Here.
(שבת ל:): "כל יומא דשבתא הוה יתיב וגרים כולי יומא".
המעשה והתלמוד הם שני יסודות הדרך הטוב הרצוי בעיני ד'. אמנם המעשה יש לו ערך כללי, המעשה פועל על הכלל העומד ורואה את מה שנעשה. החכמה, התלמוד, היא בונה כלל שלם בתוך הפרט עצמו. המשיג מתהלך בהשגתו ברחבי אין קץ, וזהו שלמות של חייו הפרטים שהם נערכים במשקל כולל, "שקול זה כנגד כל העולם כולו". ע"כ כאשר הוכרע הדבר לצד היתרון שיש להפרט המעולה, אף הוא תפס את האומנות שבה יוכל הפרט למצא את מקומו כאילו חי חיים כלליים, והוא העיון והחכמה, שעל ידם האדם מתעלה ממעל לפרטיותו וממעל לצורך של ההשתעבדות אל פרטים, כ"א הוא מוצא את החיים הרוחניים עומדים לפניו במילואם באין צורך למלאותם ע"י פרטים זרים שמחוץ לעולם השכל שלו. ומזה ישכיל את ערך הפנימי של החיים, ויהיה באמת דבק בחיי החיים במקור חיים ית'. הוה יתיב וגריס כולי יומא.
"ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מה"מ קמי' ולא יכיל ליה, דלא הוה פסיק פומיה מגירסא".
סבת המות האנושי בא מצד המצב הטבעי בשביל הקץ הטבעי של כחות הגוף הכלים, ומצד הסידור התכליתי בא מסבת התעודה המעשית הגופית שנשלמה, וצריך כבר האדם להתעלות לתעודה יותר נשגבה ויותר נעלה. אמנם עסק התורה לישרי לב מגין על שני אלה יחד. העונג הרוחני הממלא את לב האוהב את התורה אהבת אמת, יתן עצמה לכחות הגוף חוץ משיטתם וסידרם הנהוג. וע"ד התעודה, אמנם תעודת האדם היא השגה יותר נעלה ממה שהוא יכול להשיג בעודנו בגוף, אבל מ"מ הלא גם החכמה המושגת ע"י עיון התורה לגדולי המעלה, היא ג"כ השגה גדולה רבת האיכות. ע"כ אין זאת מדתו של אדון כל המעשים ית' לשדד תעודה שהיא קיימת בפועל, ע"י מה שאותו הצדיק עוסק בתורה פה עלי אדמות בשביל תעודה אחרת, אף שהיא רמה ממנה בערך. ע"כ רק אז יגיע התור של העלי' לתעודה היותר רמה, באותה השעה שחדלה בפועל התעודה השפלה ממנה לפעול את שלה, מפני שכחותיה מוגבלים ע"י הגוף המוגבל, אבל כ"ז עסקו בתעודה השכלית, דלא פסיק פומיה מגירסא, לא יכיל ליה.
