The following story was written as praise. I don't find it especially praiseworthy.... "Revered talmid hakham" [sic] only matters if he lives what he learns.
"While Professor ----’s Talmud seminar was an academic course, with papers to write and grades at the end, it was also, or perhaps primarily, a gemara shi’ur, with a revered talmid hakham serving as the magid shi’ur. But typically, the highest level gemara shi’urim take place in yeshivot, and thus are only open to a narrow subset of typically Orthodox male Jews. Since Professor ----’s gemara shi’ur took place in a university, the criterion for entry was completely different. While most of the students were indeed Orthodox Jewish men, the seminar was also attended by women, Jewish students of varying degrees of religious observance and affiliation, and occasionally also by non-Jewish students.
One semester when I was in the seminar, another student in the class was a brilliant non-Jewish graduate student who was not even specializing in Talmud; her specialty was the New Testament, and somewhere along the way she had picked up some impressive Talmud skills. Professor ----- made her feel welcome in class and was especially pleased when she would engage in Talmudic debates with him."
לימוד תורה לנכרי
א. במסכת סנהדרין (1) אמר רבי יוחנן: "עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה", והקשו בגמרא מדברי רבי מאיר: "עכו"ם שעסק בתורה הוא ככהן גדול", ותירצו: "התם בשבע מצוות שנצטוו בני נח" שמותר להם ללמוד ["עוסקים בהלכות אותם שבע מצוות להיות בקיאים בהם", רש"י שם].
והנה במסכת חגיגה (2) אמר רבי אמי: "אין מוסרים דברי תורה לעכו"ם, שנאמר [מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל] לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם". והקשו התוספות (שם) מה החידוש בדין זה, והרי מכיוון שאם ילמדוהו תורה יתחייבו מיתה [כאמור בדברי הגמרא בסנהדרין (1)], נמצא שהמלמדם עובר על איסור "לפני עוור".
ותירצו התוספות, כי האיסור נצרך למקום שיש נכרי אחר שרוצה ללמד הנכרי תורה, וע"כ למרות שאין איסור "לפני עור", אך יש איסור ללמדו תורה משום "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב".
ובמסכת בבא קמא (1) מסופר על מלכות רומי ששלחו שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל שילמדום תורה, והנכרים "קראו ושנו ושילשו". ואמנם תמהו התוספות (שם) היאך הותר לחכמי ישראל ללמדם, והרי אסור למסור דברי תורה לנכרים. ותירצו: "דבעל כרחך עשו על פי דברי המושל, ולא נתחייבו למסור עצמם".
ונראה לברר האם נכלל באיסור ללמד תורה לנכרי – לימוד בספרי נביאים וכתובים, והאם האיסור נאמר על תורה שבעל פה או תורה שבכתב. ועוד תמהו האחרונים מדוע דין זה לא הובא להלכה ברמב"ם [בספר הי"ד החזקה, שכן בשו"ת הרמב"ם (4) כתב כי "נכרי שעסק בתורה חיי מיתה "הוא הלכה בלא ספק". אלא שאין חיוב להורגו, כמשמעות לשון הגמרא "חייב מיתה", ולא נאמר "נהרג", דהיינו שאם יד ישראל תקיפה חייבים להורגו] ובשו"ע, ויבואר להלן.
הפוסקים שהחמירו לאסור את כל סוגי הלימוד
ב. המאירי במסכת סנהדרין (1) הוסיף על דברי הגמרא וכתב, כי נכרי שעסק בתורה בגלל שלבו חפץ "לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו", ראוי להיענש". ומשמע מדבריו שנאסר ללמד נכרי, הן תורה בכתב והן תורה שבעל פה [אולם במאירי במסכת חגיגה [הובא בקובץ המועדים (12)] משמע שרק סתרי תורה אסור ללמדם, ולא שאר חלקי התורה שבעל פה].
ובספר חסידים (3) אסר ללמד לגָלַח [כומר] אותיות אל"ף בי"ת, ואם אותיות אסור, קל וחומר דברי תורה מכל סוג. וכן נקט להלכה השל"ה (5) שכתב: "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אבל לאומות העולם אסור ללמוד אפילו אות אחד מן התורה, ועוון גדול הוא. ובזוהר (פרשת אחרי מות) החמיר מאד, ולא חילק [להתיר ללמדם שבע המצוות שחייבים בהם"].
וכן נראה מדברי המהרש"ל בים של שלמה (4) שלמד מדברי התוספות בבבא קמא "דלא שרי ללמוד תורה לגוי, אף משום שלום מלכות, וקל וחומר משום שכר הנאה, אם לא בגזירה והכרח". והוסיף: "ואותם אנשים החטאים בנפשותם ובגופם להפר עצת ה', אשר לומדים עם האומות, לפע"ד גדול עוונם מנשוא, ולא יראו בנחמת ציון".
וכן נקט להלכה בשו"ת שבט הלוי (8) לאחר שהביא מדברי הפוסקים בנדון: "היוצא מזה, דאיסור גמור הוא, ועובר בעשה, וגם משום שלום מלכות לא הותר, אם לא בגזירת מלכות לצורך שעה משום סכנה".
ג. הפוסקים שהתירו ללמד חלקים מהתורה לנכרים
השלטי גיבורים (1) הביא מדברי הריא"ז שהאיסור ללמד נכרי תורה, לא נאמר על לימוד נביאים וכתובים "שרואה בהם נחמות האמורים לישראל ותשובות שראוי להשיב לאפיקורסים, ועל ידי כן אפשר שידבק בתורת ישראל". ודבריו הובאו בבאר שבע (5) ובמגן אברהם (5).
בקובץ המועדים (12) הביא מדברי שו"ת מלמד להועיל, שכתב להתיר על פי זה ללמדו סיפורי התורה כדי שיכיר מגדולת הקב"ה ועל ידי זה ימנע מעבודה זרה [שהיא המצוה הראשונה משבע המצוות שנצטוו בני נח].
מהר"ץ חיות (3) ביאר בדברי הגמרא בסוטה (3) שהאיסור ללמד נכרי תורה נאמר רק על תורה שבעל פה, אבל ללמדם תורה שבכתב אין איסור [ברם ראה במש"כ האגרות משה (7) ח"ג סימן צ) על הראיה מדברי הגמרא בסוטה]. ובקובץ המועדים (12) כתב שכן משמע מדברי השיטה מקובצת בכתובות. וכן נראה מדברי הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (5) שדייק כן בלשון הגמרא בבבא קמא (1) "שקראו ושנו ושילשו", דהיינו "תלמוד, אבל תורה שבכתב אין שום איסור ללמד לנכרי". לעומתם יעו' בשו"ת יביע אומר (9) שהוכיח לדינא שאסור ללמדם גם תורה שבכתב.
ולמעשה גם השפת אמת (2) כתב שהאיסור הוא "דווקא לעסוק בתורה, אבל למסור לו דין ודבר מיוחד שכך הוא דין התורה, לא". והוסיף: "ואפשר נמי דדווקא תורה שבכתב ילפינן מתורה צוה לנו משה [כמבואר בסוגיא בסנהדרין (1) שהיא המקור לאיסור לנכרי ללמוד תורה] ולא תורה שבעל פה, וכל שכן דין פרטי" [וראה גם בשרידי אש (11) במש"כ בזה].
מדברי המהרש"א בחגיגה (2) משמע שאין כל איסור ללמד נכרי תורה, זולת סתרי תורה – שבזה נאמר בגמרא בחגיגה (1) שאסור למסור לנכרי סתרי תורה [וראה בקובץ המועדים (12) שהביא מדברי השדי חמד במש"כ על המהרש"א].
הבאר שבע (5) תמה מדוע הרמב"ם ומרן השו"ע לא הביאו בהלכות תלמוד תורה את האיסור ללמד נכרי תורה, ומחמת תמיהתו זו, חידש הבאר שבע שהפוסקים דחו את דברי רב אמי לאסור ללמד תורה לנכרי מההלכה, כי דבריו עומדים בסתירה לסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא [וראה בשבט הלוי (8) מה שדחה את ראיית הבאר שבע מהגמרא בבבא בתרא. ועי"ש בדברי הבאר שבע שכתב, שיתכן וגם "רב אמי עצמו לא אסר אלא דווקא למסור לו דברי תורה עם טעמן ונימוקן וסודותיה", ודקדק זאת מלשון מאמרו של רב אמי "אין מוסרים, ולא אמר אין לומדים". ועם כל זאת סיים הבאר שבע כי "שומר נפשו ירחק מללמוד עמהם"].
חידוש נוסף כתב הטורי אבן במסכת חגיגה (2) על פי המבואר בסוגיא בסנהדרין (1) שהאיסור לנכרי ללמוד תורה יסודו באיסור גזל [שהוא משבע מצוות שנצטוו בהם בני נח], שאם "ישראל מוסר לנכרי תורה ומלמדו ברצונו [של ישראל] תו ליכא משום גזל". ועי' בשפת אמת (2) ובאגרות משה (8) במה שהשיגו על דבריו.
סיכום השיטות המתירות לימוד מסויים לנכרים – ראה בקובץ המועדים (13).
מדוע דין זה לא הובא להלכה ברמב"ם ובשו"ע – ראשית כל, יש לציין כי בשו"ת הרמב"ם (4) דין זה אמנם הובא להלכה. והאגרות משה (8) כתב שבהלכות עבדים נכתב ברמב"ם ובשו"ע שאסור ללמד תורה עבדים, ומכאן נדע בקל וחומר שאסור ללמד תורה לנכרים, וכן מבואר בספר דבר שמואל המובא בקובץ המועדים (13) ועי"ש סיכום הדברים בזה.
• •
ד. ממוצא הדברים נבוא לתשובתו של הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (9) האם מותר להשיב לנכרי על שאלותיו בעניינים "דתיים", ואגב זה לבאר לו פסוקי תנ"ך ודברי חז"ל [וראה בדבריו בנדון לימוד אל"ף בי"ת ושפה עברית בבית ספר שלומדים בו ילדי נכריות, ולימוד תורה לנכרי קטן]. ומסקנתו לאסור ללמדו בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, ואף לענות לו על שאלות דתיות, מלבד שמותר להשיב על הקושיות שמקשה על הדת היהודית, וכן ללמדו עברית.
להשלמת היריעה ראה בתשובתו המקיפה של השרידי אש (10) האם מותר להרצות על משפטי התורה בפני נכרים.
מסירת שיעור תורני שמשתתפים בו גם נכרים [מסירת שיעור תורני מעל גלי האתר] – רבי משה פיינשטיין נשאל באגרות משה (8) חלק סימן קלב) על ידי בן ישיבה, האם מותר לומר דברי תורה בליל הסדר שמשתתפת בו גם נכריה שתשמע את דברי התורה, והשיב: "פשוט לענ"ד דמה שאמר רב אמי [אין מוסרים דברי תורה לנכרי] הוא דווקא כשכוונתו למוסרם להעכו"ם, אבל כשכוונת הלומד דברי תורה הוא ללומדם בעצמו ולמוסרם ליהודים הנמצאים שם, לא נאסר מחמת שנמצא שם גם עכו"ם שגם כן ישמע ממילא דברי תורה" [ועי"ש בראיה הנפלאה מטבי, עבדו של רבן גמליאל שהיה ת"ח גדול]. וכן הובא בקובץ המועדים (13) בשם שו"ת משנה הלכות.
וכן נקט להלכה בשו"ת ושב ורפא לו (8) שאם מסר שיעור ולפתע הבחין בנכרי שנכנס לשמוע, אינו חייב להפסיק את מסירת השיעור, וכתב בשם הגר"מ שטרנבוך, שזהו בגדר "לא אפשר ולא מכוון" שאין בזה איסור.
מכירת מזוזות, ספרי משניות וגמרא לנכרים – דברי הראי"ה קוק בשו"ת דעת כהן (6).
