מספרים על אחד מצדיקי החסידות, שברשות אימו הייתה מגילת יוחסין עד דוד המלך והיא שמרה עליה מכל משמר. באחד הימים פרצה שריפה שכילתה את רכושם, אך יותר מכול ביכתה האם את אובדנה של מגילת היוחסין שעברה מדור לדור במשפחה. ניחם אותה הילד: "אל תצטערי אימא, אני אתחיל לך מגילת יוחסין חדשה".
גם מורנו הרב חיים דרוקמן לא גדל במשפחת רבנים מיוחסת. אביו ואימו לא נשאו במשרות רבניות רמות. זכור לי שבעבר, כשהעלו אותו לתורה, הגבאי הוסיף לשם אביו, באופן טבעי, את התואר "רב". הרב העמיד אותו על טעותו והבהיר שאביו לא היה רב. אך כמו באותו סיפור, דווקא בו התחילה מגילת יוחסין מפוארת של תורה גדולה.
בשיחה מקיפה שערכתי עם הרב לפני כשנתיים שאלתי אותו מה היה הרגע שבו נקשרה נפשו בתורה, בניגוד למהלך החיים הטבעי של משפחתו. הרב סיפר שהייתה לו נטייה טבעית ללימוד התורה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שבעודו בן שלוש ביקש מהוריו שירשמו אותו ל"חדר" ולא לגן הילדים הכללי.
הרב דרוקמן היה איש אשכולות, איש שהכול בו וידיו רב לו בתחומי חיים נרחבים, תורניים וציבוריים. לפני שנים אחדות שאלתיו מה מקומה של הישיבה בכל שלל עיסוקיו? בתשובתו הוא הסב את תשומת ליבי לעובדה מעניינת: גם בעת עיסוקיו הציבוריים הענפים, הוא מעולם לא ויתר על ראשות הישיבה. המסר החינוכי היה ברור: ראשות ישיבה איננה תחנה במסע, לקראת תפקיד נחשק או משפיע יותר. התורה היא התמצית שממנה נובע הכול. כל מי שלמד בישיבת אור עציון זוכר את חוסר הוודאות אם יתקיים היום שיעור אם לאו. ויחד עם זה, הידיעה שפסגת שאיפותיו של ראש הישיבה היא להצליח להעביר שיעור, הייתה מסר חשוב.
היחס המקודש לתורה בא לידי ביטוי בהתייחסותו לשיעורי התורה שהעביר. לא אגזים אם אומר שכל שיעור מאלפי השיעורים שבאמתחתו הועבר על ידו מאות אם לא אלפי פעמים. ובכל זאת, לפני כל שיעור הוא היה יושב ומכין אותו. בימי שישי היה מסתגר בחדרו ומורה שלא להעביר לו שיחות טלפון. בשעות אלה היה מכין את שלל שיעורי השבת. בעבר שאלתי אותו מדוע הוא נוהג כך, והרי הוא מכיר את השיעור ישר והפוך, ויודע אותו גם מתוך שינה. למשמע השאלה, הוא נזעק: "מה זאת אומרת? יחס לתורה, חרדת קודש, איך ניתן לגשת לתורה סתם כך בלי הכנה?"
"שיעור טוב הוא שיעור מובן"
עולם הישיבות הציוני־דתי עבר מהפכים וגלגולים שונים. דפי המקורות המפוזרים כיום על שולחנות התלמידים בישיבות רבות מכילים מקורות מפתיעים מספרי חסידות וקבלה שונים או מחיבוריהם של הוגי דעות מקוריים. העולמות הללו היו זרים לרב דרוקמן. מי שיעיין בדפי המקורות של שיעוריו, עלול להתאכזב. הרבה פסוקים, בעיקר מנבואות נחמה, הרבה מדרשי חז"ל, פרשני התורה הראשונים, וכמובן כתבי הרב קוק. הרב דרוקמן לימד יסודות, לימד את הבסיס. השיעורים היו פשוטים, ניתנו שם יסודות איתנים.
