באותו יום, הרב עדין הגיע לישיבה התיכונית מקור- חיים כמו רוח סערה. היה ניכר שהיום, הוא רוצה לומר לנו משהו. בשיחה הזו, הוא פשוט בער, והבערה שלו הבעירה גם בי אש שעד היום בוערת וצורבת.
וכך הוא אמר: "אתם בוודאי.. בוודאי יצא לכם, לכל ילד יש איזה חבר שהוא פחות אוהב. ויש מצב כזה, שדווקא הוא, החבר הפחות רצוי, דווקא אוהב לבוא לבקר. מה ילדים, וגם מבוגרים, אומרים לאחד כזה, כדי לגרש אותו בעדינות הראויה? לאחד כזה אומרים, מיד לאחר שהוא מקיש בדלת, ורצוי קרוב לפתח: אל תטרח לבוא לבקר אותי. לא שאני לא אוהב אותך חלילה, אני פשוט דואג לך, שלא תטרח יותר מידי. ואם החבר שואל: נו, אז מתי נתראה? אז מציעים לו את הסידור הבא - אתה תשב בבית, וכשיצא לי, אני אבוא לבקר אותך".
כאן הרב עדין עשה פרצוף רציני והנמיך את קולו: "יש אנשים, מהם רבים ושלמים (כאן הוא הטה את ראשו בציניות..) שזה בדיוק הסידור שהם עושים עם הקב"ה. הם אומרים לו: בטח לאחד כמוך קשה לכתת את רגליו בחוצות, אז תעשה לנו טובה – שב בבית כנסת, או שתצטנף לך בתוך אחד הספרים בבית המדרש. אל תבוא אלינו - אנחנו כבר נבוא אליך". פניו של הרב עדין האדימו: "תמצית העניין היא, מה שאני מנסה לומר לכם הוא.." הוא הביט בתקרה, כאילו נשאר ללא מילים: "שלא תדחפו את הקב"ה לאיזו פינה בבית הכנסת. הקב"ה הוא לא איזה רב זקן ותשוש רגליים שבאים לחייך אליו שלוש פעמים ביום". אני זוכר את עצמי בוהה בו, קצת בשוק. והוא המשיך: "כשאומרים שהקב"ה נמצא בכל מקום, או שבכל יום יוצאת בת קול מהר חורב – זה לא עניין של חידושי תורה או פלפולי דחסידותא. זה דבר.. זה אומר.. שהקב"ה קורא לך. הוא דופק לך על הדלת. לא שלוש פעמים ביום, אלא כל היום, ומכל כיוון. והוא אומר: אני לא רוצה חתיכה כזו או אחרת מהחיים שלך, אלא אותך!"
כאן הרב עדין עצר, קצת נסער. פתאום הוא חייך חיוך גדול, קצת ילדי. עיניו נצצו מהתרגשות. והוא הוסיף: "והשאלה שבן אדם צריך לשאול היא – האם אני, כולי, בחתיכה אחת שלמה, מוכן ללכת איתו? לצאת אליו?".
