במדרש דיני תפילה ערב ובוקר וצהרים כו' ובגמ' לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. אף כי לכאורה נראה עיקר מצות התפילה שיבקש אדם כל הצריך לו בעתו. אך למדונו רבותינו ז"ל כי התפלה הקבוע בכל זמן מקובלת וחביבה ביותר. והענין כי עיקר התפלה להמשיך חיות חדשות אל הטבע שהוא הזמן. וזהו ענין סידור שבחו של מקום כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. ומעשה בראשית הן שבחו של מקום. רק שבתוך הטבע אינו נגלה מלכותו ית' והאדם צריך למצוא הארות המתגלים לעתים ולסדר כל הנבראים להיות כולם מעידין על מלכותו ית'. והכל תלוי באדם כפי מה שמסדר מחשבות לבו וכל קומתו להיות מסודר בו שבחו ש"מ ומלכותו ית'. כמו כן נמשכים אחריו כל הנבראים. וע"ז תיקנו חז"ל בכל יום ברכות והודאות ופסוקי דזמרה ליישר ולסדר כל מעשה בראשית. ועי"ז הבירור מתחדש שורש החיות שלמעלה מהזמן והטבע לכן זמני תפלה כשנשתנה הזמן. ערב ובוקר וצהרים. והיא עצמו סמיכות גאולה לתפלה שזהו סידור ש"מ הוא גאולה שנקודה חיות הוא בגלות תוך הטבע והזמן. וכשיוצא מזה הגלות ע"י עבודת בנ"י שמה"ט מזכירין בכל יום יצ"מ שבכל יום יש התגלות ויציאה מן הטבע לכל עובד הש"י הגדול לפי גדלו והקטן כו' והכל תלוי באדם. ועי"ז נפתח שער התפלה. כענין אם שמוע בישן תשמע בחדש. ואפשר לומר שזה ג"כ ענין שבת וימי המעשה כי בששת ימים עשה ה' שמים וארץ הוא בחי' שבחו ש"מ. וגם בעבודת האדם במלאכות ועשיות גשמיות כדכתי' ששת ימים תעשה כו' והוא לסדר דברים הצריכים סידור והוא הטבע ומעשה בראשית [וע"ז נאמר כבוד מלכים חקור דבר] ושבת הוא בחי' תפלה והתחדשות ובא הארה מעולם העליון כי בכל שבת יש גאולה שהיא מעין עו"ה [וע"ז נאמר כבוד א' הסתר דבר] וכפי הסידור שש"מ בחול כן בא לבחי' גאולה ותפלה בשבת. ואפשר זה הטעם שכ' בפוס' שבשבת אין קפידא לסמיכות גאולה לתפלה כי שבת עצמו הוא גו"ת כנ"ל. כמו שא"צ תפלין שהם עצמם אות כנ"ל. ובחול בא ע"י עבודה שבלב זו תפלה שע"י עבודת האדם ליישר לבבו שזה עיקר שבחו ש"מ מה שבנ"י מיישרים לבם להש"י כדכ' ישראל אשר בך אתפאר. וזה הסימן אם כוון לבו לתפלה כו' ועי"ז בא גאולה שמתגלה מקור הפנימיות ושורש החיות כדכתי' יבש וכו' ציץ ודבר אלקינו יקום כו' כמ"ש במ"א:
[שפ"א תרל"ד]
לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל - ז"ל המדרש (דב"ר ב, א) יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת, כבר פירש בדניאל (דניאל ו) וזימנין תלתא ביומא הוה ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם א-להיה, יכול יהא מתפלל בכל שעה שירצה, כבר פירש דוד (תהלים נה) ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, יכול יהא תובע צרכיו ויוצא לו כבר פירש שלמה (מלכים א' ח) לשמוע אל הרנה ואל התפלה. רנה זו קילוסו של הקב"ה ותפלה לצרכיו של אדם.