שמעתי אותו מספר, בהסתייגות, שפעם יצאו שני תלמידים משיעור, ואחד שאל את חברו: "איך היה השיעור?" ענה לו השני: "נפלא , מעולה, לא הבנתי דבר". הרב דרוקמן הסתייג מאוד מהגישה הזו. הוא לא חשב ששיעור טוב הוא שיעור שלא מבינים את הנאמר בו. אדרבה, שיעור טוב הוא כזה שמתיישב על ליבו של הלומד.
לפני כמה שנים נתבקשתי להנחות ערב לציון סיום הוצאת פירושו של הרב למסכת אבות. במרכז הערב התקיים ריאיון עמו, ובמהלכו נשאלה השאלה הבאה: מסכת אבות מלאה בדברי חכמה ומוסר, אך היא נכתבה לפני אלפי שנים. לו יכל ראש הישיבה להוסיף משנה אחת שתדבר אל הדור שלנו, מה היה הרב מוסיף? הרב צחק במכוכה קלה, חשב קמעא, ואמר: "ודאי הייתי מוסיף משנה שתוכנה הוא כמה חשוב לחזור על מה שלימדה אותנו המסכת בכל שאר המשניות".
לאחר שהסתיים הריאיון וכבו האורות, קרא הרב למראיין ואני אחריו, מטה את אוזני. הוא ביקש שיביא לו את ספר "אורות" של הראי"ה קוק. בסוף הספר ישנה תוספת של הרצי"ה, ובה הוא חושף את המקורות שאביו נסמך עליהם. הכותרת שניסח הרצי"ה לתוספת זו היא "דברי תורה עשירים במקום אחר". הרב הראה זאת למראיין, ואמר לו: הרב צבי יהודה אפילו לא יכול היה לכתוב שדברי תורה עניים במקום אחד. היה לו קשה להעלות על דל שפתותיו שיש חיסרון בדברי תורה. כשאמר זאת, קולו נשבר והיה קרוב לבכי. אינני יודע אם המראיין הבין את כוונתו, אך בהמשך ניגשתי אליו כדי לאשש את השערתי. ואכן, הוא אישר באוזניי שעצם המחשבה שהועלתה ולפיה ישנו חסר כלשהו במסר לדורנו במשניות של מסכת אבות, זעזעה אותו.
טלפון לחתן מבית החולים
לא רק למוסרי התורה הקדמונים התייחס הרב בחרדת קודש, אלא גם למוסרי התורה שבדורנו. אירוע אחד זכור לי במיוחד: היה זה בתקופת ההתנתקות, כאשר שאלת סירוב הפקודה שיסעה את הציבור הדתי־לאומי. מבלי להיכנס לדעתו המדויקת של הרב דרוקמן, די אם נאמר שדעתו הייתה מורכבת, ובוודאי שהתנגד לסירוב פקודה באופן גורף. באותם ימים, הרב אברהם שפירא עמד בתוקף על כך שיש לסרב פקודה. היו מעט רבנים צעירים שיצאו נגדו, ר' אברום הגיב נגדם בחריפות, והדבר חולל זעזוע.
כר"מ צעיר חשבתי (ועדיין אני חושב) שדעתו של הרב דרוקמן הייתה שלא כדעתו של ר' אברום. הנושא עלה בישיבת רבנים שהשתתפתי בה, והיה מי שקבל על כך שלא מכבדים את דעתם של רבנים שחושבים אחרת מר' אברום. מי שהעלה זאת קיווה מן הסתם לקבל תמיכה מהרב דרוקמן, שהרי זו גם דעתו. ואולם, עוד בטרם סיים את דבריו היסה אותו הרב דרוקמן ואמר בכעס: "לר' אברום זה מותר". אותו רב ניסה שוב להסתייג מהדברים שנאמרו על הרבנים שחלקו, ואולם הרב דרוקמן הלם בידו על השולחן: "לא רוצה לשמוע, לר' אברום זה מותר". היה לי ברור שדעתו שונה מדעת הרב שפירא, ואולם חרדת הקודש כלפי מוסרי התורה שינק מתורתם גרמה לו לענווה והתבטלות.
