א. אין חקוי לראש השנה שלנו.
״מלך אלקים על גוים, אלקים ישב על כסא קדשו, נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם כי לאלקים מגני ארץ מאד נעלה״ (תהלים מז, ט-י).
״זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים, דאילו בישראל כתיב בהו והייתי להם לאלקים, והמה יהיו לי לעם, ואילו בגרים כתיב, מי הוא זה ערב לבו לגשת אלי, נאם ד׳, והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים״ (קדושין ע, ב).
המה, שכנינו הטובים, חקו אותנו בכל השבתות ויו״ט שלנו, לכולם מצאו ״במקום״, במקום יום השביעי - יום הראשון, במקום הפסח - פסחא וכו׳, אבל לראש השנה לא תמצאו אצלם שום ״במקום״, כי בודאי בהראש השנה לאזרחים שלהם אין אף שמץ דבר מהראש השנה שלנו ואין לו אף ברמז שום שייכות עם הראש השנה שלנו ולא נמצא בו שום חקוי לשלנו.
וגם על זה נחוץ לעמוד ולהתבונן, הלא מצות השופר נתנה לנו בימי קדם לא רק בראש השנה, אך כאמור בתורה (במדבר י, י) ״וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצצרת״, ומדוע אנו שומעים את קול השופר רק פעם אחת בשנה בראש השנה ולא בכל ימי שמחה וראשי חדשים.
אכן באמת קושיא אחת מתורצת בחברתה.
כי ראש השנה בא ביחוד להדגיש את ״המבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים״, ראש השנה בא ביחוד להבליט מה ביני לבן חמי.
כי אמנם ״כל ישבי תבל ושכני ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקע שופר תשמעו״ (ישעיה יח, ג), אבל כולם שומעים את הקול שופר רק בשקיעת החמה, בבין השמשות כשכבר הגיע יומם לערוב, בסוף השנה כשכבר כלו כל הקצין, בשעה שכבר הגיעו ימים אשר אין בהם חפץ, כשכבר המה רואים נס מלחמה ואין להם מבוא אחר איך להחלץ מן המצר, אז ״כנשוא נס הרים תראו״, ורק אחרי כך ״כתקוע שופר תשמעו״. ואילו אצלנו להיפך, אנו שומעים קול שופר דוקא בראש השנה ולא באמצע השנה או בסוף השנה, ודוקא ביום כשכבר עלה עמוד השחר ונץ החמה.
כי ראש השנה הוא חג האבות הראשונים והאמהות הראשונות שלנו, כי אנחנו הננו היחידים שהתורה שלנו נמשכת עוד מימי האבות והאמהות הראשונים שלנו, עוד משחר טל ילדותינו. וגם היום, שכבר עברו כארבעת אלפים שנה, עדיין אנו שומעים את הד קולם, קול האבות והאמהות הראשונים שלנו, ואף קוצו של יו״ד לא נשתנה מאז עד היום הזה. ובכן רק לנו נאה ויאה הדבר לתקוע בראש השנה, כדי להדגיש, שכל ההיסטוריה הארוכה שלנו נמשכת על ידי הקוים העיקרים שנחלנו מהראשים שלנו.
אבל הן, שאר האומות, כשהן באות לספר על דבר התורה והדת שלהן, להבדיל, הנה בשום אופן אי אפשר להן להתחיל מהאבות והאמהות הראשונים שלהן, הן מתבישות לגמרי בהראש השנה, באביב האומה שלהן, הן רחוקות עכשיו מהקול שופר של הראש השנה שלהן כרחוק מזרח ממערב.
ולמותר להגיד, כי בזה מובן גם מה שאומות העולם אינן מחקות אותנו בהראש השנה כמו שמחקות אותנו בשאר החגים וגם מה שאנו נזהרים רק בתקיעת ראש השנה ולא בהתקיעות של שאר יומי דפגרי. כי כל החידוש הוא בזה שאנו יודעים מקול שופר, מה״תרועת מלך בו״ עוד מראש השנה, ולא כשאר האומות, שהתקיעת שופר שלהן מתחלת רק מאמצע השנה או מסוף השנה.
