Change The Nusach Of Nachem?

Many have argued in favor. Many against. 

"נחם" בתשעה באב 

ברכה זו נזכרת כבר בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג; תעניות פ"ב ה"ב), ונאמרת - על פי המנהג המקובל - בתפילת עמידה של מנחה בתשעה באב. אחרי מלחמת ששת הימים התעוררו ספקות בנוגע לאמירת ברכת "נחם". נצטט את נוסח הברכה, על פי נוסח עדות אשכנז (נוסח ספרד ונוסח אשכנז):

נחם ה' א-להינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה; האבלה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה והבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב. והיא יושבת וראשה חפוי כאישה עקרה שלא ילדה. ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים ויטילו את עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון. על כן ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על חלליהם, כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור: ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. ברוך אתה ה', מנחם ציון ובונה ירושלים.

רבים הרגישו שביטויים חריפים אלו - "האבלה מבלי בניה", "השוממה מאין יושב" וכו' - אינם הולמים את מצבה של ירושלים המשוחררת בשלטון ישראל. ירושלים בימינו היא עיר פורחת ומשגשגת, שגרים בה מאות אלפי יהודים, והיא מלאה באלפי בתי כנסת, ישיבות ומוסדות תורה. האם עדיין ניתן לומר עליה את הנוסחים המופיעים בברכת "נחם"? תיאור מפורט של שינויי נוסח שהוצעו לברכת "נחם" בתקופתנו מופיע במאמר מקיף מאת ד"ר יעל לוין-כ"ץ. אנו נסתפק כאן בסקירה קצרה של שתי הצעות בולטות.

מייד לאחר מלחמת ששת הימים, התקין הרב גורן נוסח מחודש של תפילת "נחם", אשר מתבסס על הירושלמי והרמב"ם, ושונה למדיי מהנוסח המקובל. זהו הנוסח שתיקן הרב גורן:

נחם ה' א-להינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה החרבה וההרוסה. ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם. ולישראל עמך נתתה נחלה ולזרע ישורון ירושה הורשת. נערה ה' א-להינו מעפרה והקיצה מארץ דויה, נטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גוים. כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור: ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה. ברוך אתה ה', מנחם ציון ובונה ירושלים.

נוסחו של הרב גורן מצמצם את ביטויי האבלות והחורבן, ומדגיש יותר את תקוות הנחמה. הוא משמיט את התארים "הבזויה והשוממה" (ובמקומם כתב "ההרוסה"), וכן משמיט את התיאור "האבלה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה" וכו'. כן הוסיף הרב גורן פסוקים המתארים את הנחמה העתידית, כגון: "נערה ה' א-להינו מעפרה" וכו'.

הרב חיים דוד הלוי העלה הצעה אחרת, מתונה יותר. על פי דבריו, יש להסתפק בשינוי מינורי: במקום "העיר האבלה" וכו', יש לומר: "העיר שהייתה אבלה" וכו'; ובמקום "היא יושבת וראשה חפוי" וכו', יש לומר: "היא ישבה" וכו'. ד"ר לוין כ"ץ העירה שאם רוצים להתאים תיקון זה לנוסח עדות אשכנז, יש להוסיף את המילה "שהייתה" גם בהמשך, היינו: "שהייתה אבלה מבלי בניה, שהייתה חרבה ממעונותיה" וכו'.

הרב עובדיה יוסף התנגד להצעות שינוי אלו. כך נשאל הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחווה דעת ח"א סי' מג):

האם לא הגיעה השעה לשנות את הנוסח שבתפלת נחם הנאמרת בתשעה באב? ובמיוחד מה שאומרים על ירושלים: העיר החרבה והבזויה והאבלה והשוממה, שאינו תואם את המציאות כיום, כי לשמחתנו עינינו הרואות שירושלים הולכת ומתפתחת בקצב מהיר, והולכת ונבנית ומתיישבת עם בניה בוניה לאלפים ולרבבות מישראל, כן ירבו, ואל הכותל המערבי נוהרים מכל קצוי תבל, אלפים ורבבות בקול רנה ותודה המון חוגג. הרב עובדיה דחה רעיון זה בשתי ידיים. ראשית, לטענתו נוסח תפילת "נחם" נתקן כבר בימי אנשי כנסת הגדולה, שמראש תיקנו תפילות גם לזמן החורבן; ומי יכול לשלוח יד בנוסח שתיקנו אנשים גדולים כל כך, שכל מילה בו צופנת סודות ורזים? שנית, לדבריו גם במסגרת הבנתנו הפשוטה אפשר לראות שנוסח "נחם" עדיין רלוונטי להפליא:

