לרקוד

 הוא נראה אדם מן הישוב, יהודי כמו כולם. אמנם יש

לו שני כוללים שהוא עומד בראשם, והציבור מכיר

אותו כבן-מעלה, אבל אחרי הכל גם מקורביו לא

יגדירו אותו כמשהו ייחודי שאין בנמצא. עד שביום

אחד סיפר אחד מילדיו 'מה עושה אבא מדי בוקר', ואז

הכל נשמע אחרת...

ובכן, מדובר ביהודי ת"ח, מרביץ תורה וותיק,

המתגורר בשכונת הר-נוף בירושלים, שמלבד סגולותיו

בתורה וביראה, יודע גם לנגן בכמה כלי- נו, גם .זמר

דבר כזה עדיין לא מעמיד אותו בשורה אחת עם גדולי

הדורות של ימי-העבר.

אבל בעת שמחה שנערכה במשפחה, סיפר הבן באופן

אקראי על דבר שגילה פעם אצל אביו. זה לא היה

במכוון, ולא חשבתי שאני מתעתד עתה להיתקל

ולהיחשף לדבר כל-כך מיוחד, אמר הבן.

כל ילדי המשפחה ידעו שאבא קם מוקדם בבוקר,

מסתגר בחדרו במשך זמן רב, ורק אז הולך להתפלל.

תמיד חשבנו שבשעות אלו הוא מכין את עצמו

בסוגיות הנלמדות בכוללי האברכים שלו, אולי גם

לומד מוסר, וכל כיו"ב, אבל מה שגיליתי בבוקר אחד,

בהיכנסי בהפתעה לחדרו של אבא, היה מעל-ומעבר

למה שהייתי יכול להעלות בדעתי, מספר הבן.

בלילה הקודם שהיתי בחדר, ושכחתי שם את אחד

מספריי החשובים. כיון שהייתי נצרך בשעת בוקר

מוקדמת לספר זה, נאלצתי להיכנס לחדרו של אבא.

ניצבתי ליד החדר, ולא ידעתי האם מותר לי להיכנס,

אם לאו. אבל לפתע עלו באוזניי קולות שירה וניגון,

וגם קול מהדהד של ריקוד.

דווקא בגלל זה החלטתי להיכנס מבלי לדפוק, וגם בלי

לקבל רשות. נכנסתי, וכמעט שנפלתי מתעלף. אבא

שלי עמד במרכז החדר, ורקד ורקד ורקד, ואפילו לא שם לב שאני נמצא לידו. ניסיתי לדבר אליו, והוא לא

שמע. מפיו יצאו בלחש מלים שלא הצלחתי לזהותן.

התקרבתי קצת יותר, ושמעתי שהוא אומר 'מודה אני

לפניך, אבי שבשמים, שזיכיתני ללמוד תורה ולעבדך

באמת וביראה'. וכך מתנגנת לה ההודיה הזו בפיו פעם

אחר פעם, וכל זאת תוך כדי ריקוד, והוא אינו מתעייף.

בשלב מסוים נטל אבא את ה שעמד בח אורגן דר,

והחל לנגן, והמלים הנ"ל ממשיכות אף הן להזדמר

בפיו, יחד עם צלילי הכלי- זמר. קפאתי על מקומי,

ושירת-הניגון הזו נמשכת יותר ממחצית השעה.

בהתחשב בעובדה שאני נכנסתי כבר באמצע, הרי

יתכן בהחלט שאבא שלי מקדיש מדי בוקר שעה

תמימה, ואולי אף יותר, כדי לרקוד ולזמר לפני השי"ת

על היותו עבד-השם.

כשסוף סוף אבא הבחין בי, והבין ש'תפסתי אותו על-

חם', הוא חייך בביישנות, ובתחילה אף ניסה 'להכחיש'

את העובדות... כשהבין ש'המצב אבוד' ואני יודע

עכשיו מה הוא עושה כל בוקר, נפתח סגור- וסיפר ליבו

לי שמזה שנים רבות הוא נוהג כך, ואף בהיותו בחור

נהג לצאת מהישיבה בה למד, נכנס לגינה סמוכה,

תפס לעצמו שם פינה כלשהי, ו...רקד.

מה נאמר ומה נדבר! כולנו צריכים להודות על היותנו

משתייכים לבני בית המדרש, אבל לא תמיד אנחנו

יודעים כיצד לעשות זאת בפועל. גם אם אנחנו באמת

שמחים במציאות שבה אנחנו חיים, אבל להגיע לידי

ריקוד, ועוד כזה שנמשך כל-כך הרבה שנים - לא

מדרגה פשוטה היא.

עכ"פ הבה נלמד מכך את החובה המוטלת עלינו

להודות ולהלל, לשבח ולפאר, את חלקנו הרם- ,והנישא

על שזכינו ללמוד את תורתו יתברך.