כי מכל דבר אפשר לעשות חקוי, מעין ״במקום״, אבל אי אפשר לעשות חקוי במקוריות, כי אף אם ישכילו לעשות את החקוי בכל פרטיו ודקדוקיו של המקור, אבל סוף סוף מקוריות לא תהא בזה, כי מקוריות וחקוי הם תרתי דסתרי.
וראש השנה, שכל עיקרו אינו בא אלא להראות ולהדגיש על המקוריות שלנו, אי אפשר שיבוא גם לזה חקוי.
ב. אצלנו האלקות קדמה להאומה.
וזה שהבדילו חז״ל בין ישראל לגרים, שכולן כל האומות נעשו מקודם אומות ואחר כך קבלו את הדת שלהן, ולא כן האומה הישראלית, שמתחילה קבלה את התורה ואחר כך נעשתה לאומה.
ואל יהיה הדבר הזה קל בעיניכם. כי כשם שיש נשמת האדם הפרטי, כך יש נשמת האומה, וכשם שבאדם הפרטי יש הבדל גדול בין ״הלומד כשהוא ילד״ ל״הלומד כשהוא זקן״, כן יש הבדל כזה גם בנשמת האומה.
אומה זו, שתורתה חקוקה בקרבה משחר טל ילדותה, זהו ככותב על נייר חלק, אבל שאר האומות, שקנו את תורתן ודתן כשהיו כבר בתור אומות זקנות ובאות בימים, לא נתקלטה תורתן ודתן בקרבן רק ככותב על נייר מחוק.
וזהו שהדגישו חז״ל את ההבדל בין ״והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים״, שהעם קודם להאלהים שבקרבו, ובין ״והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם״, שהאלקות קדמה הרבה להעם.
כל האומות אם רוצות הן להתהלל באלהות שלהן, הנה צריכות לקרוע הרבה דפים מההיסטוריה שלהן, ואחת היא האומה הישראלית, שאפשר להתחיל את ההיסטוריה שלה מ״בראשית״.
ג. מלכותא דארעא ומלכותא דרקיע.
וזהו שמחלק גם ה״נעים זמירות ישראל״ בין כל האומות לישראל.
״מלך אלקים על גוים אלקים ישב על כסא קדשו נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם״, כי כל האומות, אף שקבלו אחר כך מלכותא דרקיע במקצת, אבל מלך אלקים על גוים, הן קבלו את המלכותא דרקיע כשכבר היו מקדמת דנא לגויים, אכן האומה הישראלית שהיא כולה בכלל ״נדיבי עמים״ הנדיבים של כל העמים, היא - רק היא מכונה בשם ״עם אלקי אברהם״, כי אלקות שלה התחילה בעת שהיתה רק נפש אחת מישראל בעולם ״עם אלקי אברהם״.
ומזה מסתעף עוד הבדל עיקרי אחד, כי אצלן ״אלקים ישב על כסא קדשו״, אין שום השפעה למלכותא דרקיע שלהן על מלכותא דארעא ובין שתי המלכיות הנ״ל יש מרחק רב כרחוק שמים מן הארץ, ואם במלכותא דרקיע שלהן מדברים על דבר כל האידיאלים הנשגבים, הנה במלכותא דארעא שלהן אין לזה שום זכר ושריד, ואין שום השפעת גומלין ביניהן, כי סוף סוף אינה נקלטת היטב הכתיבה על נייר זקן, ושעל כן לא נכנסה האמונה שלהן לתוך מעמקי נפשן ופנימיות לבבן, אבל אצלנו ״לאלקים מגיני ארץ מאד נעלה״, אצלנו אינו יושב על כסא קדשו בשמים לבד, אך מלא כל הארץ כבודו והשפעתו מלאה בכל הארץ, מגיני ארץ.
הגיונות אל עמי
