עושה רושם שגם הכותרות הראשיות בתקשורת לא
הספיקו לתאר ולהכיל את מושלמותו של המבצע
הצבאי לשחרור החטופים מלב מרכז הטרור ברפיח. כל
כותרת התחרתה ברעותה כדי להכניס יותר צבע ויותר
דרמטיות למבצע שאכן היה מושלם בס"ד ברמת
הדיוק המודיעיני, ובעיקר - שאף אחד מהמעורבים בו,
המשוחררים והמשחררים גם יחד, לא נפגע, בחסדי ה'
אבל מה לעשות, שאנחנו, כיהודים יראים-ושלמים,
הרגשנו שחסר משהו. וה'משהו' הזה הוא עיקר-
העיקרים, ובלעדיו אין כלום. אבל ממש כלום. לדבר
"קול ברמה" - גליון 09 3 - אדר -ב' תשפ"ד - עמוד 02 .
על מבצע השחרור כעל הצלחה בלעדית של אנשי
הימ"מ והשב"כ, ולא להזכיר שם-שמים, בעוד שכל
תינוק מבין שכל טעות קטנטנה היתה עלולה להכשיל
את כל המבצע - היא כפיר ה באלוקי ישראל במקרה
הרע, וסכלות מוחלטת במקרה הפחות-רע.
בעוד ש לפני יציאה למלחמה או למבצעים צבאיים,
עוד יש אי-אלה 'מנהיגים' המזכירים שם-שמים
בפיהם, ופולטים, מרצונם או לא מרצונם, את צמד
המלים 'בעזרת השם', אבל כשמדובר כבר בהצלחה
בפועל, במבצע הרואי שאכן הצליח להתגשם, וכל
מטרותיו יושמו בשטח, הרי ש'מנהיגים' אלה חושבים
שאם יוסיפו את המלים 'בחסדי השם', או 'בסיעתא
דשמיא', זה יגזול את כבודם, ויעביר מהם את עטרת
ההצלחה...
אין בפינו מלים כדי לתאר את הסיאוב המצחין העולה
מנאומיהם של שרי הצבא והממשלה, הלוקחים את כל
הקרדיט לעצמם, מבלי לערב כלל את הבורא יתברך
בהצלחה הגורפת שהיתה במבצע 'יד זהב'. רק מי
שדם יהודי אינו זורם בעורקיו, יכול להאזין לדברים,
ולא להיגעל מההתפארות האווילית ב'כוחי ועוצם ידי'.
לפחות תזכירו את שמו הגדול של הקב"ה - פעם אחת!
אף אחד כבר לא מבקש מכם יותר! אבל שישמעו
שאתם יודעים שיש בורא לעולם, והוא, ורק הוא,
המנהיג והמנווט, ולא אף אחד אחר. אבל, שיירת
'מנהיגי' המדינה לא מוכנה לעשות זאת אפילו פעם
אחת. אף מילה של אלקות, אינה יוצאת מפיהם.
במצב כזה צריך רק לרחם עליהם, על אחינו בני
ישראל, שלא לימדו את עצמם לדבר בשפתו של העם
היהודי. הם יכולים לדבר על 'אמונה', או על 'אמונה
בצדקת הדרך', אבל באיזו אמונה מדובר אם השי"ת
נעלם ממנה? במי הנכם מאמינים - בצבא שלא הוכיח
את עצמו בשמחת תורה? במפקדים שבכלל לא היו
בשטח כאשר היו כל-כך זקוקים להם?
אבל האמת היא, שרבותינו למדונו שעד שמנסים
להוכיח את אחינו החילונים, שלא דרכו על מפתנו של
בית המדרש, יש לדבר לפני-הכל אל עצמנו. להוכיח
את עצמנו. כן, ממש כך. לא רק כדי שנשפר את מצבנו
הרוחני, אלא שעל ידי כך נצליח להעלות את כולם על
המסילה הנכונה.
שהרי כך הסביר מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל את
העובדה הפלאית שאף מכונית לא נוסעת בכבישים
ביום כיפור, ואמר, שהסיבה לכך היא שאנחנו,
החרדים, חרדים באמת מיום כיפור, והחרדה הזו שלנו
מועברת וגולשת גם אל הצד השני. באותה מידה
אפשר לומר שאם אמונתנו-שלנו בבורא היתה חזקה
יותר, היא היתה משפיעה גם על אחינו התועים.
