א. התחדשות בזמן.
את ברכת שהחיינו הננו מברכים גם על דירה חדשה גם על בגדים חדשים וגם על פרי חדש, מפני שגם אלו הדברים מרחיבים דעתו של אדם, אבל ברכת שהחיינו שאנו מברכים בראש השנה היא יחידה במינה. בזה יש לא התחדשות במקום - כמו דירה חדשה - לא התחדשות בחיצוניות - כמו בגדים חדשים - וגם לא התחדשות בטעם - כמו פרי חדש - אך התחדשות בזמן, ואם הדברים הראשונים מרחיבים דעתו של אדם, הנה התחדשות בזמן מביאה לא רק להרחבת הדעת אך גם להתחדשות הדעת.
כי מקום, מלבושים ופירות המה כולם דברים גשמיים, ואפשר להם לתת רק הוספה כמותית, מעין הרחבה, לא כן זמן שהוא כולו רוחני ולא ניתן להתפס בשום אחד מן החושים, וברוחניות אין כמות, אך ורק איכות.
ובכן עלינו לבוא בראש השנה להתחדשות הדעת ממש.
ב. לזמן ולא בזמן.
אנו אומרים ״שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה״ ולא בזמן הזה, כי כשם שיש הבדל למשל בין ״למקום״ ובין ״במקום״, אנו אומרים ראובן הלך למקום פלוני, מפני שעדיין המקום הזה ממנו והלאה והוא רק מכוון את פעמיו למקום הנ״ל, אבל כשכבר בא במקום הזה אנו אומרים ראובן נמצא במקום פלוני, כך יש הבדל בין ״לזמן״ ובין ״בזמן״, ואם היינו אומרים ״שהחיינו וקימנו והגיענו בזמן הזה״ היה במשמעות הדברים שכבר הננו נמצאים באותו הזמן, אבל באמת תמיד הזמן הוא ממנו והלאה, הננו רודפים אחריו והוא נחמק מאתנו, כמדומה לנו כי כבר אחזנו בו בכל תוקף ועוז, אך באותו הרגע הוא נשמט מאתנו בקול צחוק פרוע האומר: משטה אני בך.
אנו מחכים ימים רבים לשנה חדשה שתבוא, וכשבאה אנו אומרים ״שהחיינו וקימנו והגיענו״ אבל כשהגענו לשנה החדשה כבר איננה חדשה כלל וכלל. אנו מחכים להמחר שיבוא אבל כשבא כבר איננו מחר כלל, אנו מחכים להעתיד שיבוא ותיכף כשהוא בא כבר איננו עתיד, אך הווה ותיכף כשאנו רוצים להשיג את ההווה כבר הוא נעשה לעבר.
בקיצור, כל חיינו המה רק ריצה אחרי הזמן ואת עצם הזמן לא נשיג לעולם.
ואם, בן אדם, כשאתה הולך לאיזה מקום, הנה יש תקוה שבהקדם או באיחור תהיה נמצא במקום הזה, אבל כשאתה מכוין את דרכך לאיזה זמן, להוי ידוע לך, כי תמיד תהיה רק בגדר של ״לזמן״ ולא תהיה נמצא מעולם ב״הזמן״ גופא.
ג. לזמן הזה ולא לעת הזאת.
אנו אומרים ״לזמן הזה״ ולא לעת הזאת, כי ההבדל בין עת ובין זמן הוא, שהראשון נאמר על האיכות, והשני נאמר על הכמות, אנו אומרים, למשל, משנה עתים ומחליף את הזמנים, כלומר, שאת הזמנים הוא מחליף בזה שיום ירדוף יום ושנה תרדוף שנה, אבל הוא משנה את אותם העתים גופא, במצבם האיכותי פעם לטובה ופעם לרעה, ועל כן הוא אומר ״עת לבכות ואת לשחוק בת ספוד ואת רקוד״ (קהלת ג, ד), מפני שכשמדבר על דבר איכות הזמן אי אפשר להשתמש רק בהמלה עת ולא בהמלה זמן, וזהו שכתוב שם (קהלת ט, יב) ״כי גם לא ידע האדם את עתו״, כלומר, לא רק שאינו יודע את כמות הזמן שעליו לחיות, אך גם את ״עתו״ הזמן ששייך לו, כלומר, הזמן שיחיה עלי אדמות הוא אינו יודע את עתו, את איכות הזמן אם יראה בטובה או ברעה.
וזהו שאנו אומרים שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה ולא לעת הזאת, כי רק את הזמן הזה אנו יודעים, אבל את העת הזאת אין אנו יודעים כלל וכלל.
אנו יודעים רק שהיום ראש השנה, אבל אין אנו יודעים כלל את איכותו של ראש השנה, אין אנו יודעים כלל, שנה זו מה תהא עליה, הטובה היא אם רעה, השמנה היא אם רזה.
ד. לפנים אמרו האדם ״הולך״ והיום - האדם רץ.
