Not Even SAFEK Pikuach Nefesh???

 

לאחרונה אני מוצא את עצמי חושב יותר ויותר על איך יסתכלו עלינו במבט היסטורי. מה יגידו החוקרים על התקופה הזאת? שמדינת היהודים הייתה בסכנה גדולה, אבל במקום להתאחד בעת צרה, כמו שהיה נהוג בשבעים השנים הראשונות, הפעם, משום מה, המצוקה וחוסר האונים גרמו לחברה להתפלג, להסתכסך, להילחם איש באחיו?

ההיסטוריונים כנראה ימהרו לסייג ויגידו שזאת לא הייתה "מלחמת אחים" במובן הקלאסי. איש לא הרים יד. אבל מעניין אותי לדעת מה תהיה הדיאגנוזה שלהם. האם במבט לאחור הם ימצאו הסבר הגיוני למה שעובר עלינו בימים אלה? איך כמו רקפות בין הסלעים, הפנים המכוערים של הארץ מתגלים?

איך מול כל הבעיות והמצוקות של מיליוני אזרחים, מתקיימים בכנסת דיונים ארוכים עד לפנות בוקר, תוך כדי צעקות ונאצות, על סוגיה אחת: הערך המקודש של הזכות להפגין. כאילו הפגנה מקושקשת, וגם לא מקושקשת, היא משהו שחייב להתקיים בכל מחיר ודוחה פיקוח נפש.

ואיך ציבורים שלמים מזלזלים במגפה, כי נדמה להם שדופקים רק אותם? איך למעשה כל מגזר במדינה מרגיש שדופקים רק אותו? ובכלל, לאן נעלמה הסולידריות הישראלית? האכפתיות? הערבות ההדדית? אפילו הנימוס, הבושה?

נדמה לי שבימים מטלטלים אלה אין מנוס מלהגיע להבנה שאין הדבר תלוי אלא בי. לא לחשוב גדול, אלא לחשוב קטן. האם אני נזהר מספיק? האם אני מקפיד? עניינים שבין אדם למסכתו.

יצא לי להשתתף לאחרונה, לפני הסגר כמובן, בכמה אירועים קטנים: שבע ברכות, קידוש, ניחום אבלים, אפילו סתם תפילות. ושמתי לב לתופעה מדאיגה, שאפשר לכנות אותה "נבל ברשות גמזו". כלומר, אנשים שנמצאים בהתקהלות שלפי החוק היבש אין איתה בעיה - היא בשטח פתוח, או בפורום מצומצם מאוד - אבל למעשה, המשתתפים במפגש לא נזהרים מספיק באופן אישי. לא לוקחים אחריות. המסכה לא נמצאת כל רגע על הפנים, בטח לא על האף, לא שומרים על ריחוק חברתי, מתחבקים. בכל פעם מחדש נבהלתי לגלות עד כמה אנשים מחפפים, ככה בקטנה. ויש גם כאלה שגרמו לי לצחוק מאחורי המסכה: קהילות קודש שמקפידות על תפילה בחוץ, וריחוק, ומסכות עד הגבות, ואלכוג'ל לכל מתפלל, אבל אז בסוף התפילה – קידושא רבא. כי הרי על הרינג טוב אי אפשר לוותר. הרינג זה הבלפור שלהם. זה פשוט מצחיק. הבעיה היא שהבדיחה היא על חשבון ההורים שלכם וסבא וסבתא שלכם.

ברור שלא יבוא אף שוטר או פקח לסגור את האירועים האלה ולתת קנס למארגנים, גם כי הם מאוד קטנים ובבתים פרטיים או חצרות, ובעיקר כי כאמור, פורמלית אין איתם בעיה. הבעיה היא שהנגיף לא פורמלי בכלל. ואם לא נקפיד עליו, בעיקר בימים הבאים עלינו לטובה, זה עלול להיות עצוב מאוד.

וכל זה לפני שהגענו לחג המסוכן מכול, שמחת תורה. אני כל כך מקווה שהממשלה תחליט על ההוראות הכי מחמירות בחג הזה. מצידי שפרופ' גמזו יתקשר לנשיא אוקראינה שיבוא לכאן עם כוחות צבא למנוע חלוקת פעקלאך לילדים. אתם קולטים מה הולך להיות פה? ריקודים, עליות, נשיקות לספר תורה, כל הנערים, חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן.

אני לא מצליח להבין את מי שמזלזל. לא מצליח להיכנס לראש שלו. בעיקר אם הוא חרדי שמחונך ומחנך כל החיים על הקפדה, על שמירה, על התגברות, על משמעת עצמית. אז מה אתה טוען? שראשי מערכת הבריאות - והרב גרשון אדלשטיין, שמחמיר הרבה יותר מהם - סתם מגזימים ומייצרים פאניקה? שהוראות הסגר הן לא תורה מסיני? טוב, נגיד. אז תצא מתחום האלף מטר. נו, בסדר. אבל מה עם ההקפדה הבסיסית ביותר על מסכה וריחוק חברתי? כל הרופאים בעולם אומרים לך שאתה מסכן ומסתכן, ואתה, האויבר־חוכעם, חולק עליהם? אפילו ספק פיקוח נפש אין לך?