הבה נתבונן בתוך-תוכנו, ונבדוק את עצמנו, האם
אנחנו באמת מרגישים שכל ההצלחות הצבאיות
נגזרות משמי-שמים? האם באמת אין אנחנו סומכים
בשמינית-שבשמינית על 'הצבא המהולל'? - שמענו
פעם מת"ח אחד עצה לבדיקת-אמת בענין זה, אם
נחשוב שבבוקר אחד מודיעים לנו שהצבא, על כל
חילותיו ושלוחותיו, קרס, וכל קווי-הגבול פרוצים עתה
בפני האויב. והנה, מיליוני ערבים באים ופולשים לתוך
ארץ ישראל.
האם במקרה כזה, שלא יקרה בעז"ה, היינו נשארים
רגועים, וסמוכים ובוטחים בלב שלם באלוקי ישראל?
אם לא, אות ברור הוא שגם בטחוננו-שלנו אינו
מושלם. ואם כן, במה נלין על אחינו?
עוד, זאת. כולנו יודעים ומאמינים שהאחד-והיחיד
שבכוחו להזיז עניינים הוא אך ורק הבורא יתברך,
שאין עוד מלבדו. כל ה'מנהיגים' הם כאין-וכאפס נגדו,
ונחשבים כבובות-משחק. אבל לפעמים גם אנחנו
מתנהגים ככאלה שאין להם אמונה.
לא פעם מזדמן לשמוע תלמידי חכמים המשוחחים
האחד עם רעהו ומנסים 'להסביר' מהלך כזה או אחר.
מה יעשו מנהיגי החיזבולה, מה הביא את ראשי
הצבא לנהוג כך או כך, מה יהיה בסוף המלחמה,
וכיוצא-באלה דברים שכולנו יודעים שהם נתונים אך
ורק לשליטתו המוחלטת של הבורא.
ומדוע בכל זאת אנחנו מתאמצים 'להסביר' את
הדברים? כי עולה בלבנו מחשבה ש'כן, נכון, הכל
בידיו יתברך, אבל בוודאי שיש גם דרך טבעית שבה
הוא מנווט ומנתב את עולמו, שבאמצעותה הוא מביא
את היקום כולו לידי יישום מלא של רצונו; ואם כן -
אנחנו ממשיכים לומר לעצמנו - מה פסול יש בכך
שננסה להבין גם את הדרך הטבעית הזו'?
מי שעושה כך, נקרא בלשונו של מרן הגרא"א דסלר
זצ"ל כ'מדב ר בשפת המשוגעים'! שהרי, מי שעוסק
בדברי-הבל שאין בם מועיל, ייחשב כמשוגע! מדוע
סתם 'לְדבַרְ שטויות? וכי אינך יודע שהכל-הכל מכוון
על ידי הקב"ה?
טוב נעשה אם נכוון את המחשבות אך ורק לענייני
אמונה, ונחרוט בלבנו על כל פעולה ופעולה שאנחנו
שומעים, ועל כל 'מה שזז' בשדה הקרב, שהכל נעשה
רק על ידי השם יתברך. וכשנחשוב על כך עוד פעם,
ועוד פעם - בסופו של דבר זה ייספג בתודעתנו, עד
שנהפוך למאמינים של ממש.
ועבודה קשה היא זו. כי האירועים הסוערים החולפים
על פנינו מייצרים תמיד גם את הסיבות הטבעיות
להתרחשותם, וכל אדם נוטה באופן טבעי להסביר
לעצמו את פשר הדבר, וכך בסיכומו של יום יש לנו
'הסבר' ו'פרשנות' למה התרחש כל אירוע, וממילא לפי
ההסברים ההגיוניים הללו יש לנו גם 'תחזיות' למחר
ולעוד שבוע, וגם לעוד שנה. ואת כל זה יש לשלוף
מגלגל-המחשבות.
והם-הם הדברים שאמרנו. למרות שאנחנו מאמינים
בהשי"ת בכל לבנו ומאודנו, אבל אם לא מחדירים זאת
שוב ושוב - הרי שהכותרות והתמונות בעיתונים
'מדברות' אלינו יותר. והדבר דורש שינון תמידי.
