Do not plant an Asherah – any tree – near Hashem’s altar.
Meshech Chochmah: Korbanos occupy an outsize position in the Torah. They are easily misunderstood. Despite numerous references to offerings as G-d’s “bread for His fire,” we categorically reject any suggestion that korbanos give Hashem anything. How could they? A perfect G-d cannot be made more perfect. We cannot “feed” or “sustain” Him, because there is nothing He lacks. “If you were righteous, what have you given Him?” He cannot be improved, expanded, enhanced.
There is unanimity about this. Korbanos work upon us, not upon Him. They are designed to work wondrously upon the soul of the one who brings them to the beis hamikdosh, adding deveikus and spiritual advancement to the him as he contemplates that what is happening to the animal he brings ought to be happening to him! The approach of the Zohar and the kabbalists adds an entirely different dimension to the function of korbanos: uniting the various spiritual worlds, directing all of them to an intended goal.
None of this, of course, has any relevance to Hashem, who cannot be changed or improved. The Torah’s Man-centered treatment of korbanos contrasts entirely with the ancient pagans. They recognized separate, distinct forces, whose worship increased their power. In gratitude for their enhancement, these forces, they thought, would heap blessing and success upon the worshipper.
This understanding lies behind Ben-Azai’s observation: “Come and see! In the Torah section of korbanos, the Divine names Elokim and Kel are not used – only the name Hashem. This denies the heretics an opportunity to validate their claims.” The name Elokim refers to the combination of all upper forces; Kel speaks of the strength and power of a G-dly activity. If either of these names were used in conjunction with korbanos, it would create the impression that G-d was somehow strengthened or enhanced through the offering. Instead, the Torah uses the name Hashem exclusively. This name drills down on His special Existence, which is what allows the existence of all other things and phenomena. Such a G-d is above all need and all receipt. This drives home the lesson that no korban can do anything for G-d, i.e. it His existence is the cause of everything including the korban, then nothing about that korban is going to improve His lot.
Plants and animals are organic. They can change, grow, flourish. Earth, on the other hand, is unchanging. It knows nothing about development. The Torah therefore insists on the latter in building an altar, instructing us to build it out of stones rather than wood. The altar, symbolic of Hashem accepting our offerings, remains as unchanging as stone. It is unlike wood, which when still connected to the ground can be nurtured and encouraged to expand and change. The construction of the mizbeach embodies this all-important idea that we don’t present Hashem with anything He needs when we offer a korban. In the Asherah we find the very opposite. Chazal teach that its very name bespeaks the support and assistance that the object of veneration receives from those who serve it.
The altar is not the only fixture of Jewish life that must eschew receiving. Justice can never be served unless judges remain entirely neutral. They, too, must distance themselves from any gain related to the cases they try. They should run, not walk, from anything that enhances their position, be it tangible goods, favors, or prestige. They need to keep in mind that justice evades mortal human beings. “Justice belongs to G-d” – and to Him alone. When we try our hand at it, we do so as His human surrogates, feebly trying to do the best we can.
“Any judge who judges a true judgment according to its truth becomes a partner with Hashem in Creation.” We could explain that “according to its truth” means the same thing. G-d had no ulterior motive in creating the world. He receives nothing from it. When a judge exercises his authority in the same way, pursuing justice for its own sake without the admixture of any gain whatsoever, he becomes a partner with Hashem. He acts with the same purity of intent as G-d did when he brought the world into existence.
There is more. The judge and the altar are also partners. They share a common function: bringing the hearts of His people close to the Heavenly Father. The judge does this by relieving the strife between people that interferes with His relationship with His nation. Korbanos undo the damage that the sinner has done through his transgression, and reverse the distance it has created between Man and G-d. This is what Chazal had in mind when they taught that the Torah section on civil law is juxtaposed to one about the altar in order to teach that the Sanhedrin should convene near the mizbeach. They belong together. Between the two of them, the nation rids itself of its blemishes, and is restored to its closeness with HKBH.
