אחד מהדברים שאני משתדל ללמד את הילדים והתלמידים שלי הוא קודם כל להגיד תודה כי בואו, שום דבר לא באמת מגיע לכם.
מישהו עושה לכם משהו? טורח בשבילכם? וואלה, תגידו לו תודה. אף אחד לא חייב לכם כלום.
אני רק חושב על כל התלמידים שמגיעים לבית אחרי בית הספר ואמא שלהם טורחת ומכינה להם את השניצל והפתיתים או הצ'יפס או מה שבא לכם והם בקושי מחליפים איתה מילה ואיך שסיימו לטרוף את הצלחת ממשיכים לטבוע בטלפון שלהם בדרך לשלב הבא במשחק הבראול סטארס.
אני חושב על זה ומשתגע...תגידו מה נסגר אתכם? ככה? אתם אמיתיים? יש לכם עוד כרטיס לסרט שאתם חיים בו? מה נהיה?
אלא שלפני חמש שנים יצא לי לעבוד באחת מהישיבות התיכוניות המפורסמות במחוז ירושלים והכרתי שם מחנך משכמו ומעלה, באמת משהו יוצא דופן שהלוואי שהייתה לי רבע מהמסירות של היהודי היקר הזה.
לא אלאה אתכם בכל עלילותיו, רק אציין שבכל יום שלישי היה נוהג להישאר שעתיים על חשבונו בכדי ללמוד עם שני תלמידיו לקראת הבגרות. בדיוק כמו המורה המיוחדת שהזכרתי אותו בעבר.
בסוף השנה ניגשו שני התלמידים לבגרות כאשר שניהם עברו, אמנם בקושי אבל עברו.
הבחור הראשון שעבר התקשר לאותו מחנך ובמשך חמש דקות לא הפסיק להודות לו. למחרת הגיע שליח מיוחד לבית שלו עם עציץ ענקי שקנו לו הוריו ופתק מיוחד שעליו כתבו כמה הם מוקירים לו תודה.
סיפר לי המחנך איך שהוא חיכה לשיחת הטלפון של הבחור השני. חיכה וחיכה וחיכה וכלום. לא רק שהוא לא התקשר אלא שגם מההורים שלו הוא לא שמע כלום.
"תשמע" אמר לי בחדר מורים על כוס קפה: "עברתי כמחנך הרבה דברים בחיים שלי, אבל דבר כזה עדיין לא עברתי...שום מילת תודה? שום כלום? זה הגיוני?".
מה עושה הקב"ה? מזמן את שניהם לסופר ביום חמישי לקניות של שבת.
"פתאום אני קולט את אבא שלו (של התלמיד שלא התקשר) מסתכל עליי בחצי עין ומתעלם. פה החלטתי שאני לא מסוגל יותר. צעדתי לעברו ואמרתי לו בקול מתריס שאני ממש שמח שהילד שלהם עבר את הבגרות. הבן אדם החליף צבעים ומלמל משהו כמו: כן כן, תודה רבה לך! ממש תודה!".
הוא לקח לגימה מהקפה ואמר לי: "תגיד לי, מה אנחנו רוצים מהתלמידים שלנו אם הכרת הטוב לא מוטמעת בהם מגיל קטן ומדוגמא אישית? במה אנחנו המורים שונים מכל אדם שרוצה שיגידו לו תודה?".
ובהמשך לכך לא יכולתי שלא לחשוב על הפעם ההיא שסיימתי לחנך כיתה ו' אחרי שנה מתישה במיוחד. היה לי תלמיד אחד שלדעתי ולדעת כל מי שהיה מעורב בסיפור שלו ממש השקעתי בו.
בסוף שנה חיכיתי לאיזה מילת תודה מההורים שלו אבל כלום. שום דבר לא בא.
אני זוכר איך שהגעתי לחדר מורים מאוכזב ומתוסכל, הכנתי לי קפה (כן, שוב פעם קפה) ואמרתי למורה שהיה איתי בחדר מורים:
"באמת שאין לי מושג איך שהאנשים האלו לא מתביישים? אפס הכרת הטוב. פשוט בושה. זה מה שהם רוצים לחנך את הילדים שלהם? כל כך הרבה השקעה וכזה חוסר הערכה? מה אני בכלל מצפה מהילד שלהם למשהו אם זו הקו החינוכי שלהם?".
ישבתי שם ופרקתי הכול. ושצפתי. וגאשתי. ולכלכתי. ופרקתי את כל התסכול שלי של כל השנה. של כל השנים.
והמורה שישב לידי הנהן בראשו והסכים עם כל מילה שלי. אכן מקרה כואב מאוד. מביש. ככה אנחנו נראים.
חזרתי עצבני לבית שלי שם חיכתה לי חבילת שוקולד ענקית מאותם הורים שרק לפני כמה דקות לא הפסקתי ללכלך עליהם וליד החבילה היה מצורף מכתב תודה ארוך כמו מגילת העצמאות והילדים שלי שהסתכלו בעיניים בורקות על חבילת השוקולד ואמרו לי: "כנראה שממש השקעת בו אבא אם הם נתנו לנו משהו כזה שווה". חשבתי איך טינפתי על ההורים האלו. כמה לשון הרע. כמה לעז. איך במקום לראות אותם בעין טובה ולדון לכף זכות חרצתי את דינם.
ולא הבנתי אם השוקולד נראה כל כך טעים, למה הטעם שלו מרגיש לי כל כך רע.