• •
לימוד תורה ותפילות לנכרי הבא להתגייר
במסכת שבת (2) מסופר על הגוי שבא לשמאי והלל וביקש שיגיירוהו על מנת שילמדוהו את כל התורה כולה על רגל אחת, וכשבא לפני הלל "גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה זיל גמור". והקשה המהרש"א (שם) היאך לימד הלל את הנכרי תורה קודם שנתגייר והרי מפורש בגמרא בסנהדרין (1) שנכרי הלומד תורה חייב מיתה. ותירץ המהרש"א: "דיש לומר דהכא כיון שבא לגייר שרי ללמוד תורה". וכדבריו מפורש במאירי בסנהדרין (1) שכתב "וכל שכן אם חקירתו על דעת לבוא לתכלית שלימות תורתינו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר". וכן נקט להלכה בתשובות הרמב"ם "מותר ללמד המצוות לנוצרים ולמשכם אל דתנו".
אולם בשו"ת רבי עקיבא אייגר (6) דחה את הוכחת המהרש"א מהגמרא בשבת (2) על פי דברי התוספות ביבמות (3) שהלל לימד את הנכרי תורה כי היה בטוח שסופו להתגייר לשם שמים, ומשמע שבאמת גיירו בטרם לימוד תורה. וראה בדברי האגרות משה (7) במה שכתב בביאור דברי רעק"א.
----------
א. המלמד תורה לעכו"ם עובר בעשה דמגיד דבריו ליעקב
מצות עשה שתהיה התורה שמורה אצל ישראל
חגיגה י"ג ע"א, אמר רבי אמי אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים שנאמר (תהלים קמ"ז) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, בפשטות הוי ל"ת שנאמר ומשפטים בל ידעום, אולם עיין תוס' ב"ק ל"ח ע"א ד"ה קראו ושנו ושלשו, שכתבו אמרינן בחגיגה המלמד תורה לעכו"ם עובר בעשה דמגיד דבריו ליעקב, הרי דס"ל דעובר בעשה.
והנה דברי התוס' הנ"ל צריכים באור וכמו שהקשה בשו"ת יד אליהו (לובלין) סימן מ"ח, וז"ל צ"ע קצת מ"ש התוס' בב"ק בשם ש"ס בחגיגה שם, הלומד לעכו"ם עובר בעשה דמגיד דבריו ליעקב, ממה נפשך מנ"ל עשה, אי ילפינן מסיפא דקרא לא עשה כן לכל גוי, וכמ"ש בגמרא בפירוש, א"כ הו"ל לא תעשה ולא עשה, ואי ילפינן מרישא דמגיד דבריו ליעקב דמשמע דר"ל דוקא יעקב ולא עכו"ם, קשה מנ"ל למילף אסורא לעכו"ם כלל, דילמא ליעקב חיובא ולעכו"ם רשות, דהא לא מזכיר עכו"ם ברישא דקרא כלל, ודומה למ"ש בפ"ק דקדושין ולמדתם את בניכם, בניכם ולא בנותיכם, וכתב הטור דאינה רק כשאינה מצווה ועושה אבל אינו עובר בעשה רק חכמים אמרו כל המלמד בתו תורה וכו', ולא דמי למ"ש בפ"ק דיומא י"ט ודברת בם ולא בדברים בטלים שעובר בעשה דהא היה יכול ללמוד באותו שעה ומאן הא לא עבד הא וא' תלוי באידך, דכשמדבר דברים בטלים מבטל מ"ע עצמו, אבל הכי מצי ללמוד עם ישראל והעכו"ם ג"כ שומע, ומנ"ל שעובר בעשה בזה, בגמרא לא אמר אסור למסור תורה לעכו"ם רק אין מוסרין דמשמעות זה שאין ראוי למסור כי לא ניתן להם רק לנו, כמשמעות הפסוק מגיד דבריו חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי עכ"ל.
ואולי י"ל בדעת התוס', דהמוסר ד"ת לגוי עובר על המ"ע דמגיד דבריו ליעקב שיסודה לשומרה ולמוסרה לישראל, וכדאיתא במדרש רבה משפטים פרק ל' ט', על הפסוק ואלה המשפטים, וז"ל הה"ד מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, אר"א בריב"ח משל למלך שהיה לו פרדס והיה נוטע בו כל מיני אילנות ולא היה נכנס לתוכו אלא הוא שהיה משמרו, משעמדו בניו על פרקן א"ל בני הפרדס הזה אני הייתי משמרו ולא הנחתי אדם להכנס בתוכו, אתם תהיו משמרין אותו כדרך שהייתי אני משמרו, כך א"ל ה' לישראל עד שלא בראתי את העולם הזה התקנתי את התורה שנאמר ואהיה אצלו אמון וכו', כיון שעמדו ישראל ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע מיד נתנה להם, הוי מגיד דבריו ליעקב עכ"ל, הרי שקודם שנתנה התורה לישראל, היתה התורה שמורה בגנזי מרום, ומשהורדה לארץ נצטוו לשמרה, וכשמלמדה לישראל מקיים שמירתה שהם לה כתיקה ונרתיקה, כלשון המקונן (קינות לת"ב פי' כ"ה) בקוננו את קדושי קהלת מגנצא, וז"ל וביום נתינתה כמו כן אז חזרה עלתה לה למרום למקום מדורה "עם תיקה ונרתיקה הדורשה והחוקרה" עכ"ל, (ומטעם זה יהודי שנפטר דמי לספר תורה שנשרפה, עי' שבת ק"ו ע"ב), וכן הוא לאידך גיסא כשמוסרה לגוי פוגם בשמירתה, ובפרט למובא בתנחומא משפטים עה"פ הנ"ל אם אין אדם נימול אינו יכול ללמוד תורה שנאמר מגיד דבריו ליעקב למי שהוא מל כיעקב עכ"ל.
דכיון שהתורה בת שמים היא יש לשמור על כבודה לבל יחולל, וכדאיתא שם במד"ר קודם לכן אות ה', על הפסוק כי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים, שאמר הקב"ה לישראל, וז"ל בת אחת היתה לי ומכרתיה לכם שאין אתם מוציאים אותה אלא חבושה בארון, לא תצא כצאת העבדים נהגו בה כבוד ששביתם אותה מאצלי שנאמר עלית למרום שבית שבי עכ"ל, הרי שהתורה בת שמים היא וכאלו שבויה בארץ לא לה בשבילם של ישראל, וכדאיתא בפסיקתא פרשה מ"ז א"ר פנחס אף משה שעלה למרום ושבה את התורה לא בכחו אלא בזכות ישראל שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם, (עי' בר"ר פל"ד, האדם אלו ישראל שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם).
ועי"ש בהמשך המדרש שאחר שהביא הפסוק שנאמר עלית למרום שבית שבי, סיים וכן דוד משבח הללוי' כי טוב זמרה אלוקינו כי נעים עכ"ל, וברש"ש וברז"ו שם ביארו אולי כוונתו לסוף המזמור מגיד דבריו ליעקב, ובאמרי יושר שם הוסיף לא תצא מהיכלה כצאת העבדים משולחת ומגולה רק נהגו בה כבוד יותר והיא חבושה ומכוסה בארון, כי כל האוחז ס"ת ערום נקבר ערום מאותה מצוה, וכן דוד אמר כי טוב זמרה אלוקינו מגיד דבריו ליעקב לא עשה לכל גוי, זהו לעם נכרי לא ימשול למכרה עכ"ל, נמצא דהמסירה לנכרי היא בטול השמירה שנצטוו עליה ישראל.
והנה כבר כתב כן להדיא בשו"ת דבר שמואל (אבוהב) סימן ע"ה, וז"ל ומה מאד עמקו דבריו של ר' אמי במסכת חגיגה באומרו "אין מוסרין דברי תורה לגוי" ולא אמרו אסור ללמד תורה וכו', (אלא) יחד האסור עם טעמו ונמוקו עמו, כלומר שכל המלמדם דברי תורה ואמירות לגבוה "הוי כמסירתם להדיוט המועל בקדשים", וכאלו מוסר חפצי שמים בידם וברשותם להשתמש בם כשלהם בפירוש דעתם ושרירות לבם וכו', ואם החמירו רבינו ז"ל ללמדה לבנות הישראל הכשרות, באמרם במסכת סוטה כל המלמד את בתו תורה כאלו לומדה תפלות וכו' מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות ד"ת לדברי הבאי וכו', על אחת כמה וכמה תכבד הטענה הזאת וכו' על מלמדי תורה לנכרים המגלים בה פנים שלא כהלכה וכו', אוי לעינים שכך רואות אותה נשבית לבין האומות, אף היא תשיב אמריה ושמלת שביה עליה חוגרת שק מול פני יוצרה, רבונו של עולם עשאוני בניך ככלי זמר שמזמרין בו לעבודה זרה, כי נתן אותי למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ביד זרים כבודי לאחר ממירים ותהלתי לפסילים, ואנן מה נעני אבתרה הי תורה והי מצות שמירתה בטהרה דמגנא עלן עכ"ל.
וכעין שדייק הדבר שמואל הא דנקיט אין מוסרין ד"ת לעכו"ם ולא נקיט אין מלמדין, כמו כן דייק העין יעקב חגיגה שם, ומטעם זה פירש דאיירי בז' מצוות דהגם שמותר ללמדם בעל פה מכל מקום אינו רשאי למוסרם בכתב משום חילול קדושת אותיות התורה שהם שמות של הקב"ה, וז"ל מדקאמר הלשון אין מוסרין ד"ת ולא קאמר אין לומדין ד"ת לעכו"ם, אלא ודאי דמותר ללמוד עמם שבע מצוות דידהו, אבל למסור להן בכתב ככתוב בתורתנו זה ודאי דאסור, כי אותיות התורה רק שמות של הקב"ה ויש בהן קדושה ואין למסור אותם לעובד כוכבים, וכה"ג מבואר להדיא בזהר פרשת אחרי מות דף ע"ג עכ"ל.
יש שאסרו מטעם הנ"ל ללמד לגוי גם תורה שבכתב ופשוטי הדברים
בב"ק ל"ח ע"א, שלחו מושלי רשעה שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו, בשעת פטירתן אמרו דקדקנו בתורתכם ואמת היא, והקשו בתוס' ד"ה קראו, הא עברו בעשה כמבואר בחגיגה המלמד לגוי עובר בעשה דמגיד דבריו ליעקב וכו', ועיין על זה בשו"ת מחנה חיים או"ח סימן ז', וז"ל לכאורה יפלא למה הקשו מחגיגה שהוא עשה ולא הקשו מגמרא סנהדרין דגוי חייב מיתה, ואם כן עובר ישראל על הלאו דלפני עור וצע"ג, אלא יען שלמדו רק דינים בלי פלפול וסלסול, תורה שבכתב עם הפירוש על פי הדין, ואין בזה לאו דלפני עור, דגוי לא נתחייב מיתה על זה עכ"ל.
וכן כתב בשו"ת שאלת יעקב סימן ס"ז ג', לתרץ קושית התוס' בחגיגה דף י"ג שהקשו אהה דאמר ר' אמי דאסור למסור ד"ת לעכו"ם שנאמר מגיד דבריו ליעקב, דהא אמר ר"י בסנהדרין דנכרי העוסק בתורה חייב מיתה, וא"כ הישראל עובר על לפני עור, ותירץ שם, וז"ל ונלענ"ד על פי מ"ש הט"ז או"ח סי' מ"ז דברכת לעסוק בדברי תורה היינו ביגיעה להבין כל דבר על בוריו וכו', לפי זה ר' יוחנן בסנהדרין אמר נכרי העוסק בתורה היינו בעיון חייב מיתה וכו' וקמ"ל ר' אמי בחגיגה דהישראל לא ימסור לו כלל אפילו הדינים עכ"ל.