אף כי לכאורה נראה עיקר מצות התפילה שיבקש אדם כל הצריך לו בעתו - הרה"ק מרוז'ין ביאר את ענינה של זמן תפילה, כי לפני חטא אדם הראשון היה העולם מזוכך, אך אחרי חטא אדם הראשון נתגשם העולם, עד שבא אברהם אבינו וזיכך את זמנה של תפילת שחרית, ויצחק תיקן את זמנה של תפילת מנחה, ויעקב אבינו תיקן וזיכך את זמנה של תפילת ערבית, (וסיים שצדיקים שהם מזוככים יש להם כח להתפלל גם בזמנים אחרים). ואנשי כנסת הגדולה הכניסו בתפילותיהם הקבועות את כל הכוונות הראויות שעל ידם תתקבל התפילה.
אך למדונו רבותינו ז"ל כי התפלה הקבוע בכל זמן מקובלת וחביבה ביותר - יש חביבות מיוחדת בכל זמן לאותה תפילה שנקבעה לאותו הזמן המיוחד לה אע"פ שבאמת עצם ענין התפילה בוודאי שייך בכל עת שעל זה נאמר ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה – וישמע קולי,
והענין כי עיקר התפלה להמשיך חיות חדשות אל הטבע שהוא הזמן - במקו"א אומר השפת אמת שעיקר חשכות הטבע היא הזמן, דהיינו שעיקר התגלות הטבע כמו שהוא טבע המחשיך על גילוי אלקותו ית' הוא הזמן, כי הזמן מורה על השינוי, שהרי זה ענין הזמן המורה על השינוי בין שעה לשעה ובין יום ליום.
וזהו ענין סידור שבחו של מקום - כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו, ומעשה בראשית הן שבחו של מקום עיקר השבח של הקב"ה שהוא מקומו של עולם, הוא לגלות איך שבתוך הטבע ובתוך המקום מתגלה אלקותו שעל שם זה נקרא מקומו של עולם, ועל זה עצמו נאמר כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו דהיינו על הטבע בעצמו שכולל בתוכו את המקום והזמן, ואם תאמר א"כ כיון שנברא לכבוד הבורא, א"כ למה אינו נגלה כבודו ית'? רק שבתוך הטבע אינו נגלה מלכותו יתברך כלומר אע"פ שבוודאי אלקותו ית' קיים בתוך הטבע, מכל מקום אינו בהתגלות, והאדם צריך למצוא הארות המתגלים לעתים האדם צריך למצוא את אותם ההארות המתגלות מזמן לזמן ובתוך הזמן על ידי הזמנים המיוחדים, שדווקא על ידם מתגלה ההארות שבתוך העולם בתוך הזמן, שהם המקראי קודש ושבת בפרט, ולסדר כל הנבראים להיות כולם מעידין על מלכותו יתברך, האדם הוא נזר וכתר כל הברואים, ותפקידו הוא לסדר את כל הנבראים להכניס בתוכם את גילוי אלקותו ית', ולכן נתנו לאדם את הזמנים המיוחדים ששם מאיר הלמעלה מהטבע, ותפקידו של האדם הוא לקחת זמנים אלו, ולהאיר אותם בתוך העולם והבריאה עד שיהיו כולם מעידין על מלכותו ית', כי זמנים אלו ושבת בפרט נקראים עדות על מציאותו ית', וכן ישראל נקראים עדות עליו ית' (כמאמר המדרש שלשה מעידין זה על זה שבת וישראל והקב"ה), ובצירוף ישראל והזמנים המיוחדים האלו נתגלה אלקותו ית' בעולם.
והכל תלוי באדם כפי מה שמסדר מחשבות לבו וכל קומתו להיות מסודר בו שבחו של מקום ומלכותו יתברך על האדם לסדר גילוי מלכותו בכל פרט ופרט מכוחות הנפש שלו, להשליט בהם את רצון הבורא, וזה ענין סידור הכוחות שהם למעלה מהטבע והמקום והזמן בתוך הזמן שהוא הבריאה, כמו כן נמשכים אחריו כל הנבראים וכדאי' בפרשת השבוע וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ כו' שככל שתכניס במוחך ולבך כי ה' שהוא השם שלמעלה מהטבע הוא האלקים שבתוך הטבע, אזי יהיה גילוי האלקות בפועל בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, וכידוע המעשה מרבי חנינא שכשמכשפה רצתה לקחת אדמה מתחת רגליו לכשפו אמר אין עוד מלבדו כתיב ומקשה הגמ' והלא איתא למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה ומת' הגמ' שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה ולכאורה אינו מובן, האם אכן יש לכשפים כח או שאין עוד מלבדו, ואנו רואים מכך שההנהגה של אין עוד מלבדו מתגלית באדם שמתנהג באופן של הנהגה כזה שהכניס בתוכו את הדעת של אין עוד מלבדו.