״אתם נצבים היום כלכם לפני ד׳ אלקיכם״ (דברים כט, ט).
האדם נקרא ״הולך״ ובזה ההבדל בינו ובין המלאך ״ונתתי לך מהלכים בין העמדים האלה״ (זכריה ג, ז).
אבל כמדומה לי, שאפשר כעת לשנות את שמו של אדם ולכנותו בשם ״רץ״ ולא בשם ״הולך״. כי רק לפנים, כשהאדם היה הולך ברגליו, או באופן היותר טוב רוכב על החמור או על הסוס, היה אז רק ״הולך״ לבד, אבל בדור של מסילת הברזל והקיטור, בדור של ציפילינם ואירופלנים וכדומה וכדומה, בזמן שאתה יכול בשעות אחדות לרוץ מכאן לאספמיא, הנה באמת השם ״הולך״ לבד מקטין את דמותו של אדם, ומוטב יותר לקרוא אותו בשם הראוי לו בשם רץ.
ואמנם התנועה של אדם בזמן, הוא כמו תנועתו במקום, ולפנים כשהאדם נחשב רק להולך במקום, היה גם כן רק הולך בזמן, אבל עכשיו הוא לא רק רץ במקום אך גם כן רץ בזמן.
זאת אומרת, לפנים הלכו הימים והשנים של האדם בעצלתיים, פסיעה אחרי פסיעה, לאט לאט, אבל כעת, שנתרבו מיני התענוגים והשעשועים, וכל אלו כדי לבדח את הנפש שלא ירגיש בהארכת הזמן, ושיעברו כל ימיו ושנותיו כיום אתמול כי יעבור, הנהו כבר בגדר רץ גם בזמן.
אבל רק טעות אחת יטעה האדם ברוצו בזמן, את אותה הטעות שהוא טועה לפעמים ברוצו במקום.
כשהוא נוסע במסילת הברזל, למשל, יש שנדמה לו, שלא הקרון שהוא יושב בו רץ, אך כי האדמה רצה, ואותה הטעות יש לו גם במרוצתו בזמן, הוא מדמה, שהוא רץ בזמן ושהוא המחליף את הזמנים, בעוד שבאמת ״אתם נצבים היום כולכם לפני ד׳ אלקיכם״, אתם הנכם באמת לא הולכים ולא רצים, ורק הזמן רץ מפניכם, רץ במהירות כל כך עד שמתחמק ועובר מכם לגמרי.
כי, דא עקא, שבמקום לכל הפחות הדבר תלוי בכם, ולמרות מה שאתם חושבים את עצמכם להולכים ולרצים כביכול, בכל זאת אם תרצו אתם יכולים להיות גם כן בגדר עמידה, וכשאתם מוצאים לפעמים איזה מקום הנראה לכם כי טוב הוא, אתם נשארים שם לאיזה ימים ושנים, ברם הדבר שאין עמידה בזמן, בין אם תרצו בכך ובין אם לא תרצו, וגם אם תמצאו לפעמים עת רצון ואתם רוצים להחזיק את העת הזו בכל כוחותכם שלא תרוץ מכם, מאומה לא תועילו בזה.
כן הדבר ״אתם נצבים״ ורק הזמן רץ. ״אתם נצבים״, גם החולה מתהפך לעתים תכופות מצד אל צד, ובכל זאת איננו יוצא ממצב של שכיבה, ובאמת כל האנושיות כולה הוא במצב של מחלה אנושה, וכל ההתחדשות שהאנושיות שואפת לזה כל כך הוא רק מעין הפיכה מצד אל צד, אבל באמת ״אתם נצבים״.
הננו מספרים כעת שנה חדשה, אבל ספירת השנים הלא אומרת לך, כי שנותיך ספורות הן, השנה החדשה אומרת לך, כי זקנת ומבלי משים תתפרץ מפיך התפלה ״אל תשליכנו לעת זקנה״, והראש השנה מראה לך ביחד גם על הסוף ״סוף אדם למיתה״.
הנך נלחם, כביכול, עם הצובע היותר גדול של התבל, זהו הקב״ה שצובע את כל אדם לפי שנותיו, והוא מחליף לא רק את הזמנים, אך גם את הצבעים, והוא מחליף אותך לעת זקנותך משחור וצהוב ללבן, אבל אתה, בן אדם זקן, אין לך נחת רוח מהצובע הנ״ל ואתה בא להשחיר את צבעיו של הקב״ה. אכן מה יועיל לך כל זאת, ואם גם תחליף את הצבעים הרי לא תוכל להחליף את הזמנים.
״אתם נצבים״ והזמן רץ, רץ מאתנו במהירות כל כך.
עד קופירניקוס טעו כל יושבי תבל לחשוב, כי הארץ עומדת ובא קופירניקוס והוכיח, שבאמת הארץ הולכת, ואנן אין לנו עסק היום עם קופירניקוס, אבל בהאדם גופא הלא יש טעות באופן מהופך ואין מי שיראה על זה, הכל חושבים שהאדם הולך ורץ, בעוד שבאמת רק ״אתם נצבים״.