ולהאמור לעיל א"ש דמסירת ד"ת לגוי הוי בטול עשה גם במקום של"ש גדרי גזילה, דמטעם זה נמי יש שאסרו ללמד לגוי אפילו תורה שבכתב הגם של"ש בזה גדרי גזילה (כמובא להלן סימן ב') וכמו שכתב הדבר שמואל שם קודם לכן לאסור ללמד לגוי אפילו אלף בית, וז"ל גם הלום ראיתי אחרי רואי דברים הללו מובאים באריכות לשון יותר מאת הרב החסיד ומומחה בדורו כמוהר"ר ישעיה סגל מקהל קדוש אשכנזים ז"ל בספרו היקר שני לוחות הברית דף קפ"ה, והוסיף עליהם דברי הרב במוהר"ר מאיר גובאי ז"ל בעל ספר תולעת יעקב שכתב בכלל לשונו על סוד המילה טעם איסור לימוד תורה לגוי, וז"ל ולפיכך אין מלמדין אותו אפילו אלף בית, וכל המלמדו תורה משקר וכו' ומעיד על עצמו עכ"ל, וכן הובא בחרדים סימן ל"ט ס"ק ל"ז לעכו"ם אסור ללמד אפילו אות אחת מן התורה ועוון גדול הוא עכ"ל, ועיין עוד בעין יעקב חגיגה י"ג ע"א בהא דאין מוסרין ד"ת לגוי, כי אותיות התורה רק שמות של הקב"ה ויש בהן קדושה ואין למסור אותם לעובד כוכבים עכ"ל.
וכבר מפורש כן בזה"ק (אחרי ע"ג ע"א) עי"ש לפי תרגום מתוק מדבש, וז"ל כל אותם שאינם רשומים ברושם של אות ברית קדש בבשרם כלומר שאינם נמולים וכו' אסור להודיע להם אפילו פשטות דברי התורה לפי שכל התורה היא שמו של הקב"ה וכל אות של התורה מתקשרת בשם הקדוש, לכן כל מי שאינו נרשם ברושם של ברית קודש בבשרו אסור להודיע לו דברי תורה וכ"ש שאסור לעסוק עמו כלומר להסביר לו דברי התורה עד שיבין, כי ע"י זה הוא מושך ומוציא את אותיות התורה לחוץ מן הקדושה ומשפיעים לקליפות וכו', וכל מי שלא נימול ומוסרין לו אפילו אות קטנה של התורה כאלו החריב את העולם ומשקר ומועל בשמו של הקב"ה כי הכל תלוי במצות ברית מילה והתורה נקשרת בברית מילה דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ושניהם נקראים ברית עכ"ל, ומבואר בזה מש"כ העין יעקב בחגיגה שם (הובא לעיל), שאפילו בז' מצוות שמותר ללמדן כל זה בע"פ אבל לא למוסרן בכתב דעל זה אמרו אין מוסרין ד"ת לעכו"ם דהוי חילול השמירה.
ומה שהביאו ראיה מההיא דסוטה ל"ה שכתבו התורה ע"ג האבנים כדי שילמדו אומות של אותו הזמן תורה, (עיין להלן מאמר עכו"ם העוסק בתורה עובר בגזל), יש לדחות כמו שכתב המהר"ץ חיות עצמו שם בתירוצו השני וז"ל ועוד בדוקא נקט עובד כוכבים של אותו הזמן, דלהם הותרה מטעם שהביא רש"י כאן שלא יהא להם פתחון פה לומר לא היה לנו מהיכן ללמוד עכ"ל, (והביאו ביפה ללב ח"ג סי' רמ"ו ס"ק כ"א), וכן כתב בשו"ת שלו (שו"ת מהר"ץ חיות סי' ל"ב), וז"ל תחלת נתינת התורה היה בכל לשון למען ילמדו גם הם, ואם כן מה קול הרעש במה שנעתקה בזמן תלמי המלך, וצ"ל כיון שנחתם אז גזר דינם על זה, ואמרו ע"ז כ' ע"ב ראה והתירן אפילו מקיימין שבע מצוות אינם מקבלים שכר, שוב העתקה בזמן האחרון אך למותר כיון שלא הועילה מאומה דהרי לא יקבלו שכר כמצווה ועושה וכו', ומפני זה היה רע בעיני החכמים מימי תלמי המלך העתקת התורה עכ"ל, וכ"כ בשו"ת קרית חנה דוד סימן י"ג, וז"ל שאני התם דעשה ה' כל זה כדי שלא יהיה להם לאחר זמן פתחון פה לאותן האומות לומר לא היה לנו מהיכן ללמוד תורה וכמו שהחזירה מתחלה על האומות מהאי טעמא, ועיין בתוס' שם בסוטה ד"ה על דבר זה נחתם גזר דינם לבאר שחת, ולכן כיון שמתחילה הכינה וגם חקרה לכל האומות כדי שילמדו את התורה והם לא רצו בה ולא בלימודה נאסר להם ללמוד תורה מעתה כיון שלא רצו בה גם השם יתן הטוב ולא רצה בהם עוד ליכנס בתחומה ובשעריה שכבר נתקדשה נתארסה לנו, ודינה כנערה המאורסה ואין שום אחד שאינו מבני ישראל יכול ליכנס בתחומה דלנו מורשה ולא להם עכ"ל, ועיין עוד שו"ת דברי יששכר סימן צ"ו.
ואולי י"ל עוד דמאחר דלעכו"ם עצמו הותר תורה שבכתב דל"ח גזל (כמובא להלן סימן ב'), רק שלישראל אסור למסור להם מדין ביטול מ"ע דמגיד דבריו ליעקב, התם שכתבו ע"ג האבנים ל"ח שמסרו להם בידים, אלא רק שאיפשרו להם ללמוד כן מעצמם, ואולי זה הטעם שאחרי שכתבו את התורה סדו את האבנים בסיד שלא יחשב מסירה בידים רק אפשרות שהם יטלוה מעצמם, וגם אין לפנ"ע כי לעכו"ם בעצמם הותר.
סברת המתירים ללמד לגוי תורה שבכתב
אמנם מצינו דיש שהתירו ללמד לגוי תורה שבכתב ולא חשו בה להא דמגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל וכדאשכחן בסוטה שנצטוו לכתוב את התורה על גבי האבנים (עי' להלן סימן ב'), וכן משמע ממה שאמרה התורה בהקהל וגרך אשר בשעריך, והכוונה גר תושב דעי"ש אבן עזרא וגרך אולי יתיהד, הרי שהותר ללמד לגוי תורה שבכתב, וכ"כ בשו"ת מהרי"א (יהודה יעלה) או"ח ח"א סוסי' ד' בהגה מבן המחבר, הא דאסור ללמד תורה לעכו"ם היינו רק בתורה שבע"פ שאינה בכתב רק נמסרה לישראל בעל פה מפה לאזן, אבל תורה שבכתב בודאי נמסרה לכל כדמצינו במדרש ובגמרא שהקב"ה גילה את התורה לכל אומה ולשון עכ"ל.
וכן כתב בשו"ת משיב דבר (להנצי"ב) סימן ע"ז, וז"ל ללמוד תורה שבכתב לנכרי אין אסור, וה' צוה ליהשע לכתוב התורה בשבעים לשון בשביל אומות העולם, ופי' ומשפטים בל ידעום הוא דינים הנלמד מחוקי התורה שהיא נדרשת בהם וכו', אבל תורה שבכתב אין שום אסור ללמד לגוי עכ"ל.
וכבר מוכח כן במאירי חגיגה שם בהא דאין מוסרין דברי תורה לגוי שכתב, וז"ל אין מוסרים סתרי תורה אלא לאדם הגון ואין מוסרין סתרי תורה לגוי והוא מי שעובד ע"ז, שמאחר שהוא כופר בעיקר היאך אנחנו מלמדין אותו תורה ועל זה נאמר מגיד דבריו ליעקב וכו', לא עשה כן לכל גוי עכ"ל, ויותר מפורש כתב בשו"ת באר שבע (קונטרס באר מים חיים אות י"ד), וז"ל ועוד נראה לי דאף רבי אמי עצמו לא אסר אלא דוקא למסור לו דברי תורה עם טעמן ונמוקן וסודותיה ודבר הלמד מענינו הוא דבהכי מיירי שם כל הסוגיא וכן דייק הלשון שאמר רבי אמי אין מוסרין ולא אמר אין לומדין דברי תורה, אלא מחוורתא כדפרישית עכ"ל, וכ"כ בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' נ"ה ס"ק א') וז"ל אפשר דהתם מיירי בסתרי תורה בטעמי המצוות וסודותיה כמו שמוכח מהמשך הענין שם, ואעפ"י שר' אמי משנה את לשונו בתחלה הוא אומר אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים, ואח"כ הוא אומר אין מוסרין ד"ת וכו', מכל מקום הלשון מוסרין ד"ת לגוי היינו דוקא בסתרי תורה, וכ"כ גם האג"מ (יור"ד ג' סי' צ') על פי המהרש"א בחגיגה שם, וז"ל עיין בח"א מהרש"א דמדייק מלשון אין מוסרין ולא קאמר אין מלמדין דהוא רק טעם וסוד המצוות, וכתב שם דנלמד מענינו, כוונתו דהא ר' אמי אמר ב' דברים אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים, וגם מימרא אין מוסרין ד"ת לעכו"ם, שלכן שכמו בסתרי תורה הוא רק סודות וטעמים, (דהא הדינים מכל עניני התורה הם בחלק התורה הנגלה שהוא במשניות ותוספתות ושני התלמודים ושנקרא הוויות דאביי ורבא ולא נחסר כלום מדיני התורה שליכא בחלק תורה זו), כך אף ד"ת שאסור למסור לעכו"ם שהוא אף בנגלה אין זה אלא הטעמים והסודות וכו', אבל עצם הדין כמו שנאמרה במשנה ואף בספר פוסקים כשו"ע בלא טעמים מותר עכ"ל.
והבאור בזה כמו שכתבנו להלן סימן ב' בדעת המאירי שאסור מסירת ד"ת לעכו"ם מקרא דמגיד דבריו ליעקב אינו אסור עצמי, אלא חופף הוא להא דעכו"ם העוסק בתורה עובר בגזל, ומטעם זה עכו"ם הבא להתגייר מתיר המאירי ללמדו תורה עיין שם, ועל דרך יש להתיר נמי ללמד לגוי תורה שבכתב דלא שייך בזה גזילה וכמו שיתבאר להלן.
ב. עכו"ם העוסק בתורה עובר בגזל
גזילת הברית שבין ישראל להקב"ה
סנהדרין נ"ט ע"א, א"ר יוחנן עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה ולא להם, וליחשבה גבי שבע מצוות, מ"ד מורשה מיגזל קא גזיל לה ע"כ, והדבר צ"ב את מי הוא גוזל, והנה בשו"ת שרידי אש ח"ב סימן נ"ה ס"ק ז' כתב דהוי גזילת הברית שבין ישראל להקב"ה , וז"ל מכל האמור נראה שעיקר האסור לעכו"ם ללמוד תורה הוא החשש שלא יבואו אח"כ ליטול התורה מישראל ולהכחיש יתרונם של ישראל בזה, וזהו המכוון בדברי חז"ל שהיא להם מעין נערה המאורסה וכו' או מטעם גזל, והכוונה אחת היא "גזילת הברית שכרת ה' עם עמו ליחדו ולהפליאו מכל האומות" עכ"ל.
