חלק א, ראש השנה, ה׳
כיומא אריכתא דמי.
היום השני של ראש השנה הוא לא יום טוב שני של גלויות, אך כידוע כיומא אריכתא דמי.
כי שני הימים הללו הם משלימים זה לזה, ויום אחד בלי השני הוא רק חצי דבר.
אתמול סיפרו לנו התורה והנביאים על דבר העבר המזהיר שלנו והיום, על דבר העתיד המאיר והמלא הוד שלנו.
אתמול שמענו על דבר האבות והיום על דבר הבנים.
אמנם גם אתמול שמענו כי ״וד׳ פקד את שרה כאשר אמר״ (בראשית כא, א) אבל פקידה זו לבד לא תועיל לנו כלל, אם לא נדע מה יהיו מעשיו ודרכיו של הבן הנולד, כי יש ש״בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי״ (דברים כח, מא). ורק ביום השני הננו שומעים מפורש יוצא מפיו של הקב״ה הברכה ״כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוככבי השמים וכחול אשר על שפת הים״ (בראשית כב, יז).
כי לא דיה לנו הבטחתו של השי״ת שהבטיח לנו ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״ שהבטחה זו כבר נתקיימה באמת, וכל העולם כולו מתברכים בהאבות שלנו, כי לא דיה לנו ההבטחה הנ״ל אם לא נשמע ביחד עם זה גם את ההבטחה של ״והתברכו בזרעך כל גויי הארץ״ שלדאבוננו הגדול עדיין רחוקה היא מלהתגשם במציאות.
לא די בזה ש״ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ד׳ יראה״, אם לא תתקיים גם המסקנא ״אשר יאמר היום - ולא רק אתמול ולפני ארבעת אלפים שנה לפנים - בהר ד׳ יראה״ (בראשית כב, יד).
היום הראשון הוא יום הזכרון של העבר והיום השני הוא המורה דרך להבא, שכל הזכרון מהעבר בא באמת רק בתור אמצעי, להתכלית שהוא לדעת ״את הדרך אשר נלך בה״ להבא.
וכדברי חז״ל ״ישראל לא ידע לשעבר עמי לא התבונן לעתיד״ (ספרי האזינו ד), ואנחנו יודעים ביום הראשון מהעבר כדי להתבונן לעתיד.
הגיונות אל עמי
בקיצור ״ראש השנה כיומא אריכתא דמי״.