באמת שגם לפי פשוטו יתבאר הנוסח של תפלת נחם, שהוא על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. כי מקום המקדש וסביבותיו נתונים ביד זרים שונאי ישראל, וירושלים העתיקה עודנה מלאה גילולים של עכו"ם, בכמה כנסיות טמאות, ואשר על ידי כמריהם ומנהיגיהם דם ישראל נשפך כמים בכל הדורות, ובסביבות המקדש קבורים ישמעאלים, סביב רשעים יתהלכון, ולכל עם ישראל אסור מן התורה להכנס להר הבית משום טומאת מת, והערבים מכניסים פגרי מתיהם אל המקום המקודש לנו ביותר... ועיקר יישובה של ירושלים בזמן הבית שהיה בצד דרום של בית המקדש, מאוכלס עדיין על ידי הערבים שונאי ציון... וכמה בתי כנסת שהיו לתפארת עמנו בעיר העתיקה, עודם חרבים ושוממים, מעת נפילת ירושלים העתיקה בידי הלגיונות של ירדן. ועוד כהנה וכהנה, היש לך בזיון וחורבן ושממה גדולים מאלה? על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו. וכבר אמרו חז"ל בירושלמי (יומא פ"א ה"א): כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו הוא החריבו... ומלבד זה גם הרוחניות של ירושלים היא בעוה"ר בשפל המדרגה... כי מה מאוד ידאב לב כל החרד לדבר ה' על התפרקות הדור מחיי תורה ומצוה, חינוך אלפים ורבבות מילדי ישראל ללא תורה וללא מצוה, והרס חומת הצניעות והמוסר, וריבוי חילולי השבת, והפרת סדרי הכשרות, ועוד כהנה וכהנה. בושנו וגם נכלמנו כי שודדו ארמנותינו, אלו הארמונות של תורתינו הקדושה.שיקוליהם של הפוסקים כנגד שינוי נוסח התפילה ברורות ומובנות, וגם הולמות את התחושה הטבעית של האדם הדתי. הרב עובדיה יוסף אף מנסה לחזור על מפעלם של אנשי כנסת הגדולה, כפי שתואר בגמרא שהזכרנו בפתיחת מאמר זה, ולדרוש מחדש את נוסח "נחם", כך שיתאים גם לימינו.

ברם, דומה שיש הבדל יסודי בין דרשת אנשי כנסת הגדולה את הביטוי "הא-ל הגדול, הגיבור והנורא", לבין הדרשה המחודשת של ברכת "נחם". לאיש מעולם לא היה ספק שאכן הקב"ה הוא גיבור ונורא. דומה שהספק היה איך אפשר לראות במציאות את ביטויים של תארים אלו; וכאן סייעו לנו אנשי כנסת הגדולה לזהות את גבורתו ונוראותו של הקב"ה גם בזמן של גלות, יגון ואנחה. בנידון דידן, בעניין ברכת "נחם", המצב שונה לחלוטין. כאן אין מדובר על תואר נצחי של הקב"ה, אלא על מצב היסטורי מסוים. מצב היסטורי זה בוודאי אינו נצחי, וכולם מסכימים שהוא עתיד להשתנות. כולם אף מסכימים שהמצב ההיסטורי של ירושלים שונה משהיה לפני מאה ומאתיים שנה; אלא שנחלקו עד כמה השינוי הזה הוא משמעותי. וכאן דומני שאין מקום לדרוש את נוסח התפילה באופן המוציאו מפשטו, אלא לבדוק אם הפשט אכן הולם את המציאות.
הטיעון בדבר החורבן הרוחני השורר בירושלים מוציא את התפילה מפשטה לחלוטין. קינת ירמיהו על ארמונות ירושלים (ראה: איכה ב, פסוקים ה, ז) אינה מתייחסת אל "הארמונות של תורתנו הקדושה", אלא לארמונות ממשיים. הספיריטואליזציה של נוסח הברכה עוקרת אותה מפשטה, ועוקרת גם את הרגש המלווה את המתפלל מפשטו.