ועל זה תיקנו חז"ל בכל יום ברכות והודאות ופסוקי דזמרה ליישר ולסדר כל מעשה בראשית כמו שאנו אומרים במזמור הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים כו' וכן המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובהלולים אלו אנו מגלים את אלקותו ית' בפרטי כל הנבראים, ועל ידי זה הבירור מתחדש שורש החיות שלמעלה מהזמן והטבע לכן זמני תפלה כשנשתנה הזמן ערב ובוקר וצהרים כשאדם מגלה אלקות בכל פרט ופרט ממעשיו בדעת חזקה שהקב"ה הוא הכל, אזי מתגלה ההארה הנשגבה הזאת של למעלה מהטבע בהטבע, כי הרי תכלית כל הטבע הוא רק כדי שהיהודי יברר זאת וכשיהודי מברר זאת אזי מתגלה זאת בפועל, כמ"ש האר"י הק' שכל תפילה ותפילה בין בימי החול והן בימי השבת יש בה חיות מיוחד שאין בשום תפילה אחרת וכן כל איש מישראל יש לו חיות אחרת בתפילה.
והיא עצמו סמיכות גאולה לתפלה כדאי' במדרש (דברים פרשה ב) הלכה אדם מישראל שהיה קורא את שמע מהו שיהא לו מותר להמתין אחר ק"ש ואח"כ יתפלל? כך שנו חכמים שלשה תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לנטילת ידים ברכה תכף לגאולה תפלה. ומי שהוא עושה כן מהו מתן שכרו, אמר רבה בר אבהו אם סמך ושחט יהא מובטח שקרבנו נתקבל, ואם נטל ידיו ובירך מיד יהא מובטח שלא יהא שטן מקטרג בסעודתו, ואם קרא ק"ש ונתפלל מיד יהא מובטח שתפלתו נשמעת, שזהו סידור שבח מקום, הוא גאולה שנקודה חיות הוא בגלות תוך הטבע והזמן וכשיוצא מזה הגלות על ידי עבודת בני ישראל, שמהאי טעמא מזכירין בכל יום יציאת מצרים, שבכל יום יש התגלות ויציאה מן הטבע לכל עובד ה' יתברך, הגדול לפי גדלו והקטן כו', כדאי' בתניא קדישא שיציאת מצרים היא יציאת הנפש ממאסר הגוף, וידוע שהגוף הוא התלבשות הטבע באדם, ועיקר הגשמיות הוא הטבע והזמן, ועל ידי שמסדר שבחו של המקום מוציא מהגלות את נקודת החיות שבאותו מקום זמן ונפש אל הגילוי וזה ענין סמיכות גאולה לתפילה, והכל תלוי באדם, ועל ידי זה נפתח שער התפלה כענין "אם שמוע בישן תשמע בחדש", כלומר אם תשמע ותמצא את אור הבינה הנקרא שמיעה, שהוא החיות בתוך הטבע שהוא בחינת 'ישן' מפני שנראה שאין בו התחדשות, אזי ממילא יהיה לך את מעלת ה"תשמע בחדש" שהיא ההתחדשות שלמעלה מהטבע.