ודבריו יתבארו יותר על פי המובא בתנחומא (פרשת כי תשא) בטעם שתורה שבעל פה לא הותרה ליכתב, וז"ל לפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידים לתרגם התורה ולהיות קורין בה יונית והם אומרים אנו ישראל ועד עכשיו המאזניים מעוין, אמר להם הקב"ה לאומות העולם אומרים שאתם בני, איני יודע אלא מי שמיסטורין שלי אצלו הם בני, ואיזה זה המשנה אשר ניתנה על פה, אמר ר"י בר שלום אמר להם הקב"ה מה אתה מבקש שתהא המשנה בכתב ומה בין ישראל לעכו"ם עכ"ל, וכמו שנתבאר בשו"ת מהר"ץ חיות (סי' ל"ב עמוד תש"ו), וז"ל דעל ידי זה שהתורה נעתקה ליונית הם אומרים דהמה ישראל, ורק ע"י התורה שבעל פה אנו מבררים שקרותם, כי תורה שבעל פה מלמד אותנו כי אין דברי תורה ככתבם רק תתפרש באופן אחרת על פי המקובל והנמסר לנו עכ"ל.
הרי שעכו"ם העוסק בתורה שבעל פה מגרע ביתרון שבין ישראל לעמים, ואולי לזה גם כוונו הראשונים בבארם הא דעכו"ם העוסק בתורה עובר בגזל, עיין מאירי (סנהדרין נ"ח ע"ב ד"ה בן נח), וז"ל אם עסק בתורה שלא לכוונת קיום עיקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתנו ותלמודנו ראוי ליענש "מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואים אותו יודע ויבואו לטעות אחריו", ומ"מ כל שהוא עוסק בעיקרי שבע מצוות וכו' אין כאן חשש לטעות, אחרי שהרי אף בשלו הוא עוסק עכ"ל, וכעין זה כתב גם בשו"ת בשמים ראש סימן שכ"ז, וז"ל אסור גמור להוציא קדושתנו וסגולתנו "אשר בה נבדלנו מן עמי הארץ" לתתה לגויי הארצות, ומי יתן והיתה התורה אתנו בני ישראל אמון מוצנע כאשר מלפנים עכ"ל.
ועל דרך זה יתבאר מש"כ היד רמה (סנהדרין נ"ח ע"ב) על הא דאמר ר"ל עכו"ם ששבת חייב מיתה, וז"ל אפילו היכא ששובתין בשבת לשום שמים כיון דלא אפקוד עליה "הוי כגזל" עכ"ל, דעיין בברכת אברהם שם אות ז' שהקשה וז"ל מה שכתב דבשבת הוה גזל צ"ב את מי גזל בזה שנוהג מנהג ישראל, ואמנם בעכו"ם שלמד תורה ילפינן מורשה ולא להם וכו', ולכן קרי ליה מיגזל גזליה, אבל לא אמרו כן על שבת, ולהאמור א"ש שאף הוא גוזל הברית שבין הקב"ה לישראל, וכדאיתא בדברים רבה פרשה א' כ"א, וז"ל ומה ראית לומר עובד כוכבים ששמר את השבת חייב מיתה, א"ר חייא בר אבא ורבי יוחנן, בנוהג שבעולם מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זה עם זה מי שבא ומכניס עצמו ביניהם אינו חייב מיתה (בתמיה), כן השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה שנאמר ביני ובין בני ישראל, לפיכך כל עובד כוכבים שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קיבל עליו למול חייב מיתה עכ"ל, ושו"ר במאירי שם שבאמת השוה לענין זה בין שבת לת"ת, וז"ל בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה ושבת או יו"ט ראוי ליענש וכו', שאין מניחים אותו לחדש בו ולקבוע יום חג לעצמו לשבות בו מתורת חג "שזה נראה כמו שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים ממנו" וכו', וכן הדין אם עסק בתורה עכ"ל.
ויתבאר בזה ההיתר לעכו"ם בלימוד התורה שבכתב, שהרי מטעם זה כתבו את התורה בע' לשון ע"ג האבנים כדי שילמדוה העכו"ם, וכדאיתא בסוטה ל"ה ע"ב, ת"ר כיצד כתבו ישראל את התורה רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת ואחר כך סדו אותן בסיד, אמר לו ר"ש לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה (פי' הלא לא נצטוו לכתבה בע' לשון אלא לבא וללמדה כל הרוצה שלא יהא פתחון פה לאותם האומות לומר לא היה לנו מהיכן ללמדה, רש"י), אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושיגרו נוטרין שלהם וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נחתם גזר דינם לבאר שחת שהיה להן ללמוד ולא למדו ע"כ, הרי שתורה שבכתב לא נאסר לעכו"ם וכמו שכתב באהבת יונתן (אייבשיץ) הפטרת פרשת בשלח, וז"ל יש להקשות על מה דאמרינן גוי שלמד חייב מיתה וכו', הלא כתיב באר היטב ור"ל בשבעים לשון כדי שילמדו האומות העולם, אמנם י"ל דזו קאי על תורה שבכתב והאסור הנ"ל הוא על תורה שבע"פ עכ"ל.
ולהאמור א"ש דכל האסור מצד גזילת הברית שבין ישראל להקב"ה דשייך דוקא בתורה שבע"פ שבה ניכר ההבדל שבין ישראל לעמים, וכמו שכתב המהר"ץ חיות סוטה שם וז"ל הנה כבר חלקו הפוסקים בין תורה שבע"פ דאסור, אבל תורה שבכתב שרי, ועיקר הא דלא ניתנו תורה שבע"פ בכתב כדי שלא יאמרו האומות ישראלים אנחנו עכ"ל, וכתנחומא המובא בראשית דברינו שרק בתורה שבע"פ ניכר יתרונם של ישראל עי"ש.
אם יש היתר לעסוק בתורה בעכו"ם הבא להתגייר
ועל דרך זה יתבאר נמי המתירים לעכו"ם הבא להתגייר לעסוק בתורה, דכיון דיסוד האסור גזילת הברית שמבטל ההיכר שבין ישראל לעמים, זה שעומד להתגייר ולהסתפח לנחלת ה' ל"ש בו טעם הנ"ל, דמה לי שנראה כישראל הלא עומד הוא להיות ישראל, ומבואר מש"כ המאירי (סנהדרין נ"ט ע"א) וז"ל כל שהוא עוסק בעיקרי ז' מצוות וכו' מכבדין אותו אפילו ככה"ג וכו', "וכ"ש אם חקירתו על דעת לבא עד תכלית שלימות תורתנו עד שאם ימצאנה שלמה יחזור ויתגייר" עכ"ל, דהמאירי לשטתו דהאסור מצד גזילת הברית כדלעיל, ויש שדייקו כן גם מהרמב"ם (שו"ת פאר הדור סי' נ') שכתב וז"ל יכול ללמד המצוות לנוצרים והשכר והעונש כי יש כמה מהם שיחזרו למוטב והם אומרים ומודים כי תורה זאת היא מן השמים היא הנתונה לנו ע"י משה רבינו ע"ה והיא כתובה אצלם בשלמותה וכו', "וכמה מהם חוזרים למוטב ואין בזה מכשול לישראל" עכ"ל, וכמו שכתב על זה בשו"ת וישב יוסף או"ח סי' ג', וז"ל שמא י"ל דהרמב"ם מיירי בגויים שמגמתם להבין את התורה מה מצוה ומה טעם יש בה כדי להתגייר ויש רגלים לדבר מאחר שתלה טעמא דידיה שיש כמה מהם שיחזרו למוטב וכו', ותבלין מצאתי לחילוק זה בספר עיני כל חי על הש"ס במסכת חגיגה וכו' דאם יש הבטחה דע"י שילמד לגוי תורה"ק יתגייר מותר עכ"ל.
והמהרש"א שבת ל"א ע"א פירש בזה הא דאיתא התם מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהוא אומר ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד ואמר הללו למי, אמרו לו לכה"ג, אמר אותו נכרי בעצמי אלך ואתגייר בשביל שישימוני כה"ג וכו', בא לפני הלל גייריה, א"ל כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות הלך וקרא כיון שהגיע והזר הקרב יומת וכו' נשא אותו גר ק"ו בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום וגו' כתיב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה ע"כ, וכתב על זה המהרש"א, הא דקאמר בא לפני הלל וגייריה וכו' לאו דוקא וכו' אלא שקיבל עליו לגייר וכו', ואין להקשות דאם כן היאך לימדו תורה קודם שנתגייר הא אמרינן בפרק ארבע מיתות דעובד כוכבים הלומד תורה חייב מיתה, די"ל דהכא כיון שבא לגייר שרי ללמוד תורה עכ"ל, ולהאמור א"ש דלא שייך גזילת הברית במי שבא להכניס עצמו תחת הברית, ולכך עכו"ם הבא להתגייר אין מניעה מללמדו תורה.
אמנם יש להעיר על כך דמלבד הא דעכו"ם העוסק בתורה עובר בגזל, מצינו אסור נוסף מצד הישראל המלמדו וכדאיתא בחגיגה י"ג ע"א אמר רבי אמי אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים שנאמר (תהלים קמ"ז) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, ולכאורה אסור זה ל"ש לגדרי גזל שהוא גזילת הברית וכו', אלא ל"ת מדברי קבלה שלא למסור תורה לעכו"ם, ומה לי שדעתו להתגייר.
ולהנ"ל י"ל שבאמת גם הדין דאין מוסרין תורה לעכו"ם הוא חופף להדין שעכו"ם העוסק בתורה עובר בגזל, וכדמוכח התם בתוס' שהקשו אהה דאין מוסרין תורה לעכו"ם תיפוק ליה דעכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה וכו' והמלמדו עובר אלפני עור, ותירצו דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עובד כוכבים אחר שרוצה ללמדו דליכא לפני עור, כדאמרינן בע"ז ו' ע"ב גבי המושיט כוס יין לנזיר דעובר אלפני עור, הני מילי דקאי אתרי עברא דנהרא שבלאו נתינתו אי אפשר להביאו אליו, אבל אי לאו הכי אינו עובר אלפני עור, הכא נמי אפילו במקום שעובד כוכבים אחר רוצה ללמדו דליכא לפני עור, מ"מ אסור משום מגיד דבריו ליעקב עכ"ל, מוכח מקושייתם שהבינו שהאסור ללמדו הוא דוקא באותו מצב שגם העכו"ם עצמו עובר בגזל, ועל דרך זה י"ל דה"ה לאידך גיסא במצב שאין העכו"ם עובר בגזל כגון שדעתו להתגייר, גם אין אסור על הישראל ללמדו, ומבואר בזה המדרש המובא בדעת זקנים לבעלי התוס' (משפטים כ"א א') באונקלוס הגר בן אחותו של אנדרינוס שבא לרבי אליעזר ורבי יהשע וביקש שילמדוהו תורה, ואמרו לו אין ד"ת מתקיימין אלא במי שנימול שנא' מגיד דבריו ליעקב וכו', ואמאי לא השיבוהו יותר דמהאי קרא אסור להם ללמדו, אלא אפשר דכיון שהיה מוכן להתגייר ל"ש אסור זה, ומ"מ ד"ת אינם מתקיימים אצלו.
אמנם מצינו דיש שאסרו ללמד לגוי גם כשבא להתגייר, וכמו שהעיר בשו"ת רע"א (ח"א סי' מ"א) על דברי המהרש"א הנ"ל, וז"ל כתבתי בגליון מהרש"א בקושיה הא אין מקבלים גרים וכו' בזה הלשון, כך הקשו התוס' בפרק כיצד (יבמות דף כ"ד ד"ה לא בימי דוד), ותירצו דבטוח היה הלל דסופו לשם שמים וכו', הרי דס"ל לתוס' שגייריה קודם שלמדו, א"כ אזדא ראיית מהרש"א דאחר הגירות אף דעדיין לא הוי לש"ש, מ"מ בדיעבד הוי גר ומותר ללמוד תורה ובסוף קיבל הגירות לש"ש ע"כ לשוני, וקצת מוכח בהיפוך דס"ל לתוס' דאסור ללמוד קודם גירות מדלא תירצו כמהרש"א דלא גייריה עד שלמדו וכו', אלא ודאי דאסור ללמדו מקודם עכ"ל, ולהאמור הרי שדברי הרע"א צ"ב, דאם יסוד אסור ת"ת בעכו"ם מצד גזילת הברית, מה שייך במי שעומד להתגייר.
