Here.
רק לתוכן הקודש, האישי, והעולמי, יש אופי עצמי, וישות החיים ממקוריות פנימיות עצמית, אבל תוכן החול, וקל וחומר הרע, הטמא, אין לו אופי עצמי, ולא תאוה עצמית, ולא מהות רצון עצמי, כי אם דחיפה חיצונית, המנענעת את הפעולות הגשמיות והרוחניות. ומקור החשק, התאוה, האופיות, העצמיות הוא בקודש, ומושפעים ממנו כל הדבקים בו. ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כלכם היום. [ה' לט]
אם תרצה, בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזוית שבחיים. הרוחניים והחומריים, שנגד עיני בשרך, ונגד עיני רוחך. התבונן בפלאי היצירה, בחיי האלהות שלהם, לא בתור איזה תכנית כהה, שממרחקים מציבים נגד עיניך, כי אם דע את המציאות שאתה חי בה. דע את עצמך, ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך, ושל כל הוגה וחושב. מצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך, שמסביבך, את פארי הדרות החיים, שאתה שרוי בתוכם. האהבה שבקרבך העלה אותה לשורש עזה ועדנת תפארתה, הרחיבה לכל סרעפותיה, לכל אשד נשמת חי העולמים, אשר רק רצוץ המקום של ההגה גורם מיעוט זהרו. הבט על האורות, בתוכיותם. אל יבלעו נשמתך השמות, המילים, הניבים והאותיות, הם מסורים בידך, ואי אתה מסור בידיהם. עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד. [א' קפ"א]
השיבה אל העצמיות
י. כְּשֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת מַהוּת הַנְּשָׁמָה• הָעַצְמִית, כְּשֶׁמְּסִיחִים דֵּעָה מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק. וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ*, אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים, אֶל נִשְׁמַת כָּל הַנְּשָׁמוֹת, וְיֵלֵךְ וְיִצְעַד הָלְאָה מַעְלָה מַעְלָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. וְדָבָר זֶה נוֹהֵג בֵּין בְּאִישׁ יְחִידִי, בֵּין בְּעַם שָׁלֵם, בֵּין בְּכָל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, בֵּין בְּתִקּוּן כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, שֶׁקִּלְקוּלָהּ בָּא תָּמִיד מִמַּה שֶּׁהִיא שׁוֹכַחַת אֶת עַצְמָהּ. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהִיא חֲפֵצָה לָשׁוּב אֶל ד' וְאֶת עַצְמָהּ הִיא אֵינָהּ מְכוֹנֶנֶת לְקַבֵּץ אֶת נִדָּחֶיהָ - הֲרֵי הִיא תְּשׁוּבָה שֶׁל רְמִיָּה, שֶׁתִּשָּׂא עַל יְדֵי זֶה אֶת שֵׁם ד' לַשָּׁוְא•. עַל כֵּן רַק בָּאֱמֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה אֶל עַצְמוֹ יָשׁוּב הָאָדָם וְהָעָם, הָעוֹלָם וְכָל הָעוֹלָמִים, הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, אֶל קוֹנָהּ, לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים. וְזֶהוּ הָרָז שֶׁל אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ•, הוֹפָעַת נִשְׁמַת הָעוֹלָם, שֶׁבַּהֲאִירוֹ יָשׁוּב הָעוֹלָם לְשֹׁרֶשׁ הַהֲוָיָה, וְאוֹר ד' עָלָיו יִגָּלֶה. וּמִמְּקוֹר הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת יִשְׁאַב הָאָדָם אֶת חַיֵּי הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה בַּאֲמִתָּהּ.