ואפשר לומר שזה גם כן ענין שבת וימי המעשה - ומבאר מה הנ"מ בין שבת לששת ימי המעשה כי בששת ימים עשה ה' שמים וארץ (שמות לא יז) הוא בחינת שבחו של מקום לגלות את החיות אלקות – שבחו של מקום - שבתוך הטבע והזמן, וגם בעבודת האדם במלאכות ועשיות גשמיות, כדכתיב (שם לה ב) ששת ימים תעשה כו', והוא לסדר דברים הצריכים סידור והוא הטבע ומעשה בראשית, ועל זה נאמר (משלי כה ב) כבוד מלכים חקור דבר ענין החקירה הוא שנכנס לתוך הענין לעומקו ומוצא את הפרטים הגנוזים שבו, ושבת הוא בחינת תפלה והתחדשות תפילה עם התחדשות, כידוע שיש ד' שעות ביום שצריכים להתפלל ומד' שעות אלו בו' ימי המעשה נעשה השבת שיש בו כ"ד שעות (בני יששכר), ובא הארה מעולם העליון כדאי' בפע"ח (שער התפלה ועוד), כי בכל שבת יש גאולה שהיא מעין עולם הבא בשבת נתגלה הלמעלה מהטבע בתוך הזמן כי השבת היא אחת משבעת ימי הבריאה אבל הארתה היא למעלה מהטבע והיא הנותנת כח לכל שאר ימי המעשה כידוע דברי האור החיים הק' פ' בראשית, ועל זה נאמר שם כבוד אלקים הסתר דבר חקירת דבר היא האור פנימי המתגלה בימי החול, ובשבת הוא האור המקיף המכוסה מרוב השגתו ודווקא הוא המאיר בכל ההסתרות (מכיון שאינו מלובש בתוך הטבע), וכפי הסידור שבחו של מקום בחול כן בא לבחינת גאולה ותפלה בשבת כמ"ש מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, שמי שטרח וחקר בימות החול למצוא אלקותו ית' זוכה למצוא בשבת את האור הגאולה שלמעלה מהטבע.
ואפשר זה הטעם שכתוב בפוסקים (או"ח סי' קי"א) שבשבת אין קפידא לסמיכות גאולה לתפלה וז"ל הרמ"א (שם סעיף א') וי"א הא דצריך לסמוך גאולה לתפלה, היינו דוקא בחול או בי"ט, אבל בשבת א"צ (פי' דטעמא דבעינן למסמך גאולה לתפלה), משום דכתיב יענך ה' ביום צרה (תהילים כ, א) וסמיך ליה יהיו לרצון אמרי פי (תהילים יט, טו), ושבת לאו זמן צרה, כי שבת עצמו הוא גאולה ותפלה כנ"ל שבשבת באה ההארה מהעולם העליון לתוך העולם שזה עצמו בחי' יחוד יסוד ומלכות הנרמז בסמיכת גאולה לתפילה, כמו שאין צריך תפלין שהם עצמם אות (מנחות לו:) כנ"ל, שהרי זה עניינה של תפילין – וראו כל עמי הארץ את שם ה' הנקרא עליך ויראו ממך, כי היא מגלה את שם ה' המוסתר בתוך הגוף, ובחול בא על ידי עבודה שבלב זו תפלה, שעל ידי עבודת האדם ליישר לבבו שזה תכלית הבריאה שנאמר והאלקים עשה את האדם ישר, שזה עיקר שבחו של מקום מה שבני ישראל מיישרים לבם לה' יתברך, כדכתיב (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר וכמאמר המגיד הק' בטעם מה שנקראת בחינת התפארת בשם ישראל, ע"ד מאמרם ז"ל תפארת גופא, שעיקר שבחו של מקום הוא מה שישראל עובדים אותו ית"ש בתוך הגוף, וזה הסימן אם כיון לבו לתפלה כו', ועל ידי זה בא גאולה שמתגלה מקור הפנימיות ושורש החיות שמתגלה בתוך ההרגשים והמידות שהוא בחינת הזמן שיש בו שינויים – ההארה של מוחין שהיא למעלה מהזמן, כדכתיב שם (מ ח) יבש וכו' ציץ ודבר אלקינו יקום כו' כמו שכתבתי במקום אחר לעיל תרל"ג. ומה שכתוב בשבת (דברים ה יד) וזכרת כי עבד בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם כו' על כן צוך כו' לעשות כו' השבת, המהר"ל פירש (גבורות ה' פמ"ה) שזה טעם על שהשבת מיוחד לבני ישראל דוקא וזלה"ק שם "זכור את יום השבת לקדשו וגו' כי ששת ימים עשה ה' כו', ובשמות כ' ובפרשת ואתחנן דברים ה' נאמר במקום כי ששת ימים עשה