ואולי י"ל בדעת הרע"א דהא דאין מוסרין תורה לעכו"ם אינו שייך כלל לגזילת הברית, אלא הוא אסור עצמי שלא למסור תורה לעכו"ם, ואין זה מצד גזילת ישראל אלא מצד מעלת וקדושת התורה כדי שזו לא תתחלל מקדושתה, עליה הוזהרנו בשמירתה מעת שניתנה לנו בהר סיני, וכבר מוכרחים לומר כן בדעת התוס' בב"ק ל"ח ע"א ד"ה קראו ושנו ושלשו, שלא כתבו דהמלמד תורה לעכו"ם עובר בל"ת דמשפטים בל ידעום (כגירסה שלפנינו בחגיגה), אלא כתבו שעובר בעשה דמגיד דבריו ליעקב, הרי דס"ל דמ"ע למסור את התורה לישראל וכשמוסרה לעכו"ם מבטל מ"ע זו, וכמו שנתבאר לעיל סימן א'.
היתר נח ושאר האבות בלימוד התורה קודם נתינתה
רש"י (נח ז' ב') על הפסוק מכל הבהמה הטהורה תקח לך, וז"ל הטהורה העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה עכ"ל, והנה רבים חפשו מקור לדברי רש"י הנ"ל, דהא בזבחים קט"ז ע"א מקשינן ומי הוו טמאין וטהורין בההיא שעתא, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאותן שלא נעבדה בהן עבירה, ומקשינן מנא הוו ידעי, ומתרצינן כדרב חסדא, דאמר רב חסדא העבירן לפני התיבה כל שהתיבה קולטתן בידוע שהוא טהור אין התיבה קולטתן בידוע שהן טמאין ע"כ, וא"כ מהיכן המקור לרש"י שנח למד תורה, ומה שציין בכמה דפוסים עירובין י"ח, כבר העירו שהוא ט"ס ואולי שייך לדבור הקודם שאומרים מקצת שבחו בפניו עי"ש.
אמנם בירושלמי מגילה פ"א הלכה י"א אשכחן כה"ג, וז"ל טהורים אבל לא טמאים מנין ר' אבא בריה דר' פפי, ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, הגה נח תורה מתוך תורה, כבר נאמר לי כירק עשב נתתי לכם את כל לאיזה דבר ריבה הכתוב בטהורים, לקרבנות עכ"ל, וכן איתא בבר"ר (בראשית כ"ו א') כי אם בתורת ה' חפצו אלו שבע מצוות שנצטווה, ובתורתו יהגה יומם ולילה, כשהגה דבר מתוך דבר, אמר מה טעם ריבה הקב"ה בטהורים יותר מטמאים, לא שהוא רוצה להקריב בהן קרבן (בתמיה), מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה.
אלא שהקשה המהר"ל בגור אריה דהיאך נח למד תורה, הא אמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין נ"ט ע"א) שגוי שלמד תורה חייב מיתה, והנה היה מקום לומר דכשם שמותר לגוי ללמוד שבע מצוות בן נח, (כדלהלן סימן ד') ה"ה שאר דינים הנוגעים אליו כמו דיני הקרבת הקרבן, וכמו שהובא ברמב"ם סוף מעשה הקרבנות, מותר להורות להם וללמדם היאך יקריבו לשם האל ברוך הוא עכ"ל, ועיין על זה בתפארת ישראל (זבחים י"ד ד' אות ל"ו) שהביא מבנו להקשות דהא אסור ללמד לעכו"ם, ותירץ נ"ל דאפ"ה לא גרע מנשים דגם כן אסור ללמדן תורה ואפ"ה מצוות דשייכי בהו מותר ללמדם עכ"ל, אמנם כבר הבאנו לעיל מהגמ' ביבמות שנח לא הוצרך לידיעת הדינים מה טמא ומה טהור, שהרי מאליהם באו לתיבה, ומש"כ רש"י מכאן שלמד נח תורה, הוא מזה גופא שאמר לו הקב"ה מכל הבהמה הטהורה הרי שיודע טהורה מהי, וכמו שכתב ביריעות שלמה דאי לא למד תורה א"כ מה דיבר אתו טהורה הלא לא יבין לשון טהורה וטמאה, וזה הוכחה שכבר קודם לכן למד עניני טומאה וטהרה הגם שעדיין לא היה נוגע לו למעשה, וא"כ שוב צ"ב כיצד למד נח תורה, הא עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה.
והנה תירץ שם המהר"ל דגוי שלמד תורה חייב מיתה היינו אחר שניתנה לישראל, כדמוכח התם (בסנהדרין) משום שהיא מאורסה לישראל אבל קודם מתן תורה יש לו ללמוד שפיר עכ"ל, אמנם יש להעיר על זה דאיתא בחז"ל שהתורה בבחינת מאורסה לישראל עוד קודם נתינתה, כדאיתא בשמו"ר ל"ג ז', מה חתן זה כל זמן שלא נשא ארוסתו הרי הוא (מהלך) לבית חמיו, משנשאה היה אביה בא אצלה, כן עד שלא ניתנה תורה לישראל ומשה עלה אל האלוקים, משנתנה תורה אמר הקב"ה למשה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם עכ"ל, וברז"ז שם, התורה בדמיון כלה והשי"ת אבי הכלה ועד נתינת התורה הרי היא כדמיון הארוסה כיון שבשביל ישראל נבראת התורה, ולאחר נתינת התורה הרי היא בדמיון נשואה לכלל ישראל עכ"ל, נמצא שכבר קודם נתינתה הרי היא בבחינת מאורסה ודלא כמהר"ל, אלא שעדיין י"ל דרק מזמן יעקב אבינו ואילך נעשית מאורסה להם לישראל וכדאיתא בספרי וזאת הברכה על הפסוק תורה צוה לנו משה, וז"ל לא ממשה לבד אנו אוחזים את התורה, שאף אבותינו זכו בה שנאמר מורשה קהלת יעקב עכ"ל, ולפי"ז על יעקב ויוסף ל"ק היאך עסקו בתורה (כמו שהקשה הפרשת דרכים דרך האתרים דרוש ראשון) כיון שהיתה התורה מאורסה להם, ועל נח ודכוותיה ל"ק דעדיין לא היתה התורה מאורסה לישראל.
אם יש היתר קודם שנימול לעסוק בתורה
אלא שעדיין יקשה דהנה מלבד הא דתורה צוה לנו משה מורשה מאורסה, יש אסור נוסף ללמוד תורה למי שאינו נמול כדאיתא בזה"ק אחרי ע"ג ע"א (לפי תרגום מתוק מדבש) וז"ל כל אותם שאינם רשומים ברושם של אות ברית קדש בבשרם כלומר שאינם נימולים הם אינם של הקב"ה והם ניכרים שכולם באים מצד הטומאה ואסור להתחבר עמהם ואסור לדבר עמהם בדברי סודותיו של הקב"ה ואסור להודיע להם אפילו פשטות דברי התורה, לפי שכל התורה היא שמו של הקב"ה וכל אות של התורה מתקשרת בשם הקדוש, לכן כל מי שאינו נרשם ברושם של ברית קדש בבשרו אסור להודיע לו דברי תורה וכ"ש שאסור לעסוק עמו כלומר להסביר לו דברי תורה עד שיבין, כי על ידי זה הוא מושך ומוציא את אותיות התורה לחוץ מן הקדושה ומשפיעם להקליפות עכ"ל.
ובלבוש האורה נח שם תירץ גם על זה, וז"ל נראה לי דלא קשה שהרי נח מהול היה כדכתיב גביה תמים תהיה והוי כגר שנימול שמותר ללמוד תורה, וכן י"ל גבי יעקב ובניו דאמרינן שלמדו תורה שהיו גם כן נמולים עכ"ל.
אלא שהיה מקום להעיר על זה דלכאורה בעינן לזה מעשה מילה ולא די שנולד מהול, דעיין תנחומא משפטים ה', באונקלוס הגר שביקש ללמוד תורה והלך ונתגייר ומל את עצמו, ואמר ליה אנדרינוס על מה עשית הדבר הזה, א"ל שבקשתי ללמוד תורה, א"ל היה לך ללמוד תורה ולא לימול, ועי"ש בעץ יוסף שהשיבו וז"ל וכי כלום נתת לאיש מלחמה שום מתנה של שמחה ביום נציחת אויביו וכיבוש מדינות אלא א"כ נטל כלי זינו עליו דמוסר נפשו בעבודתך, כן לא נתן ה' התורה ובפרט שבע"פ שע"י מצליח האדם את נפשו אם לא ימסור נפשו לעבודתו יתברך וזה במה שמתיהד ונימול עכ"ל, דמילה חשיבא מסירות נפש כדאיתא בגיטין נ"ז ע"ב, כי עליך הורגנו כל היום זו מילה, (עיין אמרי שמאי).
אולם עיין דעת זקנים מבעלי התוס' (משפטים כ"א א') דמשמע שדי בנולד מהול דעיין שם שכך השיב אונקלוס לאנדרינוס, וז"ל אין יכולת ללמוד בלא מילה שנאמר מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל "למי שהוא מהול כיעקב שנולד מהול" וכתיב לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום עכ"ל, וסייעתא לזה מהילקוט רמז ע"ד על הפסוק ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, וז"ל מלך שלם שנולד מהול, הוציא לחם ויין הלכות כהונה גדולה מסר לו וכו', תורה גילה לו שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו בין מסכת עכ"ל, (עיין ספר עטרת שלום נח עמוד ס"ה).
ושוב ראיתי כן בעוללות אפרים ח"ג מאמר שצ"ב שכתב כן לגבי אדה"ר, וז"ל בפרקי אבות דרבי נתן אדם הראשון נברא מהול שנאמר ויברא אלוקים את האדם בצלמו, ויש לדקדק מאי משמע האי בצלמו שנברא מהול, ונ"ל ע"ד שנאמר בצלמנו כדמותינו, פי' רש"י להבין ולהשכיל והוא הצורה הפנימית, וכבר אמרו שמילה חצונית זו היא סיבה למילה פנימית מערלת הלב, כשימול ערלת לבו אז יהיו חדרי לבו רחבים והמה פתוחות להבין ולהשכיל כד"א ולבי ראה הרבה חכמה עכ"ל, וכן כתב שם במאמר תי"ד לענין משה רבינו ע"ה וז"ל המילה היא פתיחת האור השכלי לחזות בנועם המושכלות כמ"ש ומבשרי אחזה אלוק וכו', וכן אצל משה אמרו שנולד מהול, ולפיכך אמרו במדרש שנתמלא כל הבית אורה כשנולד עכ"ל, ולפי"ז מיושב הא דנח עסק בתורה כיון שנולד מהול.
אולם עיין שם עוד בלבוש האורה שהקשה מאברהם אבינו ע"ה שעסק בתורה עוד קודם שנימול דכתיב גביה עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי חוקותי ותורותי, ותירץ דאולי מדותיהם גרמה להם כידוע באברהם שהיתה מדתו חסד עכ"ל, והקשה על זה בצדה לדרך שם, וז"ל קשה איך כתב ואולי מדותיהם גרמו להם וכו', מה ענין מדותיהם לענין תלמוד תורה שהרי הוא בעצמו כתב שאסור ללמוד תורה לגוי הוא מפני הערלה שבו שלא להכניס הטומאה בהיכל הקדש, אם כן מה מועיל מדותיהם קודם שנימול עכ"ל.
