"אר"ל בר חייא, היוצא מביהכ"נ ונכנם לביהמ"ד ועוסק בתורה זוכה להקביל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".
היחש של התפילה אל דעת ד' היא בזה נבדלת מיחש התורה, שמצד התפילה יתקרב האדם אל אלהיו רק ע"פ חושו הפנימי הפרטי, כפי רגשי נפשו ודעותיו הקנויות לו מכבר בקנין נפשו פנימה, כי זאת היא תורת הרגש שעליו התפילה נוסדת. התורה אמנם תתן לאדם דעת והשכל להכניס בתוכו ידיעות יתירות על ההרגשה הפרטית שלו, היא מכנסת לו את המדעים שמחוץ לנפשו אל נפשו פנימה. והנה אך אז יוכל האדם להיות מתעלה בידיעות נעלות ממושגים קדושים במה שהוא יותר רחב מערך נפשו רק אם השלים את ציורי נפשו הפרטית באורח הגון, ע"כ התורה צריכה ג"כ אל התפילה, עכ"פ לפרקים. ע"כ היוצא מביהכ"נ, ומשלים את כח רגשו הפנימי, ונכנם לביהמ"ד ועוסק בתורה להשלים כח שכלו בערך החיצוני שחוץ לנפשו, זוכה להקביל פני שכינה, לעומת ההנאה מזיו השכינה הנאמרת על הערך. שיש לההשגה האלהית אל המקבל וכחות נפשו, נאמרה ההקבלה של פני שכינה על הערך הגבוה מזה, ההתעלות אל הידיעה והנועם האמיתי אמור ד', כפי מה שראוי מצד המציאות הכללית לא רק כפי הערך שראוי לחוש מצד נפשו הפנימית לבדה. אמנם רק אז תשלם הידיעה החיצונה כשתצטרף יפה אל הפנימית, מחיל אל חיל, מכח אל כח, אם ירצה לצייר את כח הכרת האדם בדעת אלהים מצד מושגי נפשו הפנימים, ראוי לאמר שהוא יראה את ד', כלומר ישיג כפי כחו. אבל נעלה מזה היא ההשגה שמצד העולם הכללי כל המציאות כולה, כל המושגים כולם שהם אפשרים להתכנס בנפשו של אדם, לציין זה יאמר יראה אל אלהים, כלומר השגתו תהי' בערך הדברים שמחוץ לנפשו שמחוץ להשקפתו הפרטית. והרי הוא לא כמו שרואה, שמרגיש מנפשו פנימה, שאינו יכול להבחין איך הדברים מתיחשים חוצה לו, כ'"א כאילו יראה הוא אל אלהים, ירגיש שהוא נראה אל אלהים, כלומר שעצמיותו וידיעותיו שהם עצם נפשו הם גוף האמת העצמי, מה שהוא ככה צפוי בידיעה האלהיות. בציון, שם הוא מרכז ההתכנסות של התוכיות, של ההשגות החיצוניות עם הפנימיות, שהרי ירושלים משפעת כחותיה לחוץ לה, בתור ממלכת ישראל העומדת להיות לאור למלכי ארץ. וציון כוללת ג"כ הערכים הפנימיים השייכים רק לישראל ויחשם אל הערכים החיצונים, וההשגות הרחבות שללמד על הכלל כולו יצאו.
"אר"ח ב"א אמר רב ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב כו'".
העונג מתיחש לכל דבר ע"פ תכונתו, כשיהי' נשלם כפי התעודה היותר נשגבה המוכנת לו. והנה בין כל כחות המציאות יש כחות פועלים וכחות נפעלים. מובן הדבר ששלימות הכחות הפועלים הוא שלא יהי' להם כל עיכוב ומניעה מלפעול פעולתם, ושביתת הפעולה הוא נגד חקם והפך עדונם. וכחות הנפעלים ענוגם הוא קבלת הפעולה והמנוחה ואם מחסרון פועל בהם יצטרכו המה לפעולה ה"ז הפך ענוגם. כן בנפשות, הנפשות שמטבען הן שקטות ונוחות להיות מתנהלות ע"י השפעת זולתם, אות הוא על טבען ותכונתם להיות נפעלות. ע"כ בבאם להשלמתן ראוי להם המנוחה, לבל תצאנה מחוגם להיות הן פועלות. אמנם ת"ח, המושפעים מכח עצמם ועומדים להשפיע ולנהל את זולתם, זאת היא עצם תכונת נפשם להיות פועלים. ע"כ עינוגם והשלמתם היא רק הפעולה התדירה והמתקיימת, שאינה נחדלת לעולם בכל הגונים שיש להחיים. ע"כ תכלית עידונם היא התנועה המתמדת והפעולה שאינה פוסקת, ילכו מחיל אל חיל.