מעבר לטיעון זה, מעלה הרב עובדיה טיעונים נוספים בנוגע למצב המציאותי-הריאלי בירושלים: הר הבית בידי הערבים, אין יהודים בעיר דוד, ירושלים מלאה בבתי עבודה זרה וכו'. ועדיין, דומה שכל הטענות הללו אינן יכולות להצדיק את אמירת המשפט המופיע בנוסח ספרד ואשכנז (אך לא בנוסח עדות המזרח!): "האבלה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה והבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב". האם ירושלים בימינו "חרבה ממעונותיה"? האם היא "שוממה מאין יושב"? ברור שהכוס היא חצי ריקה; השאלה היא באיזה חצי מעדיפים להתבונן. הרב חיים דוד הלוי טען שבזמן הבית חיו אלפי גויים בירושלים, ובתקופת בית ראשון עבדו בה עבודה זרה בכל פינה - ואיש לא העלה על דעתו לומר שעקב כך ירושלים בזויה ושוממה מבלי בניה19.

הגרי"ד סולובייצ'יק טען כי אין לנו לשנות את נוסח התפילה שנתקן על ידי חכמינו, והוסיף כי כל זמן שהמקדש חרב - אף ירושלים נחשבת חרבה. והוכיח שבכמה מקומות משתמע ברמב"ם שקדושת ירושלים היא הרחבה של קדושת המקדש, ואם כן - "כל זמן שהמקדש חרב, אף ירושלים נחשבת כחרבה". אך אף אם נקבל דבריו, דומה שקשה להסביר באופן זה משפטים כגון "האבלה מבלי בניה... והשוממה מאין יושב".

גם אם נאמר שנוסח ברכת "נחם" ניתן להתפרש לכאן ולכאן - כמכוון לעיר עצמה או למקדש וכו' - מצאנו שחכמים הקפידו מאוד שלא לומר בתפילת העמידה אמירה שעלולה להיות לא-אמת. כך למשל, כתב הב"ח שיש להקפיד בתפילת נעילה לומר את המשפט "היום יפנה, השמש יבוא ויפנה" לפני שקיעת החמה:

והחכם עיניו בראשו למעט בסליחות ובפסוקים ולקצר בניגונים כדי להתחיל תפילת נעילה בעונתה. ועוד, שהפיוט בנעילה מורה על כך, שאומר טרם יבוא השמש: היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, כי פנה יום; והאומר כן בלילה, כשכבר עבר היום, בקשתו פלסתר ומחזי כשיקרא, באמרו דברים שאינן כן לפני המקום ברוך הוא. (ב"ח, או"ח סי' תרכג)וכן כתב המגן אברהם, שמי שאומר נוסח זה אחרי שקיעת השמש הרי הוא כדובר שקרים לפני ה' (או"ח סי' תרכג, ס"ק א). ועל כולנה נזכיר מה שכתבו בשער הציון שם (ס"ק ו) ובקיצור שולחן ערוך (קלג, כד), שאם שקעה השמש, ישנה את נוסח הפיוט ויאמר: "היום פנה, השמש בא ופנה".