ואולי י"ל דהנה כבר הובא לעיל מהעוללות אפרים שמילה חצונית היא סיבה למילה פנימית מערלת הלב, וכשימול ערלת לבבו אז יהיו חדרי לבבו פתוחים להבין ולהשכיל (הובא גם בשו"ת רעק"א קמא סימן מ"ב עי"ש), והשתא י"ל דה"ה הדבקים במדת החסד שאף זה מהני להסיר ערלת לבבם, דשורש מצות החסד הוא מקדושים תהיו דעיין רמב"ם (דעות א' ו') בבאור מצות והלכת בדרכיו, וז"ל כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש עכ"ל, הרי שכלל רחום וקדוש בחדא מחתא, וכמו שדקדק בזה בהקדמה לשערי יושר (להגר"ש שקופ זצ"ל), וז"ל רצונו יתברך שנהלך בדרכיו כאמור והלכת בדרכיו, היינו שנהיה אנחנו בחירי יצוריו מגמתנו תמיד להקדיש כחותינו הגופנים והרוחניים לטובת הרבים כפי ערכנו, ולדעתי כל ענין זה נכלל במצות ה' של קדושים תהיו וכו', וביחס זה מתדמה ענין קדושה זו לקדושת הבורא יתברך באיזה דמיון קצת שכמו שבמעשה של הקב"ה בהבריאה כולה וכן בכל רגע ורגע שהוא מקיים את העולם, כל מעשיו הם מוקדשים לטובת זולתו, כן רצונו יתברך שיהיו מעשינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל ולא להנאת עצמו עכ"ל, וכן כתב המהר"ל (נתי"ע נתיב הגמ"ח פרק א'), וז"ל בעל הגמ"ח יש בו הטוב הגמור שהוא מטיב לאחרים ולאדם כזה יש לו זכות ודקות החמרי, ואינו אדם חמרי גמור, כי החומר אינו משפיע רק הוא מקבל תמיד וכו', ולכן בעלי גומלי חסדים שעושים הטוב ומשפיעים לאחרים אינו חמרי, רק יש לו זכות החומר עכ"ל, ועל דרך יתבאר קצת מש"כ הלבוש שאצל אברהם אבינו ע"ה דבקותו במדת החסד גרמה לו שגם קודם מילתו היה לבבו פתוח להשכיל בתורה.
ג. עכו"ם העוסק בתורה הרי זה כבא על נערה מאורסה
אירוסין של ישראל עם התורה
סנהדרין נ"ט ע"א, ואמר ר' יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא להם, וליחשבה גבי שבע מצוות, מ"ד מורשה מיגזל קא גזיל ליה, מאן דאמר מאורסה דינו כנערה המאורסה דבסקילה, וברש"י והא קא חשיב גזל וכן נערה המאורסה דהא בכלל גלוי עריות הוא עכ"ל, ובכללי המצוות לר"י גיקאטיליה ערך גוי הוסיף מאן דאמר מאורסה קא בעיל נערה מאורסה דבסקילה עכ"ל, והגם שבגמ' אמרו שדינו כנערה המאורסה ולא אמרו דהרי זה כבא על נערה המאורסה (כמו שאמרו למ"ד מורשה הוא מגזל גזלה), ומשמע דהגוי הוא כנערה המאורסה, מ"מ עי' פסחים מ"ט דלמ"ד מורשה מאורסה פירושו שהתורה היא המאורסה, דתנא רבי חייא כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה (עיין ספר התורה והתלמוד עמוד של"ט).
והנה בספר פרשת דרכים (דרך האתרים דרוש ראשון) העיר מכח הנ"ל, וז"ל מי התיר ליעקב ויוסף לעסוק בפרשת עגלה ערופה, והלא הלכה רווחת עכו"ם שעסק בתורה היה חייב מיתה, ולא הותר להם ללמוד אלא בשבע מצוות דידהו, כדאיתא בפרק ד' מיתות משום דמידי הוא טעמא אלא משום דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה לנו מורשה ולא להם וחייבים עליה משום גזל, ואיכא מאן דאמר משום גלוי עריות ואל תקרי מורשה אלא מאורשה, ותירץ דכל הני טעמי לא שייכי אלא מסיני ואילך שניתנה תורה אבל מקמי דהכי לא שייכי כלל עכ"ל, הרי דס"ל שהתורה בבחינת מאורסה לישראל רק ממתן תורה ואילך.
ויש להעיר על זה דבמדרש משמע שכבר קודם מתן תורה היתה בבחינת מאורסה, וממתן תורה ואילך נעשית גם בבחינת נשואה, דעיין שמות רבה פרק ל"ג ז', וז"ל מה חתן זה כל זמן שלא נשא ארוסתו הרי הוא פראדורן (מהלך) לבית חמיו, משנשאה הרי אביה בא אצלה, כך עד שלא נתנה תורה לישראל ומשה עלה אל האלוקים, משנתנה תורה אמר הקב"ה למשה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם עכ"ל, וברז"ו שם וז"ל התורה בדמיון כלה והשי"ת אבי הכלה, ועד נתינת התורה הרי היא בדמיון הארוסה כיון שבשביל ישראל נבראת התורה, ולאחר נתינת התורה הרי היא בדמיון נשואה לכלל ישראל עכ"ל, הרי להדיא שכבר קודם מתן תורה היתה התורה בבחינת מאורסה, וכמשמע קצת בספרי וזאת הברכה על הפסוק תורה צוה לנו משה, וז"ל תורה צוה לנו משה, לא ממשה לבד אנו אוחזים את התורה שאף אבותינו זכו בה שנאמר מורשה קהלת יעקב עכ"ל, ואדרבה מתן תורה ואילך נעשית התורה בבחינת נשואה וכדאיתא בבמדבר רבה נשא פרק י"ב י' ביום חתונו זה סיני, חיתונין היו שנאמר וקדשתם היום ומחר.
ואולי מטעם זה אמרו בהמשך השמות רבה שם שעכו"ם הלומד תורה נחשב לו שבא על אשת איש, וז"ל אל תהי קורא מורשה אלא מאורסה וכו', ומנין שהיא כאשת איש לעובדי כוכבים שנאמר (משלי ו' כ"ז) היחתה איש אש בחיקו ובגדו לא תשרפנה, אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה, כן הבא על אשת רעהו עכ"ל.
ובאמת מצינו בכמה ספרים שהשוו חיובי האדם לתורה כחיובי האיש לאשה, וכמו שכתב החיד"א (אבות ו' א'), וז"ל התורה נמשלה לאשה וכדרז"ל אשת חיל על התורה ולכן יש ללמוד מחיוביו כלפי אשתו לחיובו ללימוד התורה שחייב בעונתה לא לבטל גם קביעות עתים לתורה, וחייב במצות פריה ורביה לחדש חדושים בתורה, ודקי"ל באו"ח סי' ר"מ שלא יכוין להנאתו כן הוא בתורה, דכשם שאחז"ל (קדושין ע') הנושא אשה לשם ממון הויין לן בנים שאינם הגונים והממון אבד, כן העוסק בתורה לקנות ממון לא סליק שמעתתא אליבא דהלכתא וחדושיו אינם מהוגנים, וכמו שאחז"ל (תענית כ"ו ע"ב) שאסור לישא אשה לשם יופי כן אסור ללמוד על מנת לקרוא רבי עכ"ל.
וכן כתב בספר ראשית חכמה (שער הקדושה פ"ז אות ל"ג) על מי שמבטל קימת חצות לעסק התורה, וז"ל כיון שתלמיד חכם זה אינו קם השכינה תתרעם עליו שאין לו אהבה בה שהרי מבטל עונתה ואינו חושש לה והקב"ה גם כן יתרעם עליו כי מבטל עונת בתו שהיא התורה, וכבר נמשלה התורה לבת מלך עכ"ל, וכן הובא בספר קב הישר פרק נ"ז בשם הזה"ק (ואתחנן) לענין היכול ללמוד תורה ואינו לומד, וז"ל והוא מה שאמר ר"א מאן דיכול ללמוד תורה ואינו לומד הרי הוא כאדם שיש לו אשה צנועה ונעימה במעשיה הטובים והבעל עוזב אותה ואינו עושה עמה כפי החיוב הראוי לה מן התורה שארה כסותה ועונתה, והאשה ההיא צועקת על בעל נעוריה שעזב אותה, כמו כן התורה צועקת עליו דין על מי שיכול ללמוד ואינו לומד עכ"ל.
וכן הובא בשם הגר"א (ספר מעלות התורה עמוד כ"ג) לענין הלומד תורה לפרקים, דאיתא בגמרא (סנהדרין ק"ה), נואף אשה חסר לב זה הלומד תורה לפרקים וז"ל לכאורה מה ענין זה לזה, ואמר הגאון ז"ל כי התורה נקראת אשה כנ"ל, ומי שהוא נואף בודאי אינה מיוחדת לו וכו' בכל עת כאשתו, שהיא מיוחדת לו תמיד, כן הלומד תורה לפרקים אין התורה מיוחדת לו תמיד עכ"ל, וכעין זה הובא בשם הרשב"א (מנחת הקנאות) לענין מי שמצרף לתורה לימוד שאר חכמות חצוניות, וז"ל ולא תשגה בזרה שהוא עוון פלילי כי הוא זימה ואלוקינו שונא זימה, תורתינו ודברי חכמינו תורה צוה לנו משה מאורסה ומזבח מוריד דמעות על המגרש אשתו הראשונה אשר נשא עכ"ל.
ולאור כל זה צ"ב מש"כ הפרשת דרכים שעד מתן תורה לא היתה התורה בבחינת מאורסה לישראל, דהא מהאמור מוכח שכבר קודם לכן היתה בבחינת מאורסה, וממתן תורה ואילך נעשית גם נשואה ככל הנזכר לעיל, ויש לומר דהפרשת דרכים יסבור כפסיקתא רבתי עה"פ ויהי ביום כלות משה, דמשמע מינה דרק ממתן תורה ואילך היתה התורה בבחינת אירוסין עם ישראל, וז"ל אמר ר"י דסכנין למה הדבר דומה למלך שקידש את בתו ועשה לה קדושין גדולים וכו', כך כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל בסיני עשה לה פומבי גדולה כמ"ש וכל העם רואים את הקולות ולא היה אלא דוגמת קדושין כמ"ש לך אל העם וקדשתם עכ"ל.
הרי שבמתן תורה היתה התורה רק בבחינת ארוסה לישראל, ורק אחר שעמל ויגע בה נעשית לו נשואה לגלות לו סודותיה, וכמו שכתב המהרש"א (פסחים מ"ט ע"ב) בהא דאמרינן דהלומד בפני ע"ה כאלו בועל ארוסתו בפניו, וז"ל בתחלת נתינתה לישראל הרי היא כארוסה עד אחר שילמדה שנעשית לו כאשה, דאם כן ע"ה שאיננו לומד הרי היא נשארת לו כארוסתו עכ"ל, (ועיין עוד באבן שלמה פרק י"א עמוד קכ"ו בהגה שכ"כ), וסייעתא לדבר ממש"כ בפירושי התפלות והברכות לר"י בן יקר עמוד צ' בבאור התפלה ותן חלקנו בתורתנו, שתהיה התורה ארוסתי וכו', וכתיב מורשה קהלת יעקב אל תקרי מורשה אלא מאורשה עכ"ל, הרי שלכל אחד חלק בתורה והוא בבחינת מאורסה עם התורה, אלא שיש שחלק זה רדום אצלם כעם הארץ, ועל דא תפלתנו ותן חלקנו בתורתך.