תשובת האומה
יא. הָאֻמָּה שֶׁלָּנוּ תִּבָּנֶה וְתִתְכּוֹנֵן•, תָּשׁוּב לְאֵיתָנָהּ לִמְכוֹנוֹת חַיֶּיהָ• כֻּלָּם, עַל יְדֵי מַה שֶּׁהָאֱמוּנִיּוּת• שֶׁלָּהּ, הַיִּרְאִיּוּת• שֶׁלָּהּ, דְּהַיְנוּ הַתֹּכֶן הָאֲצִילִי• הַמְּקֻדָּשׁ הָאֱלֹהִי שֶׁלָּהּ, יִתְפַּשֵּׁט, יִתְגַּבֵּר, יִשְׁתַּכְלֵל וְיִתְאַמֵּץ. כָּל בּוֹנֵי הָאֻמָּה• יָבֹאוּ לְעֹמֶק הָאֱמֶת שֶׁל נְקֻדָּה זוֹ•, וְאָז בְּקוֹל מָלֵא גְּבוּרָה וְעֹז יַכְרִיזוּ עַל עַצְמָם וְעַל עַמָּם בְּקוֹל גָּדוֹל: לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ד'. וְהַתְּשׁוּבָה תְּשׁוּבַת אֱמֶת תִּהְיֶה, וְהַתְּשׁוּבָה מְכוֹן גְּבוּרָה• תִּהְיֶה, וְהַתְּשׁוּבָה תִּתֵּן עֹז וְתַעֲצוּמוֹת לְכָל הַסְּעִיפִים הַמַּעֲשִׂיִּים וְהָרוּחָנִים•, לְכָל הַהֲלִיכוֹת כֻּלָּן הַדְּרוּשׁוֹת לְבִנְיַן הָאֻמָּה וְשִׁכְלוּלָהּ, לִיקִיצָתָהּ לִתְחִיָּה, לְהִתְעוֹדְדוּת עֶמְדָּתָהּ. הָעֵינַיִם תִּפָּקַחְנָה, הַנְּשָׁמָה תִּזַּךְ, אוֹרָהּ יַבְרִיק, מְעוֹפָהּ יִתְגַּדֵּל, וְעַם נִבְרָא יָקוּם, עַם גָּדוֹל עָצוּם וָרָב, אוֹר אֱלֹהִים עָלָיו וּגְדֻלַּת לְאֹם לוֹ, כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא.
תשובה וספרות
יב. הַהַכָּרָה, שֶׁהַהַשְׁפָּלָה בַּמַּעֲמָד הַמּוּסָרִי• הִיא מְעַכֶּבֶת אֶת הַפְּרִיחָה הַסִּפְרוּתִית, הִיא הַרְגָּשָׁה יִשְׂרְאֵלִית מְיֻחָדָה. רַק אָנוּ מַכִּירִים בָּאֱמֶת, שֶׁכְּדֵי לְתַקֵּן אֶת הַסִּפְרוּת• צְרִיכִים הַסּוֹפְרִים לְטַהֵר בַּתְּחִלָּה אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם, וְהִנְנוּ מַרְגִּישִׁים בְּעַצְמֵנוּ צֹרֶךְ גָּדוֹל לִתְשׁוּבָה בִּשְׁבִיל הַהִתְנַשְּׂאוּת אֶל הַמְּרוֹמִים הַטְּהוֹרִים שֶׁל הַסִּפְרוּת הַזַּכָּה הַמְיֻחֶדֶת שֶׁלָּנוּ, הַנּוֹבַעַת מִמְּקוֹר חָכְמַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה•, הָאֱמוּנָה וְהַגְּבוּרָה הָרוּחָנִית, הִנֵּה הִנָּן מְקוֹרוֹתֶיהָ•.