ואולם יותר מכול ותמצית הכול בהנהגת ראש הישיבה הייתה הדוגמה האישית. המשניות במסכת אבות מביאות הנהגות מוסר ודעת של חז"ל, ופעמים רבות מופיע במשנה הביטוי "הוא היה אומר". הרב דרוקמן היה חוזר ומדגיש שמשמעות הביטוי היא שהמימרה הנמסרת איננה רק אימרה בעלמא, אלא מבטאת את אישיותו של האומר. מה ש"הוא היה", ומתוך כך הדברים נאמרו באופן טבעי. על הרב דרוקמן אפשר לומר שכל מה שאמר זה היה הוא, ומתוך כך הדברים נאמרו באופן טבעי. תלמידיו לא חשו פער בין מה שאמר ובין היישום בפועל. כך הוא נטע בהם אמון בכוחותיהם. את האהבה שהוא חש כלפי תלמידיו, הם הרגישו גם בלי מילים.
בוודאי ישנם אלפי סיפורים שיכולים להמחיש נקודה זו, ואולם חשוב לי לספר על מקרה מהחודשים האחרונים, כדי להראות שההנהגה הזו לא פסקה ולו ליום אחד. לפני כחודשיים התאשפז הרב בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. נסענו לבקרו. באותו יום התחתן אחד מבחורי הישיבה, והרב הצטער שלא יוכל להשתתף בחתונתו. הוא הביע בפניי את רצונו להתקשר ולאחל לו באופן אישי מזל טוב. הטלפון שלו היה רחוק ממנו, והצעתי לו להתקשר מהמכשיר שלי ולאחל לחתן מזל טוב, ואולם הרב סירב. הוא הסביר לי שאם יתקשר מהמכשיר שלי, הדבר עלול להיראות כאילו אני הוא שיזמתי את השיחה, והוא רוצה להראות לחתן עד כמה הוא חשוב לו באופן אישי. השתוממתי לראות כיצד גם בחולשתו הגדולה הוא קשור לתלמידים וקשוב לצרכיהם. אגב, אותו תלמיד לא ענה לשיחה והרב דרוקמן השאיר לו הודעה במענה הקולי. לפחות נשארה לו מזכרת לדורות.
לא רק למוסרי התורה הקדמונים התייחס הרב בחרדת קודש, אלא גם למוסרי התורה שבדורנו. אירוע אחד זכור לי במיוחד: היה זה בתקופת ההתנתקות, כאשר שאלת סירוב הפקודה שיסעה את הציבור הדתי־לאומי. מבלי להיכנס לדעתו המדויקת של הרב דרוקמן, די אם נאמר שדעתו הייתה מורכבת, ובוודאי שהתנגד לסירוב פקודה באופן גורף. באותם ימים, הרב אברהם שפירא עמד בתוקף על כך שיש לסרב פקודה. היו מעט רבנים צעירים שיצאו נגדו, ר' אברום הגיב נגדם בחריפות, והדבר חולל זעזוע.
כר"מ צעיר חשבתי (ועדיין אני חושב) שדעתו של הרב דרוקמן הייתה שלא כדעתו של ר' אברום. הנושא עלה בישיבת רבנים שהשתתפתי בה, והיה מי שקבל על כך שלא מכבדים את דעתם של רבנים שחושבים אחרת מר' אברום. מי שהעלה זאת קיווה מן הסתם לקבל תמיכה מהרב דרוקמן, שהרי זו גם דעתו. ואולם, עוד בטרם סיים את דבריו היסה אותו הרב דרוקמן ואמר בכעס: "לר' אברום זה מותר". אותו רב ניסה שוב להסתייג מהדברים שנאמרו על הרבנים שחלקו, ואולם הרב דרוקמן הלם בידו על השולחן: "לא רוצה לשמוע, לר' אברום זה מותר". היה לי ברור שדעתו שונה מדעת הרב שפירא, ואולם חרדת הקודש כלפי מוסרי התורה שינק מתורתם גרמה לו לענווה והתבטלות.