ה' וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' פי' זה כי בדברות הראשונות בא להזהיר על השבת, ונתן סבה לקדושת השבת בשביל שבששה ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ גו', ובדברות השניות נחן טעם למה ישראל נצטוו דוקא על השבת ולא אומה אחרת". וכוונתו היא שכמו שששת ימי המעשה יש בהם יום נוסף שהוא השביעי שמחוץ לטבע, כך ישראל הם בתוך העולם אבל יש בהם את המעלה של חוץ לטבע. וענין זה מפורש יותר בתפארת ישראל (פרק מד) זכור הוא מצות עשה לזכור את יום השבת, והזכירה הזאת הוא מורה על מעלת שבת ולכך יזכור אותו, ומה מעלתו של שבת כי מה יום מיומים, ואמר כי בודאי יש יום מיומים כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו', וזהו מעלת השבת מבין שאר הימים שהוא יום מקודש משאר הימים, ובמצות זכור לא שייך הטעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' כי זה אין טעם כלל אל מעלת ומדרגת השבת על שאר הימים, ולפיכך הוצרך לתת טעם כי ששת ימים וגו' ואצל שמור שאינו רק לא תעשה שלא יעשה מלאכה נתן טעם למה שאמר שמור שיהיו נזהרים ישראל בשמירתו ושלא יחללו אותו יותר מכל העמים, ואל דבר זה צריך טעם שמאחר שהשם יתברך ברא עולם בששה ימים ונח ביום השביעי ראוי שיהיו כל הנמצאים שומרים השבת כי אין זה מגיע לישראל בלבד, ועל זה נתן טעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים כלומר כי השבת מתיחס לישראל דוקא כו'". אך גם בקידוש אומרים זכר ליציאת מצרים, והוא כנ"ל, שבשבת יש בחינת גאולה שמתגלה התחדשות תוך הטבע כנ"ל.
[שפ"א המבואר]
לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל - ז"ל המדרש (דב"ר ב, א) יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת, כבר פירש בדניאל (דניאל ו) וזימנין תלתא ביומא הוה ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם א-להיה, יכול יהא מתפלל בכל שעה שירצה, כבר פירש דוד (תהלים נה) ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, יכול יהא תובע צרכיו ויוצא לו כבר פירש שלמה (מלכים א' ח) לשמוע אל הרנה ואל התפלה. רנה זו קילוסו של הקב"ה ותפלה לצרכיו של אדם.
אף כי לכאורה נראה עיקר מצות התפילה שיבקש אדם כל הצריך לו בעתו - הרה"ק מרוז'ין ביאר את ענינה של זמן תפילה, כי לפני חטא אדם הראשון היה העולם מזוכך, אך אחרי חטא אדם הראשון נתגשם העולם, עד שבא אברהם אבינו וזיכך את זמנה של תפילת שחרית, ויצחק תיקן את זמנה של תפילת מנחה, ויעקב אבינו תיקן וזיכך את זמנה של תפילת ערבית, (וסיים שצדיקים שהם מזוככים יש להם כח להתפלל גם בזמנים אחרים). ואנשי כנסת הגדולה הכניסו בתפילותיהם הקבועות את כל הכוונות הראויות שעל ידם תתקבל התפילה.
אך למדונו רבותינו ז"ל כי התפלה הקבוע בכל זמן מקובלת וחביבה ביותר - יש חביבות מיוחדת בכל זמן לאותה תפילה שנקבעה לאותו הזמן המיוחד לה אע"פ שבאמת עצם ענין התפילה בוודאי שייך בכל עת שעל זה נאמר ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה – וישמע קולי,
והענין כי עיקר התפלה להמשיך חיות חדשות אל הטבע שהוא הזמן - במקו"א אומר השפת אמת שעיקר חשכות הטבע היא הזמן, דהיינו שעיקר התגלות הטבע כמו שהוא טבע המחשיך על גילוי אלקותו ית' הוא הזמן, כי הזמן מורה על השינוי, שהרי זה ענין הזמן המורה על השינוי בין שעה לשעה ובין יום ליום.
