אם תיכנסו לכיתות ו' בכל בית ספר שהוא תגלו משהו שמשותף לכולם: כולם ללא יוצא מן הכלל החלו בהכנות הקדחתניות לטקס סיום בית הספר.
חלק מבתי הספר הגדילו לעשות ושכרו לשם כך, מחזאים מקצועיים שיעבדו עם התלמידים על המופע הנוצץ והמושקע שאמור לייצג את הפנים של בית הספר ולהציג את מיטב הכישרונות של התלמידים לפני האורחים המכובדים וההורים.
כמובן שאחת מהדמויות הלחוצות ביותר מכל העניין היא המורה לדרמה שכל יוקרתה המקצועית מונחת על הכף:
הטקס חייב לתקתק, להדיף מקצועיות ולשדר פרפקציוניזם שכן בשביל מה בכלל מעסיקים את המורה לדרמה אם לא לעת הזו?
היות שכך, מובן מדוע יש מורים שמעדיפים להבליט את התלמידים המוכשרים והייצוגים ולהחביא, אין מילה אחרת, את התלמידים המתקשים. טקס סיום שנה זה לא הזמן לאפלייה מתקנת. רוצים להרגיש חלק מכולם? תפתחו יומנים ותחברו לכם תאריך נוח או לפני או אחרי. דלגו על הטקס עצמו.
בדיוק בגלל הסיבה הזו שמחתי כל כך לפני חודשיים לקבל מכתב מאמא לבן בעל מורכבות מוטורית שכתבה לי בלב מתפוצץ מגאווה שזו הפעם הראשונה שהבן שלה קיבל מהמורה לדרמה החדשה שהגיע לבית הספר תפקיד מרכזי ולא זניח ולכן הרגיש סוף סוף רק בכיתה ו' חלק מהכיתה.
בלי להתנצל. בלי להתבייש. בלי להרגיש שונה. היום קיבלתי עוד מכתב מאמא נוספת שכבתה לי שהבת שלה שנמצאת על הרצף קיבלה קטע סולו:
"אתה מבין" היא שיתפה אותי: "מכיתה א' מסבירים לנו שהילדה לא מסוגלת להופיע באמת בפני קהל וברור לכולם שהיא תפשל וזה גדול עליה והנה בפעם הראשונה בכיתה ו' מגיע מורה חדשה ונותנת לה את כל הבמה ומעניקה לה את כל האמונה והביטחון שהיא צריכה. הילדה שלה נשארה אותה ילדה...אלו רק המורים שהתחלפו והחלו להאמין בה".
ואולי כדאי שכל מורה לדרמה יזכור את המשפט: כל תלמיד צריך מורה אחד שיאמין בו ואנחנו נוסיף: גם בהצגת סוף שנה.