ואולם יותר מכול ותמצית הכול בהנהגת ראש הישיבה הייתה הדוגמה האישית. המשניות במסכת אבות מביאות הנהגות מוסר ודעת של חז"ל, ופעמים רבות מופיע במשנה הביטוי "הוא היה אומר". הרב דרוקמן היה חוזר ומדגיש שמשמעות הביטוי היא שהמימרה הנמסרת איננה רק אימרה בעלמא, אלא מבטאת את אישיותו של האומר. מה ש"הוא היה", ומתוך כך הדברים נאמרו באופן טבעי. על הרב דרוקמן אפשר לומר שכל מה שאמר זה היה הוא, ומתוך כך הדברים נאמרו באופן טבעי. תלמידיו לא חשו פער בין מה שאמר ובין היישום בפועל. כך הוא נטע בהם אמון בכוחותיהם. את האהבה שהוא חש כלפי תלמידיו, הם הרגישו גם בלי מילים.
בוודאי ישנם אלפי סיפורים שיכולים להמחיש נקודה זו, ואולם חשוב לי לספר על מקרה מהחודשים האחרונים, כדי להראות שההנהגה הזו לא פסקה ולו ליום אחד. לפני כחודשיים התאשפז הרב בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. נסענו לבקרו. באותו יום התחתן אחד מבחורי הישיבה, והרב הצטער שלא יוכל להשתתף בחתונתו. הוא הביע בפניי את רצונו להתקשר ולאחל לו באופן אישי מזל טוב. הטלפון שלו היה רחוק ממנו, והצעתי לו להתקשר מהמכשיר שלי ולאחל לחתן מזל טוב, ואולם הרב סירב. הוא הסביר לי שאם יתקשר מהמכשיר שלי, הדבר עלול להיראות כאילו אני הוא שיזמתי את השיחה, והוא רוצה להראות לחתן עד כמה הוא חשוב לו באופן אישי. השתוממתי לראות כיצד גם בחולשתו הגדולה הוא קשור לתלמידים וקשוב לצרכיהם. אגב, אותו תלמיד לא ענה לשיחה והרב דרוקמן השאיר לו הודעה במענה הקולי. לפחות נשארה לו מזכרת לדורות.
לא לרקוד לבד
תורת הרב קוק עוסקת בעיקר בתחיית האומה בארצה, ופחות בתיקון הפרטי. תורה זו התאימה מאוד לשורש נשמתו של הרב. לדעתו התיקון הפרטי ייעשה דווקא מתוך התרוממות מהעיסוק בעניינים הפרטיים. מה הייתה דעתו על לימוד חסידות, העוסקת בעיקר בענייני הפרט? אענה באמצעות סיפר ששמעתי ממנו.
הרב צבי יהודה הכהן קוק היה נוהג להעביר בביתו שיעור לחבורה מצומצמת. כל אימת שאדם זר היה נכנס לשיעור, היה הרצי"ה מסיט את השיעור לעניינים אחרים ולא חוזר לנושא הרגיל. פעם אחת הגיעו בשעת השיעור שני חסידי חב"ד, וביקשו את רשותו של הרב צבי יהודה לייסד שיעור תניא בישיבה. הרצי"ה אמר להם שכעת הוא באמצע נושא, אך כשיסיימו אפשר לשוב ולהתעניין. ובכן, עד יומו האחרון הוא טרם סיים את הנושא.
אין פירושו של דבר שהרב דרוקמן התנגד לחסידות. הוא היה מחובר כולו לחיות בעבודת ה', ולימד את תלמידיו שירים רבים שהפכו לנכס צאן ברזל. כשהתעורר ויכוח בין הבחורים על אורך השירה בליל שבת, הוא גער נחרצות במי שביטלו את ערך השירה. יחד עם זה, הוא לא עסק בבירורים הפרטיים אלא בלאומיים והעולמיים. כדי להראות את ההבדל בין הגישות הוא נהג להביא כדוגמה ריקוד בחתונות. הוא הסתייג מצורת הריקוד שהתחדשה בשנים האחרונות, שבה כל אחד רוקד לעצמו. האם המטרה היא לעצמך, או לרקוד במעגל סביב החתן והכלה בשמחתם, תהה.