וזהו ענין סידור שבחו של מקום - כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו, ומעשה בראשית הן שבחו של מקום עיקר השבח של הקב"ה שהוא מקומו של עולם, הוא לגלות איך שבתוך הטבע ובתוך המקום מתגלה אלקותו שעל שם זה נקרא מקומו של עולם, ועל זה עצמו נאמר כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו דהיינו על הטבע בעצמו שכולל בתוכו את המקום והזמן, ואם תאמר א"כ כיון שנברא לכבוד הבורא, א"כ למה אינו נגלה כבודו ית'? רק שבתוך הטבע אינו נגלה מלכותו יתברך כלומר אע"פ שבוודאי אלקותו ית' קיים בתוך הטבע, מכל מקום אינו בהתגלות, והאדם צריך למצוא הארות המתגלים לעתים האדם צריך למצוא את אותם ההארות המתגלות מזמן לזמן ובתוך הזמן על ידי הזמנים המיוחדים, שדווקא על ידם מתגלה ההארות שבתוך העולם בתוך הזמן, שהם המקראי קודש ושבת בפרט, ולסדר כל הנבראים להיות כולם מעידין על מלכותו יתברך, האדם הוא נזר וכתר כל הברואים, ותפקידו הוא לסדר את כל הנבראים להכניס בתוכם את גילוי אלקותו ית', ולכן נתנו לאדם את הזמנים המיוחדים ששם מאיר הלמעלה מהטבע, ותפקידו של האדם הוא לקחת זמנים אלו, ולהאיר אותם בתוך העולם והבריאה עד שיהיו כולם מעידין על מלכותו ית', כי זמנים אלו ושבת בפרט נקראים עדות על מציאותו ית', וכן ישראל נקראים עדות עליו ית' (כמאמר המדרש שלשה מעידין זה על זה שבת וישראל והקב"ה), ובצירוף ישראל והזמנים המיוחדים האלו נתגלה אלקותו ית' בעולם.
והכל תלוי באדם כפי מה שמסדר מחשבות לבו וכל קומתו להיות מסודר בו שבחו של מקום ומלכותו יתברך על האדם לסדר גילוי מלכותו בכל פרט ופרט מכוחות הנפש שלו, להשליט בהם את רצון הבורא, וזה ענין סידור הכוחות שהם למעלה מהטבע והמקום והזמן בתוך הזמן שהוא הבריאה, כמו כן נמשכים אחריו כל הנבראים וכדאי' בפרשת השבוע וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ כו' שככל שתכניס במוחך ולבך כי ה' שהוא השם שלמעלה מהטבע הוא האלקים שבתוך הטבע, אזי יהיה גילוי האלקות בפועל בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, וכידוע המעשה מרבי חנינא שכשמכשפה רצתה לקחת אדמה מתחת רגליו לכשפו אמר אין עוד מלבדו כתיב ומקשה הגמ' והלא איתא למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה ומת' הגמ' שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה ולכאורה אינו מובן, האם אכן יש לכשפים כח או שאין עוד מלבדו, ואנו רואים מכך שההנהגה של אין עוד מלבדו מתגלית באדם שמתנהג באופן של הנהגה כזה שהכניס בתוכו את הדעת של אין עוד מלבדו.
ועל זה תיקנו חז"ל בכל יום ברכות והודאות ופסוקי דזמרה ליישר ולסדר כל מעשה בראשית כמו שאנו אומרים במזמור הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים כו' וכן המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובהלולים אלו אנו מגלים את אלקותו ית' בפרטי כל הנבראים, ועל ידי זה הבירור מתחדש שורש החיות שלמעלה מהזמן והטבע לכן זמני תפלה כשנשתנה הזמן ערב ובוקר וצהרים כשאדם מגלה אלקות בכל פרט ופרט ממעשיו בדעת חזקה שהקב"ה הוא הכל, אזי מתגלה ההארה הנשגבה הזאת של למעלה מהטבע בהטבע, כי הרי תכלית כל הטבע הוא רק כדי שהיהודי יברר זאת וכשיהודי מברר זאת אזי מתגלה זאת בפועל, כמ"ש האר"י הק' שכל תפילה ותפילה בין בימי החול והן בימי השבת יש בה חיות מיוחד שאין בשום תפילה אחרת וכן כל איש מישראל יש לו חיות אחרת בתפילה.
