רש"ר הירש שמות פרק כ
(ב) אנכי. כבר העמדנו כמה פעמים על ההבדל הדק שבין "אנכי" ו"אני", בייחוד במאמר ה' (עי' פי' לעיל יא, ד). "אני" מציין יותר את אישיות המדבר בניגוד לזו שאליה מופנה הדיבור, הווה אומר, האישיות בעלת הדיבור והפעולה ("אני" - משורש "אנה"); ואילו "אנכי" מגלה את המדבר כאישיות הקרובה מאד אל זו שאליה מופנה הדיבור, היא מקיפה אותה ונושאת אותה ומחזיקה בה, ורק על - ידיה זוכה באמת גם האישיות, שאליה מופנה הדיבור, בהווייתה האישית ובעמידה בטוחה על יסוד איתן. מה נורא הוד גבורתו של מעמד זה: בעיצומו של זעזוע עולם, בהימוט מוסדי ארץ, מגלה ה' את עצמו כאישיות היחידה, האמיתית והמוחלטת - כ"אנכי" - בתבל כולה, ורק על - ידי ה"אנכי" של ה' קיימת כל יישות אחרת בכוח ובפועל; ומיד פונה ה' אל כל יחיד ויחיד בישראל ואומר: אני "אנכי" שלך - אנכי ה' אלהיך.
אם אין דיבור זה מתפרש כהיגד אלא כמצות - עשה, הרי אין הוא קובע עובדה שבמציאות, אלא כך הוא אומר: מצוה עליך לקבל אותי, ה', כאלוהיך. בכך מניח הדיבור הזה את הבסיס לכל יחסנו אל ה', והיא המצוה שחז"ל כינו אותה בשם "קבלת עול מלכות שמים".
בפילוסופיה של הדת שבמשנותיהם הישנות והחדשות של הוגי הדעות מדובר הרבה על מה שהם מכנים "האמונה במציאות האל"; אבל המושג הזה רחוק כרחוק מזרח ממערב ממשמעותו של הדיבור הזה לגבי יסודותיה של מחשבת היהדות וההווייה היהודית. האמת היסודית של ההווייה היהודית אינה זו שאני מאמין במציאות ה' בכלל, ואף לא זו שה' הוא אחד ואחד בלבד, אלא זו שה' האחד והיחיד, אלוהי האמת, הוא אלי, שהוא ברא ויצר אותי, הציג אותי על מעמדי והעמיד אותי על חובתי, ועדיין הוא יוצרי ומעצבי, נוצרי, מדריכי ומנהלי. ולא זאת אמונתי, שאני קשור אליו כתוצר מקרי של השתלשלות רבבות סיבות שבעולם הבריאה, שהוא היה לה סיבה ראשונה לפני אלפי דורות, אלא זאת, שכל נשימה ונשימה וכל רגע ורגע של הווייתי - מתת בלתי - אמצעית היא של גבורתו וחסדו, ושעלי להקדיש כל רגע ורגע מחיי בהווה ובעתיד - לעבודתו בלבד. לשון אחר: לא הידיעה על מציאות ה' היא עיקר, אלא ההכרה וההודאה שהוא אלי, והוא לבדו תומך גורלי, והוא לבדו מכונן את מעשי ידי. כנגד מצות "אנכי ה' אלהיך" יש רק מענה אחד: אתה אלוהי!
(ב) אנכי. כבר העמדנו כמה פעמים על ההבדל הדק שבין "אנכי" ו"אני", בייחוד במאמר ה' (עי' פי' לעיל יא, ד). "אני" מציין יותר את אישיות המדבר בניגוד לזו שאליה מופנה הדיבור, הווה אומר, האישיות בעלת הדיבור והפעולה ("אני" - משורש "אנה"); ואילו "אנכי" מגלה את המדבר כאישיות הקרובה מאד אל זו שאליה מופנה הדיבור, היא מקיפה אותה ונושאת אותה ומחזיקה בה, ורק על - ידיה זוכה באמת גם האישיות, שאליה מופנה הדיבור, בהווייתה האישית ובעמידה בטוחה על יסוד איתן. מה נורא הוד גבורתו של מעמד זה: בעיצומו של זעזוע עולם, בהימוט מוסדי ארץ, מגלה ה' את עצמו כאישיות היחידה, האמיתית והמוחלטת - כ"אנכי" - בתבל כולה, ורק על - ידי ה"אנכי" של ה' קיימת כל יישות אחרת בכוח ובפועל; ומיד פונה ה' אל כל יחיד ויחיד בישראל ואומר: אני "אנכי" שלך - אנכי ה' אלהיך.
אם אין דיבור זה מתפרש כהיגד אלא כמצות - עשה, הרי אין הוא קובע עובדה שבמציאות, אלא כך הוא אומר: מצוה עליך לקבל אותי, ה', כאלוהיך. בכך מניח הדיבור הזה את הבסיס לכל יחסנו אל ה', והיא המצוה שחז"ל כינו אותה בשם "קבלת עול מלכות שמים".
בפילוסופיה של הדת שבמשנותיהם הישנות והחדשות של הוגי הדעות מדובר הרבה על מה שהם מכנים "האמונה במציאות האל"; אבל המושג הזה רחוק כרחוק מזרח ממערב ממשמעותו של הדיבור הזה לגבי יסודותיה של מחשבת היהדות וההווייה היהודית. האמת היסודית של ההווייה היהודית אינה זו שאני מאמין במציאות ה' בכלל, ואף לא זו שה' הוא אחד ואחד בלבד, אלא זו שה' האחד והיחיד, אלוהי האמת, הוא אלי, שהוא ברא ויצר אותי, הציג אותי על מעמדי והעמיד אותי על חובתי, ועדיין הוא יוצרי ומעצבי, נוצרי, מדריכי ומנהלי. ולא זאת אמונתי, שאני קשור אליו כתוצר מקרי של השתלשלות רבבות סיבות שבעולם הבריאה, שהוא היה לה סיבה ראשונה לפני אלפי דורות, אלא זאת, שכל נשימה ונשימה וכל רגע ורגע של הווייתי - מתת בלתי - אמצעית היא של גבורתו וחסדו, ושעלי להקדיש כל רגע ורגע מחיי בהווה ובעתיד - לעבודתו בלבד. לשון אחר: לא הידיעה על מציאות ה' היא עיקר, אלא ההכרה וההודאה שהוא אלי, והוא לבדו תומך גורלי, והוא לבדו מכונן את מעשי ידי. כנגד מצות "אנכי ה' אלהיך" יש רק מענה אחד: אתה אלוהי!
