ביום שני ישבתי עם חבר שסיפר לי שהוא היה בשבת בר מצווה בירושלים. לאחר הקידוש הוא ניהל שיחת סמול טוק עם אבא מאחת מהמשפחות השניות ששיתף אותו שלמרות שהוא איש חינוך, הוא משתגע מאחר שבשבת הזו הוא מבין כמה בחינוך אין באמת מושג כזה כללי אצבע.
"אחי הקטן", כך הוא אמר לו: "מחזיק את הילדים שלו הכי קצר שיש. יש להם בבית משמעת ברזל. באמת. משהו פסיכי ברמה שהילדים לא מצייצים בלי לקבל ממנו רשות. תמיד אמרתי לו שהוא עושה שטות. שזה לא באמת חינוך אלא אילוף אבל הוא לא הקשיב לי והמשיך בשלו. אמרתי לו שבסוף זה יתפוצץ לו בפנים וברור לי שברגע שהילדים שלו יגיעו לגיל שהם יהיו ברשות עצמם הם יתהפכו עליו וקודם כל הם יורידו את הכיפה. אין שאלה בכלל".
הוא עצר לקח נשימה הסתכל עליי והמשיך: "את השיחה הזו ניהלתי אותו לפני יותר מעשר שנים. הייתי מוכן למשכן את הבית שלי כדי להוכיח שאני צודק. אלא מה? הכול התפוצץ לי בפרצוף. הילדים שלו. כולם, לא רק שיש להם עדיין כיפה על הראש אלא שהם גם לומדים בישיבות. אני ואשתי, שניסינו להיות הכי ליברלים שיש ולתת לילדים שלנו את האפשרויות לבחור. שידענו שאנחנו לא רוצים לאלף, אלא לחנך, יש לנו ארבעה ילדים מתוכם שניים בלי כיפה. כן, אנחנו אוהבים את כולם אהבת נפש אבל זה שורף לנו. מה עשינו לא בסדר? האם הייתי צריך לכפות על הילדים שלי ולתפוס אותם קצר כמו שאח שלי עשה עם הילדים שלו? כאילו זה נקרא חינוך? באמת".
הוא הסתכל אליי ואמר לי: "נו אתה שאתה מוכר וכותב בכל כך הרבה מקומות על חינוך, אין לך מה לומר לי?". לקחתי אנחה עמוקה ואמרתי לו: "אתה יודע שפעם שמעתי מהרב שמואל גריינמן מבני ברק התייחסות לחינוך: הוא אמר שחינוך זה בעצם כמו להשליך אבן לים ולהתפלל שהאדוות שנוצרות כתוצאה מהאבן ילכו לכיוון הנכון. איך נדע אם הם יכלו לכיוון הנכון? האם יש לנו מה לעשות בעניין? טוב, זה כבר הדמעות של הסבתא".
הוא הקשיב לי ואמר: "וואלה....הדמעות של הסבתא. מעניין". "תגיד" שאלתי אותו: "בכנות, כמה רבנים אתה מכיר שהילדים שלהם הורידו את הכיפה? אנשי חינוך מעולים, אנשים שמשמשים בעצמם מגדלורים של חינוך ובכל זאת בחצר הביתית שלהם דברים לא הולכים כמו שהם רוצים, אתה באמת חושב שיש כאן כללי אצבע? שיש כאן איזה מתכון פלאים? נוסחת קסם?"
"אז מה אתה בעצם אומר" הוא לא הבין: "שאין דוגמא אישית? שאבא לא צריך לקחת את הילד שלו לתפילה ולקבוע עיתים בכדי לשמש לילד שלו מודל לחיקוי?".
"בטח שיש" עניתי: "אבל אחרי שאנחנו עושים את ההשתדלות שלנו מצד הדוגמא האישית אנחנו עוד עלולים לחשוב שחינוך זה כמו מתמטיקה או מאסטר שף ואם הכנסנו את הרכיבים הנכונים למיקסר של החיים אז בטוח שיצא לנו טעים. אז לא. אנחנו עושים את שלנו ובכל זאת הקב"ה עושה את שלו וצריך לקחת בחשבון את כל האפשרויות. והילד שלנו, נקבל אותו ונאהב אותו ונחבק אותו איך שהוא לא יהיה".
דיברנו עוד קצת על חינוך ואז לפני שנפרדנו הוא שאל אותי: "תגיד, יצא לך לראות אולי ביוטיוב את הסרטון של הרב יגאל לווינשטיין על הבת שלו שיצאה בשאלה?" "בטח" עניתי: "מדהים!".
קיצר, הורים יקרים, רוצים לעשות לעצמכם טובה ולקבל קצת השראה? תצפו בסרטון ביוטיוב: כיצד הגיב הרב לוינשטיין כשבתו לא המשיכה בדרכו.