והיא עצמו סמיכות גאולה לתפלה כדאי' במדרש (דברים פרשה ב) הלכה אדם מישראל שהיה קורא את שמע מהו שיהא לו מותר להמתין אחר ק"ש ואח"כ יתפלל? כך שנו חכמים שלשה תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לנטילת ידים ברכה תכף לגאולה תפלה. ומי שהוא עושה כן מהו מתן שכרו, אמר רבה בר אבהו אם סמך ושחט יהא מובטח שקרבנו נתקבל, ואם נטל ידיו ובירך מיד יהא מובטח שלא יהא שטן מקטרג בסעודתו, ואם קרא ק"ש ונתפלל מיד יהא מובטח שתפלתו נשמעת, שזהו סידור שבח מקום, הוא גאולה שנקודה חיות הוא בגלות תוך הטבע והזמן וכשיוצא מזה הגלות על ידי עבודת בני ישראל, שמהאי טעמא מזכירין בכל יום יציאת מצרים, שבכל יום יש התגלות ויציאה מן הטבע לכל עובד ה' יתברך, הגדול לפי גדלו והקטן כו', כדאי' בתניא קדישא שיציאת מצרים היא יציאת הנפש ממאסר הגוף, וידוע שהגוף הוא התלבשות הטבע באדם, ועיקר הגשמיות הוא הטבע והזמן, ועל ידי שמסדר שבחו של המקום מוציא מהגלות את נקודת החיות שבאותו מקום זמן ונפש אל הגילוי וזה ענין סמיכות גאולה לתפילה, והכל תלוי באדם, ועל ידי זה נפתח שער התפלה כענין "אם שמוע בישן תשמע בחדש", כלומר אם תשמע ותמצא את אור הבינה הנקרא שמיעה, שהוא החיות בתוך הטבע שהוא בחינת 'ישן' מפני שנראה שאין בו התחדשות, אזי ממילא יהיה לך את מעלת ה"תשמע בחדש" שהיא ההתחדשות שלמעלה מהטבע.
ואפשר לומר שזה גם כן ענין שבת וימי המעשה - ומבאר מה הנ"מ בין שבת לששת ימי המעשה כי בששת ימים עשה ה' שמים וארץ (שמות לא יז) הוא בחינת שבחו של מקום לגלות את החיות אלקות – שבחו של מקום - שבתוך הטבע והזמן, וגם בעבודת האדם במלאכות ועשיות גשמיות, כדכתיב (שם לה ב) ששת ימים תעשה כו', והוא לסדר דברים הצריכים סידור והוא הטבע ומעשה בראשית, ועל זה נאמר (משלי כה ב) כבוד מלכים חקור דבר ענין החקירה הוא שנכנס לתוך הענין לעומקו ומוצא את הפרטים הגנוזים שבו, ושבת הוא בחינת תפלה והתחדשות תפילה עם התחדשות, כידוע שיש ד' שעות ביום שצריכים להתפלל ומד' שעות אלו בו' ימי המעשה נעשה השבת שיש בו כ"ד שעות (בני יששכר), ובא הארה מעולם העליון כדאי' בפע"ח (שער התפלה ועוד), כי בכל שבת יש גאולה שהיא מעין עולם הבא בשבת נתגלה הלמעלה מהטבע בתוך הזמן כי השבת היא אחת משבעת ימי הבריאה אבל הארתה היא למעלה מהטבע והיא הנותנת כח לכל שאר ימי המעשה כידוע דברי האור החיים הק' פ' בראשית, ועל זה נאמר שם כבוד אלקים הסתר דבר חקירת דבר היא האור פנימי המתגלה בימי החול, ובשבת הוא האור המקיף המכוסה מרוב השגתו ודווקא הוא המאיר בכל ההסתרות (מכיון שאינו מלובש בתוך הטבע), וכפי הסידור שבחו של מקום בחול כן בא לבחינת גאולה ותפלה בשבת כמ"ש מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, שמי שטרח וחקר בימות החול למצוא אלקותו ית' זוכה למצוא בשבת את האור הגאולה שלמעלה מהטבע.