___________________________
מַהוּת הַנְּשָׁמָה – שהנשמה היא חלק אלוה ממעל. וְאִם תֹּאמַר וכו' – תשובה אל ה' בלי תשובה אל העצמיות, בלי הבנה את התוכן הפנימי של ההוויה, היכן היא צריכה להגיע ומה התפקיד של כל חלק מחלקיה - היא תשובה של שקר; ושם ה' שהיא נושאת אינו אמיתי, כי אינו משקף את האמת האלוהית שבפנימיות ההוויה. רָז (שֶׁל) אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ – הסוד של הארת המשיח היא גילוי הפנימיות, והנשמה של העולם. תִתְכּוֹנֵן – תסתדר, כל כוח מכוחותיה של האומה יהא במקומו. לִמְכוֹנוֹת חַיֶּיהָ – לכל צורות הופעות החיים הנמצאים בה. אֱמוּנִיּוּת – הכוח האמוני שבה. יִּרְאִיּוּת – כוח יראת השמים שבה. הָאֲצִילִי – פנימי / נאצל מלמעלה. כָּל בּוֹנֵי הָאֻמָּה – בחומר וברוח. נְקֻדָּה זוֹ – שהאומה תחזור לחיים מלאים ככל שתוכנה הפנימי יופיע. מְכוֹן גְּבוּרָה – מקור לעוצמה. תִּתֵּן עֹז וְתַעֲצוּמוֹת וכו' – על ידי שתיתן את התוכן הפנימי לכל העשייה המעשית. הַהַשְׁפָּלָה בַּמַּעֲמָד הַמּוּסָרִי – הירידה הגדולה במצב המוסרי. הַסִּפְרוּת – עניינה לבטא את העולם הפנימי (ורגשי עומק) ולכן הסופרים צריכים טהרה נשמתית כדי להצליח לחוש, להרגיש ולבטא את העולם הפנימי האמיתי של אומתנו. שֶׁהַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה וכו' – הם חלק בלתי נפרד מחכמת ישראל ועל כן ספרות הנובעת ממנה דורשת תשובה וטהרה. הִנֵּה הִנָּן מְקוֹרוֹתֶיהָ – של חכמת ישראל.
ביאורים
רעיון התשובה נתפס בעינינו לפעמים כמשהו זר ומנוכר לעצמנו. אנו יודעים שצריך לשוב בתשובה אל ה' אך לא ברור לנו שתהליך זה קשור קשר עמוק אל עומק האישיות שלנו. בפסקה י' מלמד הרב קוק שתשובה היא קודם כול שיבה אל עצמנו, אל מי שאנחנו באמת. אחרי ש'מקלפים' קליפות רבות שסובבות את האישיות, אנחנו מגלים את הגרעין הטוב שחבוי לו בפנים. הגרעין הזה, לכשמגלים אותו, מקרב אותנו לה' - זהו גילוי האלוהי שבתוכנו. לכן, תשובה שאינה נובעת משיבת האדם אל עומק אישיותו היא תשובה של רמייה, שכן זוהי תשובה שלעולם תישאר זרה ומנוכרת לאדם והיא מציבה את אלוהים כמשהו שאיננו קשור לעומק חיינו.
בפסקה י"א מלמד הרב קוק, כי רק תשובה אל מושג האמונה בשלמותו יוביל בעקבותיו לתשובת עם ישראל למעלתו ולשלמותו. חיי הקודש הם נשמתה של האומה, ולכן, כאשר ישוב עם ישראל לשורש העמוק של חייו, ממילא, הוא ישוב לכל הענפים המתפשטים מן השורש הזה. הפסקה החותמת את הפרק הזה מבררת שישנו הכרח להביא לתיקון מוסרי של הסופרים שבעם ישראל כדי ליצור ספרות הנאמנה לרוח ישראל. הסופר הישראלי הנאמן לרוח עמו חש בקרבו צורך לשוב בתשובה לפני כל עיסוק ביצירה ספרותית. הוא מודע לכך שיצירה שאיננה נובעת מניקיון הלב והמעשים וזיכוך המחשבה, לעולם לא תוכל להביא לידי ביטוי את נשמת ישראל שמקורה קדושה, טהרה, אמונה וגבורה.
הרחבות
*בקשת האני העצמי
וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ. בפסקה זו מסביר הרב קוק שתשובה היא בעצם התנועה לשוב אל עצמיותך ואל תפקידך. "ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה".
"...חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶךָּ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחוואה לאל זר. חטא ישראל, זה אחרי אלוהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב... וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל... והאני הולך ומשתכח, וכיוון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה..." [אוה"ק ג, מוסה"ק, צז]. בפסקה זו מתאר הרב קוק את תהליך אובדן העצמיות באדם ובעולם. אדם הראשון הלך אחרי רעיונות שהיו חיצוניים לו, אחרי דעתו של הנחש. בכך הוא התנכר לתפקידו המיוחד ושכח את עצמו.
לעתים, גם בלימוד התורה אדם יכול להתנכר לדרך לימודו המיוחדת וללמוד דברים שאינם מתאימים לו. פעמים רבות, לאחר התעלמות כזו, באה התנערות ומרידה, והלומד 'יזרוק מעליו' את עול התורה (ראה אורות התורה ט ו).
