“רק הקישור הלבבי הוא הקישור הנצחי, שהלבבי אינו אלא ממה שגם מצד ההוה ומצד העתיד זקוקים ונצרכים אליו (=היינו לא רק הבנה שכלית שאנחנו תלויים בו יתברך אלא הרגשה ממשית שהחיים בהווה תלויים בו). ומפני זה צריכים להרחיב את הקישור גם מצד הגוף והנפש גם יחד, כי אע”פ שאין לחבר ולדבק את הגוף להקב”ה, שאין בו משום משיגי גוף, הנה בזה עצמו שמרגישים את זקיקת הגוף להתפלל לד’ וזקוק הוא לד’, בזה גם הגוף מתחבר עמו יתברך שמו, וכמו כן הרוח הנפש והנשמה”. [מי מרום י"ט]
התפילה, אמורה לבטא הרגשה של תלות מוחלטת והזדקקות לבורא יתברך בכל רגע, ומשכך יש לה השפעה גם על הגוף.
הכוונה היא שהתפילה אינה משפיעה ומרוממת רק את רגשותיו של האדם, תפיסותיו והבנתו. התפילה משפיעה אפילו על צורת ההתנהלות ה’טבעית’ של האדם. האדם מתחיל להתנהל באופן טבעי בהתאמה לרצון ד’. הגוף, שבמבט ראשון הוא כלי טבעי שאינו בר שינוי, מתרומם בעצמו ומתנהל אופן טבעי בהתאמה לרצונות הנעלים של האדם.