ואפשר זה הטעם שכתוב בפוסקים (או"ח סי' קי"א) שבשבת אין קפידא לסמיכות גאולה לתפלה וז"ל הרמ"א (שם סעיף א') וי"א הא דצריך לסמוך גאולה לתפלה, היינו דוקא בחול או בי"ט, אבל בשבת א"צ (פי' דטעמא דבעינן למסמך גאולה לתפלה), משום דכתיב יענך ה' ביום צרה (תהילים כ, א) וסמיך ליה יהיו לרצון אמרי פי (תהילים יט, טו), ושבת לאו זמן צרה, כי שבת עצמו הוא גאולה ותפלה כנ"ל שבשבת באה ההארה מהעולם העליון לתוך העולם שזה עצמו בחי' יחוד יסוד ומלכות הנרמז בסמיכת גאולה לתפילה, כמו שאין צריך תפלין שהם עצמם אות (מנחות לו:) כנ"ל, שהרי זה עניינה של תפילין – וראו כל עמי הארץ את שם ה' הנקרא עליך ויראו ממך, כי היא מגלה את שם ה' המוסתר בתוך הגוף, ובחול בא על ידי עבודה שבלב זו תפלה, שעל ידי עבודת האדם ליישר לבבו שזה תכלית הבריאה שנאמר והאלקים עשה את האדם ישר, שזה עיקר שבחו של מקום מה שבני ישראל מיישרים לבם לה' יתברך, כדכתיב (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר וכמאמר המגיד הק' בטעם מה שנקראת בחינת התפארת בשם ישראל, ע"ד מאמרם ז"ל תפארת גופא, שעיקר שבחו של מקום הוא מה שישראל עובדים אותו ית"ש בתוך הגוף, וזה הסימן אם כיון לבו לתפלה כו', ועל ידי זה בא גאולה שמתגלה מקור הפנימיות ושורש החיות שמתגלה בתוך ההרגשים והמידות שהוא בחינת הזמן שיש בו שינויים – ההארה של מוחין שהיא למעלה מהזמן, כדכתיב שם (מ ח) יבש וכו' ציץ ודבר אלקינו יקום כו' כמו שכתבתי במקום אחר לעיל תרל"ג. ומה שכתוב בשבת (דברים ה יד) וזכרת כי עבד בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם כו' על כן צוך כו' לעשות כו' השבת, המהר"ל פירש (גבורות ה' פמ"ה) שזה טעם על שהשבת מיוחד לבני ישראל דוקא וזלה"ק שם "זכור את יום השבת לקדשו וגו' כי ששת ימים עשה ה' כו', ובשמות כ' ובפרשת ואתחנן דברים ה' נאמר במקום כי ששת ימים עשה ה' וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' פי' זה כי בדברות הראשונות בא להזהיר על השבת, ונתן סבה לקדושת השבת בשביל שבששה ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ גו', ובדברות השניות נחן טעם למה ישראל נצטוו דוקא על השבת ולא אומה אחרת". וכוונתו היא שכמו שששת ימי המעשה יש בהם יום נוסף שהוא השביעי שמחוץ לטבע, כך ישראל הם בתוך העולם אבל יש בהם את המעלה של חוץ לטבע. וענין זה מפורש יותר בתפארת ישראל (פרק מד) זכור הוא מצות עשה לזכור את יום השבת, והזכירה הזאת הוא מורה על מעלת שבת ולכך יזכור אותו, ומה מעלתו של שבת כי מה יום מיומים, ואמר כי בודאי יש יום מיומים כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו', וזהו מעלת השבת מבין שאר הימים שהוא יום מקודש משאר הימים, ובמצות זכור לא שייך הטעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' כי זה אין טעם כלל אל מעלת ומדרגת השבת על שאר הימים, ולפיכך הוצרך לתת טעם כי ששת ימים וגו' ואצל שמור שאינו רק לא תעשה שלא יעשה מלאכה נתן טעם למה שאמר שמור שיהיו נזהרים ישראל בשמירתו ושלא יחללו אותו יותר מכל העמים, ואל דבר זה צריך טעם שמאחר שהשם יתברך ברא עולם בששה ימים ונח ביום השביעי ראוי שיהיו כל הנמצאים שומרים השבת כי אין זה מגיע לישראל בלבד, ועל זה נתן טעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים כלומר כי השבת מתיחס לישראל דוקא כו'". אך גם בקידוש אומרים זכר ליציאת מצרים, והוא כנ"ל, שבשבת יש בחינת גאולה שמתגלה התחדשות תוך הטבע כנ"ל.
[שפ"א המבואר]