ועיין גם במשך חכמה וזאת הברכה על הפסוק תורה צוה לנו משה מורשה ד"ה ורז"ל דרשו בפסחים, וז"ל כל מה שאינו מייגע עצמו בשלימות התורה לאמיתה לשון דיהא כי אינו נתגלה אליו עמקי חכמה וסתריה ואז הוא לשון ארוסה (שאין שמחה בלא סעודה יבמות מ"ג ע"ב, הוא הנאת החומר והטבע), אבל אם האדם מייגע על דברי תורה לשמה ואז נעשה כמעיין המתגבר וזוכה להבין התורה, אז היא בגדר נשואה דשמח בעצמות התורה בלא הנאת החומר עכ"ל, ועי"ש דפירש בזה הירושלמי (ב"ב ח' ב') כל מה שנאמר מורשה לשון דיהא (ספק) הוא וכו', מן דו לעי היא משכח כולה, ובפני משה בתחלה כשבא להתעסק וללמוד בתורה כמה וכמה ספיקות יבואו לו ואין מבין על בוריה, מן דהוא לעי, ואחר שהוא יגע הרבה בה, הוא מוצא אז כולה עם טעמה ונימוקה עכ"ל.
ובראשית חכמה (שער הקדושה פרק ד' ל"א) כתב כן לענין הלומדה עם כל מ"ח קניניה, וז"ל הנה הדין הוא שהאשה נקנית בשלשה דרכים וקנין זה הוא קדושין, כן מציאות התורה הנקראת בת מלך וקדושיה שיתן לה האדם עד שתהא נשואה לגלות סתריה הוא על ידי מ"ח דברים הנזכרים עכ"ל, וכן כתב הגר"א משלי ל"א כ"ט כשהאדם זוכה למ"ח דברים שהתורה נקנית נקרא אשת חיל, חיל בגמטריא מ"ח.
אירוסין של ישראל עם הקב"ה
נמצא עכ"פ שבמתן תורה נעשה לישראל קשר אירוסין עם התורה, ויש להעיר דהנה מצינו בכמה מקומות שבמתן תורה נעשה לישראל קשר אירוסין עם הקב"ה, עיין ילקוט שמות רע"ט כך הלכה המקדש אשה נותן שכר הסופר שכותב שטר אירוסין ונשואין מנין מהקב"ה שנאמר בסיני וקדשתם היום ומחר ומשה כתב הקדושין שנאמר ויכתוב משה את התורה הזאת ונתן לו הקב"ה זיו פניו נתן לו שנאמר כי קרן עור פני משה עכ"ל, וכן הובא בתשב"ץ קטן למהר"ם מרוטנבורג סוף סימן תס"ה, וז"ל נקוט האי כללא בידך כל המנהגים של חתן ושל כלה אנו למדין ממתן תורה, שה' היה מראה עצמו כחתן נגד כלה שהם ישראל עכ"ל, וכן כתב המהרש"א (כתובות ז' ע"ב) בבאור הברכה מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין, וז"ל יש לפרש דמסיים בה הכי על פי מ"ש בכמה דוכתין דכיון ישראל לגבי הקב"ה כאשה לבעלה וז"ש דהוא מקדש לי ג"כ עמו ישראל בדוגמא זו כקדושין שהיו נתינת התורה עכ"ל, הרי שנתינת התורה היתה בבחינת אירוסין בין ישראל להקב"ה, וכמו שהובא בבעל הטורים (יתרו י"ט ד') שנתינת התורה הוא כמו קדושי שטר, או כמו שהובא במחזור וטרי סי' רפ"ז, ובפי' הרא"ש עה"ת (שמות כ' י"ג) שהיה קדושי כסף כי התורה נמשלה לטבעת (עי' קונטרס ביום חתונתו), ואיך זה מסתדר עם המובא לעיל שנתינת התורה היה אירוסין בין ישראל לאורייתא.
וי"ל דתרוויהו אמת שהקב"ה אירס את ישראל והם לו לכלה, ושוב אירסו את עצמם עם התורה ושם הם כחתן והיא ככלה, וכמו שכתב בספר עוללות אפרים (ח"ג מאמר שפ"ב) וז"ל ויאמר ה' מסיני בא (וזאת הברכה), פירש רש"י יצא לקראתם להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר לקראת האלוקים למדנו שיצא כנגדם, נמצא לפי הנחה זו המשיל במתן תורה הקב"ה לחתן וישראל מקבל התורה לכלה, ואח"כ נאמר תורה צוה לנו משה וארז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורשה, שהתורה מאורסה לישראל נמשלו מקבלי התורה לחתן, ובאמת שהקב"ה אירש אותנו בתורה זו כמ"ש וארשתיך לי באמונה, ואנחנו ארשנו לנו תורת ה' ככלה כמ"ש ויתן אל משה ככלותו שנמסרה למשה ככלה לחתן, זה שדרשו חז"ל במסכת יומא פרק בא לו , אליכם אישים אקרא, א"ר ברכיה אלו ת"ח שיושבים ודוממים כנשים ועושים גבורה כאנשים, כי בערך הקב"ה ית' שמו הרי הם כלה צנועה וענוה, ובערך התורה הם כחתן לעשות גבורה כי נמסרה התורה לחכמים כנודע עכ"ל.
ועיין על זה עוד בכלי יקר (במדבר א' א') שנתינת התורה היתה בבחינת אירוסין ישראל עם הקב"ה, והקמת המשכן היה בבחינת נשואין, וז"ל מצינו לרז"ל (תנחומא תשא ט"ז) שהמשילו זווג ישראל להקב"ה לזווג כלה לחתן בב' זמנים האחד הוא בשעת מתן תורה וכו', השני הוא ביום חנוכה המשכן שנאמר ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, פירש רש"י שביום שהוקם המשכן נמסרו ישראל להקב"ה ככלה לחתן, ש"מ שמתן תורה הוא זמן אירוסין ויום הוקם המשכן הוא זמן הנשואין עכ"ל עי"ש בהרחבה.
וסייעתא לדבריו דכן איתא ביומא נ"ד ע"א, אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה וכו', מתיב רב חסדא ולא יבואו לראות בבלע את הקדש (וברש"י הלוים שבמדבר אף על פי שהיו נושאין כלי הקדש בכתף לא היו רשאים ליכנס וכו'), ומתרצינן אמר ר"נ משל לכלה כל זמן שהיא בבית אביה צנועה מבעלה, כיון שבאת לבית חמיה אינה צנועה מבעלה (וברש"י בבית אביה, באירוסיה, אף ישראל במדבר עדיין לא היו גסין בשכינה עכ"ל), הרי שקודם עשיית המשכן היו ישראל בבחינת כלה מאורסה, ומשנבנה המשכן הרי הם כנשואה שבאת לבית חמיה.
ויש להעיר על כך מגמ' פסחים פ"ז ע"א, דמשמע שרק לעת"ל יהיה לישראל בחינת נשואין עם הקב"ה דעיין שם עה"פ (הושע ב' ) והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, אמר ר"י ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה, ויותר מפורש בשמו"ר ט"ו ל"א עה"פ החדש הזה לכם, משל למלך שקידש אשה וכתב לה מתנות מועטות, כיון שבא ללקחה כותב לה מתנות רבות כבעל, כך העולם הזה אירוסין היו שנאמר וארשתיך לי לעולם ולא מסר להם את השמש אלא הלבנה בלבד, שנאמר החדש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהיו נשואין וכו', באותה שעה מוסר להם את הכל עכ"ל.
ובישוב הדבר עיין ספר בד קדש (מועדים) עמוד רמ"ט, וז"ל לאחר חורבן ביהמ"ק נתרופף הקשר של ישראל עם הקב"ה והתורה, ונעשו שוב רק בגדר אירוסין, דנפקע החלק של הנשואין שהקשר של ארוסין הוא עולמי ואינו נפקע גם לאחר החורבן, וכמ"ש (הושע ב' כ"א) וארשתיך לי לעולם עכ"ל, ושו"ר כעין זה ברז"ו על השמו"ר עיין שם, וכן מוכח מהמשך הגמ' ביומא שם, אמר ליה נתגרשה קאמרת, נתגרשה חזרו לחיבתן הראשונה, וברש"י הא מעשה בבית שני הוה לאחר שנתגרשו וחזרו לחיבתן ראשונה לתחלת חיבתן שאין גסין זה בזה עכ"ל, הרי שמאז החורבן חזרו להיות בבחינת כלה מאורסה עדי יעדה עלינו רוח ממרום ויקויים בנו מקרא שכתוב והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי.
ד. עכו"ם העוסק בלימוד שבע מצוות הרי זה ככהן גדול
סנהדרין נ"ט ע"א אמר ר' יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא להם, וליחשבה גבי שבע מצוות, מ"ד מורשה מיגזל קא גזיל לה, מאן דאמר מאורסה דינה כנערה המאורסה דבסקילה, מיתיבי היה ר"מ אומר מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (אחרי י"ח ה'), כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, התם בשבע מצוות דידהו, וברש"י עוסקין בהלכות אותן שבע מצוות להיות בקיאין בהן עכ"ל.
ועיין בשו"ת שרידי אש (ח"ב סימן נ"ה ס"ק ז') שהביא השטמ"ק בכתובות סוף פ"ב שעכו"ם אסור בת"ת הוא דוקא בתורה שבע"פ אבל תורה שבכתב מותר (וכדמוכח בסוטה ל"ה ע"ב דמטעם זה כתבו את התורה על האבנים עיין רש"י שם), והקשה מכח זה דא"כ אמאי לא תירצה הגמ' הנ"ל דהא דר"מ אומר שעכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככה"ג דאיירי בתורה שבכתב.
ועל דרך זה הקשה גם בספר גבורת יצחק (שבועות סימן ו' עמוד י"ג) וז"ל צ"ע דמנא לן לר"מ למילף מהאי קרא דעכו"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככה"ג כשהפסוק לא איירי בלימוד התורה אלא בעשיית המצוות, והנה בתו"כ הגירסא נכרי ועושה את התורה הרי הוא ככה"ג, אבל הגמרא יליף דעכו"ם מותר ללמוד תורה וצ"ע דהך קרא לא איירי בת"ת אלא בקיום המצוות עכ"ל.
ואולי י"ל, דהנה בשבת פ"ח ע"ב אמרו דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות, והיינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחיי, וברש"י למיימינים בה עסוקים בכל כחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהוא עיקר עכ"ל, ועל זה האופן נחשב סם חיים וכן הוא לעניננו, וכמ"ש בשו"ת מחנה חיים (או"ח סימן ז') וז"ל ר"מ אומר גוי העוסק בתורה אם עמל בה ומיגע לדעת שרשן של המצוות וכו' אז נחשב ככה"ג "כי ע"י הלימוד ופלפול חי אדם בתורה" דכתיב אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שכל עצמותיו יאמרו הודו מגודל השגה וכו' ולפי זה מיושב לשון הגמרא דוקא גבי העוסק בתורה הרי הוא ככה"ג דוקא אם לומד הלכות בפלפול לדעת כל ענפי המצוות בשרשם עכ"ל, וכן איתא במכות י' ע"א תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר וחי עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא, ובנמוקי יוסף ציין על זה את הפסוק כי היא חייך, והיינו חיי עה"ז כמו שכתב הט"ז (אה"ע סימן ג' ס"ק ה') וז"ל טבע הנשים שיבטלו בעליהם מתורה בשביל שהם סוברים שמכח זה יתעסקו בסחורות ויהיה להם העה"ז, מה שאין כן אם יעסקו בתורה לא יהיה להם רק עה"ב לחוד, ובאמת אינו כן "אלא היא חייך בעה"ז" ואורך ימיך בעולם שכולו ארוך שהוא עה"ב עכ"ל, וכן כתב הרמב"ם (רוצח ז' א') חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין עכ"ל.