היה אפשר לדרוש את המשפט "היום יפנה, השמש יבוא ויפנה" כך שיתאים גם למצב שאחרי השקיעה. למשל, אפשר היה לומר שמשפט זה מתייחס למישור הרוחני: "יום" היינו יומה של גלות, ו"שמש" היא משל להצלחתם של שונאי ישראל, העומדת לשקוע. אפשר היה לומר גם שאכן בעיר זו השמש שקעה, אך במקומות אחרים על פני כדור הארץ עדיין יום הוא, ושערי פירושים לא ננעלו. ובכל זאת, כיוון שמדובר במשפט אשר מתאר מצב מציאותי, העדיפו הפוסקים לשנותו במקום שהתיאור איננו מדויק על פי הפשט, ובלבד שלא להסתכן באמירת שקרים לפני ה'. אין ספק שחשש זה חמור במיוחד בתפילת העמידה, שכל מהותה היא דיבור ישיר אל הקב"ה. ועל כן, גם אם אנחנו ממשיכים להזכיר ב"יקום פורקן" את הישיבות בבבל, אשר כבר מזמן אינן קיימות, ומתכוונים בזה לכל הישיבות בחו"ל - ניזהר בדברינו שבעתיים בעת תפילת העמידה.
נביא דוגמה נוספת למדיניות הלכתית זו. כך פסק השולחן ערוך בהלכות תענית:
יש אומרים שאין היחיד אומר 'עננו' כי אם במנחה, שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפילתו. (או"ח תקסה, ג)אנו אומרים ברכת "עננו" רק במנחה של יום התענית, מחמת החשש הרחוק שמא לא יעמוד המתפלל בקושי הצום וייאלץ לאכול, ואז יתברר שכאשר אמר "ביום צום תעניתנו" בתפילת שחרית נמצא שקרן למפרע. גם כאן היה מקום לפרש ביטוי זה כמכוון לתענית של הציבור כולו, ולא של היחיד המתפלל; ובכל זאת, החשש מאמירת שקר לפני ה' גדול יותר, עד כדי ויתור על אמירת הברכה המיוחדת לתפילת התענית.

מעתה נדון גם לנידון דידן - ברכת נחם בתשעה באב. דומני שלא אוכל לתאר את הבעיה כאן במילים מדויקות יותר מאלו שהשתמש בהן הרב חיים דוד הלוי:

הרגשתי בתשעה באב הראשון אחרי מלחמת ששת הימים שאינני יכול יותר לומר בתפילתי דברים אלה, שהם בחינת דובר שקרים לפני ה'. כי לא זו בלבד שכל השנה כולה ובייחוד בימי חג ומועד, כולל ה' וכ"ח אייר, שוקקת ירושלים המון חוגג, אלפים אלפים בניה של האומה... אלא שאפילו בתשעה באב, יום האבל הלאומי, כאשר באים המוני בית ישראל אל הכותל המערבי, מעוטפים באבלם על חורבן הבית, גם אז מורגשת פינה מסוימת בלבי, אליה לא יכול לחדור האבל, זו פינה של שמחה על ראשית צמיחת גאולתנו... ולכן אין ספק שיש משום דובר שקרים לפני ה', לומר על ירושלים זאת: "העיר החרבה הבזויה השוממה מבלי בניה". (שו"ת עשה לך רב ח"א סי' יד) 

השינוי שהציע הרב גורן, שלמעשה כתב מחדש את ברכת "נחם", נראה לי דרמטי יותר מן המינימום הנחוץ. יש בנוסח זה יתרון גדול, שאין הוא בבחינת טלאי על הברכה הקיימת, אלא הרי הוא מציע ברכה מחודשת, שלה דגשים רוחניים חדשים, המתאימים לתקופתנו, ומעלים על נס את תקוות הנחמה יותר מאשר את עובדת השממה והחורבן. אך דומני שלעת הזו, די לנו בתיקון המינימלי האפשרי, ואותו נמצא בהצעתו של הרב חיים דוד הלוי/ מוקד השינוי הוא בתוספת מילה אחת, החוזרת כמה פעמים: "שהייתה". על פי נוסח מתוקן זה, תפילתנו מתייחסת לירושלים, שכבר אינה חרבה ושוממה - אך עדיין זקוקה לנחמה. תוספת קטנה זו משנה את צביונה של תפילתנו, ומנקה אותנו מחשש שתפילתנו היא כצפצוף הזרזיר, מצוות אנשים מלומדה; או אף מחשש גרוע מזה, שנהיה כדוברי שקרים לפני ה'. הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל נהג לשנות בנוסח ברכת "נחם" שינוי קטן עוד יותר מזה שהציע הרב הלוי. הרא"ל משמיט רק משפט אחד: "האבלה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה והבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב"; ואת יתר הברכה מותיר על כנו.

הרב חיים נבון