ה. בכו בכה להולך.
ואמנם האדם הוא לא רק נצב, אך גם הולך, אכן על זה נאמר, ״אל תבכו למת בכו בכו להלך, כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו״ (ירמיהו כב, י).
וכשאני רואה את החיים מבכים על המת, אני מהרהר בלבי על מה המה בוכים, על המת? הלא המה גופא מתים ברגעי הבכיה הללו, כי כל רגע מת תיכף ברגע הולדו, ומה שהוא מרגיש ברגע זה לא ירגיש עוד את אותה ההרגשה ברגע הבא אחריו.
ואמנם בצדק אומר ירמיהו, כי האדם הוא לא רק נצב, אך גם הולך, אבל מה הנה התוצאות של הליכה זו? רק זה שבכו בכה להולך, כי לא ישוב וראה עוד את ארץ מולדתו, שברגע הבא כבר אינך רואה את הרגע שקדמו לו.
ו. האדם מכבד את זמנו.
הכל יודעים ״שלא המקום מכבד את האדם, כי אם האדם מכבד את המקום״ (ע״פ תענית כא, ב). אבל לא הכל יודעים שבסגנון כזה עלינו לאמר גם כן בנוגע לזמן, שלא הזמן מכבד את האדם כי אם האדם מכבד את זמנו, זאת אומרת, שלא האדם יוכל להתיחס בהזמן, אך הזמן צריך להתיחס בהאדם שהוא חי באותו הזמן.
וכבר עמדנו על זה בספרנו ״דרשות על-עמי״ ח״א (דרשה כ״ד) ושאלנו, מי נקרא גביר, האם מי שרכש הרבה כסף או מי שאבד הרבה כסף? והזקנים הרי כבר אבדו ואכלו את רכושם הטבעי, רכוש הזמן, בעוד שהצעירים והילדים להיפך עוד יש להם הרכוש הזה בשלימות, ובצדק אמרו חז״ל (קדושין לב, ב) ״איזהו זקן זה שקנה חכמה״, כי בלי זה לא רק שאין להזקנה יחוס כלל, אך להיפך להילדות יש יחוס.
ז. כל אדם שוה כפי רכוש זמנו.
״כל אדם שוה כפי רכושו״, אומר משורר עכו״ם אחד, אבל אנו אומרים, כל אדם שוה כפי רכוש זמנו שלא הוציא לבטלה.
כל בני אדם מונים את הדמים וסתם ״דבר שבמנין״ הוא המטבע, אבל אנחנו הננו מצווים ועומדים למנות דוקא את הימים ״למנות ימינו כן הודע״ (תהלים צ, יב), ותכונתו של דבר שבמנין הוא ש״אפילו באלף לא בטיל״, ולא כמו שאנו נוהגים, שהאתמול מתבטל לגבי היום והיה כמו לא היה כלל בעולם, והיום מתבטל לגבי מחר, וכן הלאה וכן הלאה.
״כל החולף ועובר אינו אלא משל״ - אומר משורר אשכנזי אחד - אבל עלינו להביא את הזמן למדרגה כזו שלא יהיה דבר שחולף ועובר, אך לניצב וקיים, ״ותתן לנו ד׳ אלקינו באהבה חגים וזמנים״, כלומר, שגם על הזמן נאמר הלשון נתינה שלא יתכן רק על דבר שיש בו ממש.
וכשאנו מקיימים מצות ספירה לספור את הימים והשבועות, אין אנו סופרים במספר יחוסי, היום השלישי היום הרביעי וכו׳, אלא במספר מציאותי, שלשה ימים ארבעה ימים וכו׳, מפני שגם הימים שעברו צריכים להיות אצלנו ענין של מציאות ודבר שיש בו ממש.
ח. אחת, אחת ואחת.
לא הרי הזהירות שאדם נזהר כשהוא מונה פרוטות, להזהירות שהוא נזהר כשמונה דינרים, שקלים וסלעים, וכמה צריכה להיות גדולה הזהירות כשאנו מונים שנים.
אם הכהן הגדול כשהיה מונה את מספר הזריקות, היה צריך למנות: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש וכדומה, והיה משנן בכל זריקה וזריקה את המספר היסודי, את המספר אחת, כדי שלא יטעה בענין, ואם זריקת פרים ודם אילים דרושה לזהירות כל כך, כמה גדולה צריכה להיות הזהירות כשאנו עוסקים בזריקת דמנו אנו, כי בכל שנה ושנה מחיינו הרי אנו זורקים לחוץ חלק גדול מדמנו וכוחנו.
לא רק התוקע דרוש למזכיר, כדי שלא יטעה, אך גם אנו השומעים דרושים למזכירים, ולאו דוקא בראש השנה אך בכל השנה כולה.
הגיונות אל עמי