אולם יש לדחות דלכאורה עכו"ם אינו בכלל זה, דאפילו בנשים כתב השאגת אריה סימן דל"ש אצלם ד"ת משמחי לב נינהו משום שאינן מצוות, וכ"ש עכו"ם, וכמו שכתב המשך חכמה סוף וירא שעל זה האופן אמרו שהרי הוא ככה"ג למעט שאינו בכלל הדביקות בנועם האלוקי כיון שאינו מצווה ועושה, וז"ל ועל זה אמרו עכו"ם שיושב ועוסק בתורה הוא ככה"ג שנכנס לפני ולפנים, פירוש שכה"ג נכנס להסיר הרע לכפר ולשלוח העוונות אל ארץ גזירה שזה ענין הסרת הרע בזה הוא גדר אחד מי שמצווה ועושה למי שאינו מצווה, אבל להשיג זהר השלימות הרוחני ועוצם התקרבות לאלוקים אין בזה סוג וערך כלל מי שמצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה שנועם העליון ודביקות האלוקי אינו אלא רק למי שמצווה שעוסק בתורה, ולכן נתקבלה תפלת משה שלא תשרה שכינה באומות כיון שאינם מצווים אף אם יהיו עושים לא ישיגו דביקות האלוקים השוכן בתוך תורתו עכ"ל.
וכמו"כ כל שלא נימול אינו יכול להבין בתורה לעומקה, וכמו שכתב בשו"ת שואל ומשיב (כרך ב' תנינא ח"ג סוף סימן ס"ד), וז"ל מצאתי במדרש תנחומא פרשת משפטים שכן השיב עקילס לאנדרינוס המלך דודו שכל שאינו נימול א"י ללמוד תורה יעו"ש, וכן הוא במדרש רבה פרשת משפטים סי' ט' יעו"ש ביפ"ת הטעם בזה וא"כ אינו בכלל יהדות כל שא"י ללמוד תורה ולהבין עמקי יסודותיה עכ"ל, ולפי זה אי אפשר לפרש וחי בהם לענין גוי בעמילות התורה, וא"כ שוב צריך באור כיצד יליף מהך קרא דגוי העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול.
ואולי י"ל באופן נוסף דהנה בב"ק ל"ח ע"א אמרו דהך דר"מ דנכרי שעוסק בתורה הרי הוא ככה"ג איירי לענין קבלת השכר, דעי"ש אמר ר' יוסף עמד וימודד ארץ ראה וכו', מה ראה ראה שבע מצוות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירם להם, איתגורי איתגור א"כ מצינו חוטא נשכר, אמר מר בריה דרבנא לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלים עליהם שכר, ולא, והתניא ר"מ אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככה"ג ת"ל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים ולויים וישראלים לא נאמר אלא אדם, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככה"ג, אמרי אין מקבלים עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דא"ר חנינא גודל המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה ע"כ, וזהו וחי בהם וכדמתרגם, ויחי בהון לחיי עלמא, ובתרגום יונתן ויחי בהון בחיי עלמא וחולקיה עם צדיקיא.
דגם עכו"ם בכלל שכר העה"ב וכמו שהראני ש"ב הרה"ג אליהו רוטנר שליט"א ממתניתין סנהדרין צ' ע"א שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעה"ב וכו' בלעם דואג ואחיתופל וגיחזי, וכמו שכתב שם הרע"ב אע"ג דבלעם מעובדי גלולים היה ואכן כל ישראל יש להם חלק לעה"ב תנן, משום דקי"ל חסידי עכו"ם יש להם חלק לעה"ב אשמעינן דבלעם לא מחסידי עו"ג הוא עכ"ל, (ועיין על זה באריכות אבות ג' י"ד בתוי"ט ובתפא"י בועז).
וכן הוא לענין שכר הת"ת כדאיתא בעבודה זרה ב' ע"א, לעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו, מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבין בערבוביא, שנא' כל הגויים נקבצו יחדיו וכו', נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה וכו' אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקננו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה ע"כ, וכ"כ הרמב"ם אגרות (אגרת לרבי חסדאי הלוי) לענין נכרי העוסק בעצמו בתורה, וז"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעה"ב אם השיגו מה שראוי להשיג מידיעת הבורא והתקינו נפשם במדות הטובות, ואין בדבר ספק שכל מי שהתקין נפשו בכשרות המדות וכשרות החכמה מאמונת הבורא יתברך בודאי הוא מבני העולם הבא, ועל כן אמרו חכמי האמת רבותינו ע"ה, אפילו עכו"ם ועוסק בתורת משה רבינו ע"ה הרי הוא ככהן גדול עכ"ל.
והשתא י"ל דמטעם זה לא פירשו וחי בהם על גוי שקיים שבע מצוות, אלא על גוי שעסק בהלכותיהן משום שאי אפשר לזכות בעה"ב למי שלא טעם מעודו מאור התורה עודנו בזה העולם, וכמו שכתב הנפה"ח (שער ד' פכ"ד) על מי שלא עסק בתורה מעולם שעליו הכתוב אומר הכרת תכרת הנפש וכו', וז"ל למה לו חיים אמיתיים כי הלא תחשכנה עיניו מראות והבט באור החיים הנצחיים ולא יוכל לסבול גודל עוצם האור העליון "כי לא נסה בזה מעודו בזה העולם" והוא מגורש ונכרת מאליו מעדן גן אלוקים יתברך שמו עכ"ל.
אולם כל זה אינו מיישב עדיין לשיטת התוס' בסנהדרין ע"ד ע"ב, שוחי בהם אינו נאמר בגוי אלא בישראל, ולדבריהם צ"ל דהא דיליף ר"מ דאפילו עכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככה"ג היינו מרישא דקרא דאשר יעשה אותם האדם, דעי"ש בגמרא בעו מיניה מרב אמי בן נח מצווה על קדה"ש או לא, והקשו בתוס' וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב ואפילו ישראל היה מחוייב למסור עצמו אפילו בצנעה אי לא דכתיב וחי בהם עכ"ל, ועיין על זה בברכת אברהם (סנהדרין נ"ט ע"א אות ג'), וז"ל צ"ל דהתוס' כתבו מסברא דרק על מש"כ אשר יעשה אותם האדם נתרבה בן נח, אבל בודאי לא נאמר להם וחי בהם, דחיות התורה רק לישראל שיחיו בהם, אבל בעשיו נאמר על חרבך תחיה, ולהם המצוות רק לקיום העולם ולא מצד שהוא חי על ידם עכ"ל, ולהנ"ל עדיין צ"ב דמנא לן דאשר יעשה אותם האדם פירושו על לימוד השבע מצוות ולא על קיומן בפועל.
אמנם עיין שם בערוך לנר שהדבר תלוי במחלוקת תנאים, ולפי זה הסוגיא בדף נ"ט ס"ל דהאדם וחי בהם כולל גם גויים, וכמו שכתב להדיא ביראים סימן של"ג בהא דאמרינן בכריתות דהסך משמן המשחה לעכו"ם פטור, משום דכתיב על בשר אדם לא יסך ועכו"ם לאו אדם מקרי, וז"ל והא דאמר בסנהדרין וכו' מנין לעכו"ם העוסק בתורה שהוא ככה"ג שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לויים וישראלים לא נאמר וכו', הא לא קשיא דכיון דכתיב וחי בהם כל צרכי חיות (פי' כל הצריכים חיות) קאמר, ועכו"ם כיוצא בהן, דאמרינן בקדושין פ"ק למען ירבו ימיכם וימי בניכם ולא ממעט בנותיכם מהאי טעמא דבכל צריכין רבוי ימים משתעי קרא, ואטו גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי, ה"נ לא שנא עכ"ל, ולהאמור הרי שגם עכו"ם בכלל וחי בהם משום דע"י עיסקם בתורה זוכים גם הם לחיים האמתיים חיי עולם הבא.
אולם יש להעיר על כך מהא דאיתא בברכות י"ז ע"א, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וכו', אמר ליה רב לר"ח נשים במאי זכיין, ומתרצינן באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן וכו', והנה יש שפירשו עיקר השאלה דנשים במאי זכיין על עיקר שכר העה"ב, וכמו שכתב שם האוה"ח הק' בספר חפץ ה', וז"ל נראה דקאי אדלעיל דקאמר דצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, וסובר הש"ס דהא מילתא ליכא למיזכי לה אלא בזכות התורה דוקא והם הם העטרות כתר תורה וזיו השכינה, לזה מהדר במאי זכיין הנשים כיון שאין בהם תורה וכו', ולזה קאמר באקרויי ובאתנויי וכו', וכיון שהם סיבה ללומדים כאלו הם עצמם לומדים עכ"ל, וכן כתב בספר תורת האהל (הנדפס בשו"ת מהרי"ל דיסקין בסופו) וז"ל הני נשים במאי זכיין וכו', באורו לפי ששכר עה"ב ענינו התעצמות הנפש במשוכלות, וכל שאין בו ניצוץ התורה מחייו לא יטעם צוף נופת ההשגה, וכן הני נשי שאין חיובם, כלל בלימוד התורה במה יהיה זכותם לעה"ב להשיגם עונג ההשגה, ולזה קאמר שעכ"פ יש עליהם חיוב להחזיק ידי לומדי תורה עכ"ל, והנה להאמור שאפילו גוי העוסק בשבע מצוות שלו יש לו חלק לעה"ב, מה הקושיה על הנשים במאי זכיין, תיפוק ליה שלומדות את המצוות שנוהגות בהם, דנשים עדיפי מגויים בזה, וכמו שכתב הב"ח (או"ח סי' מ"ז ד'), וז"ל נראה שהנשים ג"כ מברכין ברכת התורה וכו' דהנשים שייכות בדברי תורה כשלומדות מצוות הצריכות לה, דאפילו גוי דאם עסק בתורה חייב מיתה, אמרינן בפרק ד' מיתות דבעוסק בשבע מצוות בני נח עדיף מכהן גדול כל שכן אשה עכ"ל.
ויש ליישב בהקדם מה שיש להעיר על המובא לעיל דגם גויים בכלל שכר העה"ב, דהנה אמרו ביבמות מ"ז ע"א, ת"ר גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו וכו' הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה, וכשם שמודיעים אותו עונשן של מצוות כך מודיעין אותו מתן שכרן, אומרים לו הוי יודע שהעה"ב אינו עשוי אלא לצדיקים ע"כ, וכן כתב הרמב"ם (אסורי ביאה י"ד ג') ואומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים והם ישראל עכ"ל, הרי שגוי אינו בכלל שכר העה"ב, וקשה מכל האמור לעיל דגם גוי יש לו חלק לעה"ב, והרמב"ם עצמו כתב (תשובה ג' ה') דחסידי אומות העולם יש להם חלק לעה"ב.
ובישוב הדבר עיין בספר רנת יצחק (תהלים כ"ז י"ג), וז"ל ותירץ הגר"מ הלוי סאלאבייצ'יק שליט"א דאף דיש לעכו"ם עה"ב מ"מ עה"ב דצדיקים אין להם ורק יש להם עה"ב דבעלי תשובה, וזהו מדויק בלשונו של הרמב"ם שכתב שהעה"ב אינו צפון אלא לצדיקים והם ישראל, וצ"ב במה שמוסיפים לו אינו צפון, אלא דבמד"ר סוף פרשת כי תשא ביקש משה לראות עה"ב, אמר לו הקב"ה עין לא ראתה וכן הוא אומר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, הרי דעה"ב דכתיב בהו עין לא ראתה הוי עה"ב הצפון, וזהו מאי דאומרים לגר דעה"ב הצפון אינו אלא לצדיקים, ואף דגם ב"נ יש להם חלק לעה"ב, אין להם כי אם עולם הבא דבעלי תשובה עכ"ל.
והשתא א"ש הא דמקשינן נשים במאי זכיין, דודאי עה"ב דעכו"ם יש גם לנשים בלימוד ההלכות הנוגעות בהם, אבל שאלת הגמ' על עוה"ב הצפון לצדיקים במאי זכיין, וכדאמרינן התם קודם לכן עה"ב וכו' צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה, ומתרצינן באקרויי ואתנויי בנייהו חולקות בהדייהו.
המאמר מתוך קובץ בית אהרן וישראל
