קודשים" לא נדע מה לענות. מוכרחים ללמוד קודשים! להתכונן לגאולה. תבטיח לי שבכל יום תלמד דף יומי מתוך סדר קודשים, ובעז"ה תהיה מוכן להשיב לשאלות שיתעוררו". כמובן שהתלמיד הצעיר הבטיח זאת לרבו. קיבל ברכת הדרך, יצא ורכש לו ש"ס בכרך אחד, שלקח עימו לדרך, והחל ללמוד סדר קודשים בכל יום.
רבי דוד זצ"ל היה מצאצאיו של רבי רפאל הכהן מהמבורג. והנה בספר "תורת כהן גדול" על חייו של רבי רפאל הכהן, מובא הסיפור: כי בימי גלותו של הגאון מוילנא, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, נסע הגאון לאשכנז והיה בבחינת נעלם, נסתר, לא גילה לאיש מיהו. והנה, כשנכנס לבקר בביתו של ר' רפאל הכהן ולא גילה לו מיהו, כדרכו – אמר הגאון לר' רפאל הכהן: יש לי קושיא עצומה בסדר "קודשים". כל ימי אני מתייגע על זה והייתי מבקש מכבוד הרב שיענה לי תשובה על קושיא זו, ואמר את הקושיא. ר' רפאל הכהן מיד נרעש ונפחד. כי הרגיש, כי האיש העומד לפניו הוא גאון אדיר, נעלם ונסתר. ופתאום נצנצה מחשבה בליבו, והוא קרא בקול: "אתה הוא אליהו ששמך הולך מסוף עולם ועד סופו. אודה בפה מלא, כיצד אדע דבר שאתה לא תדע אותו". וכאן מצא הגר"א הזדמנות מתאימה להדגיש את החובה ללמוד סדר "קודשים". והלשון מובאת שם, כמסורת: הלא יום-יום אנו מחכים ומצפים לקראת מקדש מלך אשר יתנשא על מרומי ציון. ובעבודת בית המקדש נשמח כולנו. אולי זה הכוונה ב"ולישרי לב שמחה". ואף אתה, כהן מיוחס, תיקרא לעבודה בבית המקדש, כי יבנה לתלפיות. ואיך לא תתעסק בכל יום בסדר העבודה, להיות בקיא ורגיל בכל ענייני "קודשים"? ואז קיבל עליו ר' רפאל הכהן את הקבלה הזאת, וידוע על ספריו הנפלאים שהם יסוד ושורש לכל העוסקים ב"קודשים" עד הימים האלה. הלא נפלא הדבר!
מתוך יומנו
כך כותב הרב הנזיר בזכרונותיו: הנני הולך וקרב לארץ ישראל. ליבי רועד מגיל, קופץ, אין בו מקום להכיל רוב השמחה, בחושי קרבתי לארץ חמדתי ומשוש ליבי, רגשותי עברו כל גבול. והנה קנטרא, תחנת הגבול, מעבר הסואץ. עלי לשלם מס כניסה, לארץ ישראל, מאה פיאסטר, היה מייגע. צריך לחכות פה כל הלילה ברכבת, שתצא עם שחר. פגשתי פה יהודים ארצי ישראליים, ובראשם מר דיזינגוף. הוא יעצני, לנסוע באוטו, על פני החוף, ואראה את כל הארץ, אבל בידי כרטיס נסיעה ברכבת. שאלני למקום חפצי, ואען, להרב בירושלים, ויאמר רבנים רבים בירושלים, ואומר, לרב הראשי (הראי"ה קוק זצ"ל).
בבוקר נעה הרכבת, על פני הארץ, והנה מדבר חול משתרע לפני, מדבר גדול של חול, הלב דווה וכואב. חרבה ארצנו, ערי קודשך היו מדבר, אחרי העזב הארץ מיושביה נהפכה למדבר. הננו נוסעים הלאה, עד לאל עריש והלאה, הכל חול, אין איש, ואין בהמה. בתרפ"ב, בערב יום הכיפורים, אחרי הצהרים, הגעתי ליפו. רצתי לטבול במקווה, ומהרתי לסעודה המפסקת. עם בעל המלון הלכתי לבית כנסת קטן בנוה שלום. שם נשקתי כיפי דיפו אבני רצפת ביהכ"נ בנפלי "כורעים" בעבודה, בלב מלא מרירות, ובבכיה אין קץ. מתחילה נטפלו לי מקצת העם, שחשדו בי, כנראה, וברצותי להשאר בבית הכנסת כל ליל יוהכ"פ, כדרכי, שמו עלי משמר, והשמש ירושלמי, נשאר גם כן ללון שם. למחרת ביום הקדוש קראו אותי לעליה כהן, ונדבתי להם מאה גרוש, לירה, ונתפייסו, והתייחסו אלי בכבוד.
ביום החמישי, מיד אחרי יוכ"פ, יצאתי מיפו לירושלים, ברכבת, בלב מלא מרירות, כי השפלות והדלות במקום גאון עזנו, מכאיבה ומעיקה יותר מאשר בגלות בחו"ל. והנה אני מתקרב לעיר הקודש, ההרים מסביב לה במראם הנהדר, המשונה כל כך מהררי אלף בארץ החופשית (הרי האלפים בשוויץ), פעלו עלי רושם נערץ, המזכיר לי את רחשי הקדושה שבנבואה. אלה הם המקומות, שבהם התבודדו הפרושים ובני הנביאים. ובליבי עלתה המחשבה, לתור לי מערה במקומות נהדרי קודש, כאלה, בציפיה.
בשעה החמישית באתי העירה, דרך שער יפו, שם קרעתי את בגדי, בקראי, ציון מדבר היתה, ירושלים שממה. סרתי למלון ורשבסקי, תיכף ומיד התכוננתי ללכת אל בית הרב, משוש נפשי וחיי רוחי זה כמה שנים. אשריני שזכיתי לעלות אל הקודש במקום הקודש, הוא רוח אפינו, משוש ד'. אשריני שזכיתי לראותו יושב במקום הגבוה והעליון על כל ישראל, ואשריך ישראל שזכית לרועה שלך, ואשריך רבינו שזכית למצוא לב ישראל נוהה אחריך. הנני חש ומכיר בדעת ובבלי דעת, כי פה אמצא משוש נפשי, הנהלה והקרבה לחיי קודש נבואת חוזי ה'.
הרב מרן שליט"א מדבר כמה פעמים על האומץ שכל מי שמציב לו מטרה לרצונו, ישיגה בעז"ה. כמוהו, שירושלים היה משוש מילדותו. והנה אני, הדל, משוש נפשי הוא גילוי הנבואה.
מתוך 'משנת הנזיר' פרקי יומן.