We can close the circle. “Whoever appoints an improper judge” – i.e. one who derives some gain from his office – “is as if he planted an Asherah near the altar.” The altar is a potent symbol of a perfect G-d not receiving from human beings. When judges – acting as they do in His stead – corrupt their office with personal gain, they substitute the needy, receiving Asherah for the stones of the altar.
[R' Yitzchak Adlerstein, Torah.org]
משך חכמה דברים פרק טז פסוק כא
(כא) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך אשר תעשה לך. הענין, כי הקרבנות אף כי המה חלק גדול מהתורה, והתורה קראתם "לחמי לאשי" פעמים רבות. בכל זאת נודע לנו הדבר מצד המושכל, כי הבורא כל אינו ניזון מאומה, ואין נוסף בו שום שלמות חלילה מפעולות הנבראים, והוא בעצמותו בלא שינוי כמו שהיה טרם המציא הנמצאות. וכן הפליגו הנביאים (איוב לה, ז) "אם צדקת מה תתן לו" וכו'. (מיכה ו, ז) "החפץ ה' באלפי אילים". וכולם הסכימו שענין הקרבנות הוא מופלא על דרך סוד, ענין חוקי מפעיל פעולה נשגבה בנפש האדם ומוסיף בו שלמות ודביקות בהתבוננו על פעולתו, כי כל זה היה ראוי להיות על נפשו. וכיוצא בזה ענינים תמצאם בספר האמונות והדעות לרבינו סעדיה גאון. ולפי מה שהעמיקו הזהר והמקובלים, כי זה מחבר ומקשר כל העולמות להיותם פונים למטרה המכוונת. אבל הבורא יתברך, כמו שאינו צריך לשלימות כל המציאות, כן אינו צריך לשלימות פעולתם, והדברים עמוקים. והנה ידוע מהקדמונים מעשי הצאב"א, כי היו עובדים להמזלות וכוחות מופשטים, באופן שהיו מוסיפים להם כח ושפע, ועבור זה בשביל הנאותם אותם בקרבנותיהם ובדם בניהם, המה יתנו להם כוח וברכה בכל מעשי ידיהם, וכמו דברי הארורות להנביא.
ועל זה כוון האלקי בן עזאי (מנחות קי, א) זה לשונו: בוא וראה [כי זה באמת הרגש נפלא מאוד] מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהן לא "א - ל", ולא "אלהים", אלא ה' - שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות [תורת כהנים ויקרא פרשה ב']. וביאור דבריו כי שם "אלקים" הוא כח כל הכחות העלולים ונמצאים מאתו יתברך. ושם "א - ל" הוא מורה על חוזק פעולותיו וחסדו לכל בשר. ואם היה כתוב כן בפרשת קרבנות, היה פתחון פה למינים כי הוא צריך ליזון חלילה מהקרבנות. לכך נאמר בכל מקום "ה'", כי הוא מורה על היותו נמצא מחוייב במציאותו, והוא מהוה וממציא כל. ואם כן לא יתכן בשכל לאמר כי הוא מקבל הזנה ותוספות מהנמצאים התלויים ברצונו ונבראים יש מאין הגמור רק בחפצו. והנה ידוע כי הדומם אינו ניזון ואינו ניתוסף, כי הוא התערבות חלקים ויסודות דוממים פשוטים. ואשר נמצא כי יגדל האבן, הוא באשר יתדבקו חלקי העפר אשר סביבו ויתקשו עד כי יהיו לאבן, אבל לא מיניה קא רבו [בבא מציעא סד, א עיין שם היטב]. לא כן הצומח והחי, ניזונים וגדלים ומוסיפים שלמות בחיותם תמיד, כנודע.