הרב הכיר את המציאות המורכבת שאנו חיים בה, אבל הפתרון שלו לא היה דיאלקטי אלא הרמוני. המסר שלו היה שעלינו להתגבר על ההסתכלות השטחית ולראות את האמת הפשוטה. כשהיו שואלים אותו האם זו המדינה שאליה ייחלנו, הוא היה עונה בפשטות: "כן, כן!"; את הצללים תמיד ראה כחלק מהתהליך, ולא כסתירה לגישה העקרונית.
לא רק בתפיסה הכללית הוא היה פשוט, אלא גם בחיים הפרטיים. כשהייתי אברך צעיר, נשוי כחודשיים, הודיעו שיש לי שיחה בטלפון הציבורי. על הקו היה הרב. הוא הודיע לי שאחד הר"מים יצא למילואים, ועלי להחליף אותו לחודש ימים. נשימתי נעתקה, הייתי בחור בן עשרים ושלוש. אבל הרב לא הבין: מה הבעיה? יש משימה ועושים אותה בלי להסתבך.
תורת הרב קוק עוסקת בעיקר בתחיית האומה בארצה, ופחות בתיקון הפרטי. תורה זו התאימה מאוד לשורש נשמתו של הרב. לדעתו התיקון הפרטי ייעשה דווקא מתוך התרוממות מהעיסוק בעניינים הפרטיים. מה הייתה דעתו על לימוד חסידות, העוסקת בעיקר בענייני הפרט? אענה באמצעות סיפר ששמעתי ממנו.
הרב צבי יהודה הכהן קוק היה נוהג להעביר בביתו שיעור לחבורה מצומצמת. כל אימת שאדם זר היה נכנס לשיעור, היה הרצי"ה מסיט את השיעור לעניינים אחרים ולא חוזר לנושא הרגיל. פעם אחת הגיעו בשעת השיעור שני חסידי חב"ד, וביקשו את רשותו של הרב צבי יהודה לייסד שיעור תניא בישיבה. הרצי"ה אמר להם שכעת הוא באמצע נושא, אך כשיסיימו אפשר לשוב ולהתעניין. ובכן, עד יומו האחרון הוא טרם סיים את הנושא.
אין פירושו של דבר שהרב דרוקמן התנגד לחסידות. הוא היה מחובר כולו לחיות בעבודת ה', ולימד את תלמידיו שירים רבים שהפכו לנכס צאן ברזל. כשהתעורר ויכוח בין הבחורים על אורך השירה בליל שבת, הוא גער נחרצות במי שביטלו את ערך השירה. יחד עם זה, הוא לא עסק בבירורים הפרטיים אלא בלאומיים והעולמיים. כדי להראות את ההבדל בין הגישות הוא נהג להביא כדוגמה ריקוד בחתונות. הוא הסתייג מצורת הריקוד שהתחדשה בשנים האחרונות, שבה כל אחד רוקד לעצמו. האם המטרה היא לעצמך, או לרקוד במעגל סביב החתן והכלה בשמחתם, תהה.
הרב הכיר את המציאות המורכבת שאנו חיים בה, אבל הפתרון שלו לא היה דיאלקטי אלא הרמוני. המסר שלו היה שעלינו להתגבר על ההסתכלות השטחית ולראות את האמת הפשוטה. כשהיו שואלים אותו האם זו המדינה שאליה ייחלנו, הוא היה עונה בפשטות: "כן, כן!"; את הצללים תמיד ראה כחלק מהתהליך, ולא כסתירה לגישה העקרונית.
לא רק בתפיסה הכללית הוא היה פשוט, אלא גם בחיים הפרטיים. כשהייתי אברך צעיר, נשוי כחודשיים, הודיעו שיש לי שיחה בטלפון הציבורי. על הקו היה הרב. הוא הודיע לי שאחד הר"מים יצא למילואים, ועלי להחליף אותו לחודש ימים. נשימתי נעתקה, הייתי בחור בן עשרים ושלוש. אבל הרב לא הבין: מה הבעיה? יש משימה ועושים אותה בלי להסתבך.
הפשטות הזו, והאמון הבלתי מוגבל בטוב ובכוחות שקיימים בתוכנו, היו הבסיס שעליו קמה הישיבה. עיני עיני יורדה מים ואין לי מנחם.
עתון מקור ראשון