ולהורות כוונה זו, צוה יתברך לעשות מזבח אבנים ולא יהיה בו שום עץ, להתבונן כמו שהמזבח - מקום הקרבנות - הוא דבר שאינו ניזון ואין צריך למים ומזון, כן כל ענין הקרבנות הוא לא לסבת הזנה והתוספות בשלמותו כלל. לזה נאמר "לא תטע לך אשרה כל עץ" [ודייק במלת "אשרה" כמו שאמרו בתורת כהנים קדושים (פרשה יא): עשרה שמות המגונים שנתגנתה בהם עבודה זרה וכו' אשרה - על שם שהם מתאשרים מאחרים, והוא כמו שכתבנו] "אצל מזבח ה' א - להיך אשר תעשה לך", כי כל ענין המזבח הוא אין צורך לו חלילה, ואינו שום הזנה אצלו, רק הוא צרכך ותועליותיך, ועשייתו הוא לך לסבתך ולשלמותך.
והנה ידוע "כי המשפט לאלקים" (דברים א, יז), והוא באמת ענין אלקי. ולא יתכן להיות אמת, רק אם הדיין אינו מקבל שום תועליות לנפשו - לא ממון ושום כבוד בעולם, וכן כשאינו מפחד מהבעלי דין והוא שופט בלי שום מכוון חוצי, רק להוציא האמת והמשפט הגמור. ועל דרך כוונה שניה אפשר כי כוונו לזה במאמרם (שבת י, א): כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. היינו, כמו שלא כוון הבורא יתברך בהמציאות שום תועלת ותוספות לעצמותו יתברך, והוא לאחר שנברא העולם כקודם שנברא העולם, כן הדן דין אמת לאמיתו - היינו בלא שום פנייה - שיתכן להיות לפעמים יוצא דין אמת מפי הדיין גם כן. לזה דייקו "לאמתו" - שיתכוון להוציא הדין באמת, שזהו דבר המקיים את העולם בלא שום תועלת כלל. והנה באמת הקרבנות והמשפט בהצטרפותם המה דבר אחד - להדביק ולקרב לבב בני ישראל לאביהם שבשמים. וזהו "עבודה" בבחינת "ובכל מאודך" - זהו ממונו של אדם. רק המשפט הוא על ענין מה שבין אדם לחבירו, והקרבנות הוא לזכך נפשו המגואלה ממעשים רעים ומהרהורים רעים בחטאות ועולות. ולכן לא ניתן כפרה על מה שבין אדם לחבירו רק במשפט.
וזה כוונו במכילתא (סוף יתרו): למה נסמכה פרשת המשפטים לפרשת המזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח. כי בכללות שניהם נתקיימה האומה בשלמותה. ובוא וראה במה שחשב שמעון הצדיק (אבות א, ב) בשלושה דברים שהעולם עומד: תורה, עבודה, גמילות חסדים. ורבן שמעון בן גמליאל (שם משנה יח) חישב שלושה: - דין, אמת, שלום. והנה אם תעשם מוגבלות, תראה כי "אמת" זה "תורה", "וגמילות חסדים" זה "שלום", ו"דין" כנגד "עבודה", וכמו שביארתי. והנה כמו שאין להבורא יתברך שום תועלת בהקרבנות, כן יאות להיות בהמשפט להשופט שגם הוא ישפוט לא למטרה חוצי, רק להאמת התכליתי יהיה כל עיונו. ולזה כתב: "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד וכו' לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה'" - היינו כוונה אחת. ומה נפלא מאמרם ז"ל: כל המעמיד דיין שאינו הגון - והוא שופט לתועליות כבוד או ענין אחר - כאילו מעמיד אשרה אצל מזבח. עיין סנהדרין ז, ב דהוה קרי עלייהו: "הוי אומרים לעץ אבי אתה". כי זה מכוון אחד, שחושבים שהקרבנות המה תועליותו, וכן המשפט יעשו לתועליות השופט.
ובספרי פסקא קמה: לא תטע לך אשרה וכו' כשהוא אומר "אשר תעשה לך" - לרבות במה. משום דרבי שמעון לטעמו - דסתם ספרי כוותיה (סנהדרין פו, א) - דסבר דבמת יחיד אינו צריך מזבח, ואפילו על הסלע ועל הארץ כשר להקריב. ועיין פרק השוחט והמעלה (זבחים) דף קח, ב מזבח באהל מועד ואין מזבח בבמה. ולכך צריך קרא לרבות במה דאינו מזבח.
