א. ראש השנה - הראש של השנה.
ראש השנה ולאו תחילת השנה, כמו שנוהגים לתרגם את פירוש המלות הללו. ראש השנה פירושו הראש של השנה. כי כשם שיש ראש לכל יצורי תבל, כך יש ראש לשנה, וזה מלמדנו הרבה.
כי כשם שהראש הוא המרכז החיוני לכל גופנו, לכל רמ״ח איברינו ושס״ה גידינו, כך צריך להיות ראש השנה המרכז החיוני של כל שס״ה ימות השנה.
כשם שבהראש לבד יש ארבעה חושים מכל חמשת החושים שלנו: חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח, כך צריך להיות ראש השנה חוש הראיה, השמיעה, הטעם והריח של כל השנה כולה.
וכשם שאי אפשר לעשות שום תנועה בגוף מבלי שזו תעבור במחשבה תחילה דרך צנורות הראש, כי ״סוף מעשה במחשבה תחילה״, כך כל מה שאנו עושים בתוך השנה, הנה ראש השנה צריך להיות האבן בוחן, כל המחשבה של כל המעשים האלה.
להראש יש אמנם חשיבות גדולה, שזהו הנזר של כל הגוף, אבל במה דברים אמורים כשהוא מחובר לגוף, אבל אם הראש הוא בכאן והגוף במקום אחר, הראש הוא בהר והגוף בעמק הבכא, לראש שכזה, כמובן, אין שום חשיבות. וכמו כן ראש השנה, בסמיכות, כי דוקא כשהוא בסמיכות ערכו רם ונשא, אך דא עקא שרחוקים מחשבתינו ומעשינו מראש השנה כרחוק מזרח ממערב.
וכבר אמר הצל״ח בדרך מליצה ״מכף רגל ועד ראש אין בו מתום״, שרגל הוא שמיני עצרת שנקרא רגל סתם, ועד ראש, ראש השנה, אין בו מתום, כי בשמיני עצרת המה עושים ״סיום״ לתורה, סיום בלי התחלה כלל, ומתרחקים מכל פקודי התורה כמטחוי קשת, ורק בראש השנה המה חוזרים ונעורים שוב, אבל עד ראש השנה אין בהם מתום.
ואמנם ראו זה דבר פלא, כי באמת ראש השנה איננו כלל אצלנו תחילת השנה, כי הלא בני ישראל מונין מניסן ולא מתשרי, וראש השנה שלנו הוא דוקא בחודש השביעי, ואם כן ראש השנה שלנו הוא דוקא באמצע השנה בדיוק, ואם ראש השנה שלנו הוא של שני ימים, הלא היום הראשון עוד שייך לסוף המחצית הראשונה של השנה והיום השני לתחילת המחצית השני, ממש באמצע בדיוק.
וגם משום כך, מפני שגם הראש אינו בא בשני הקצוות של הכתפים, אך בדיוק באמצע, וזהו ההבדל בין הלב ובין הראש, הלב שוכב בירכתי השמאל והראש במקום ממוצע בדיוק, ועל כן מי שהולך אחרי לבו הוא תמיד קיצוני, אבל החכם עיניו בראשו ומוצא תמיד את שביל הזהב, ואם ראש השנה שלנו בא דוקא באמצע השנה, הוא כדי להבליט ולהדגיש שדרך היהדות הוא דרך הממוצע.
ודרך הממוצע כבר הגדרנו במקום אחר, שאין זה מעין מים פושרים שלא חמימא ולא קרירא, מעין ״פסקי בעלי בתים״ הבא מצד התרשלות לירד לתוך עמקו של דבר, כי על זה כבר אמרו חז״ל ״אסור לבצוע, וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ, ועל זה קאמר בוצע ברך נאץ ד׳״ (סנהדרין ו, ב), אלא כוונתנו לסינתיזה הבאה מתוך מציאת המקור הראשון, המקור שעל ידו נבלעים שני הקצוות ולא נדע כי באו אל תוכו, המקום שעל ידו מתבטלים הקצוות בתוכו והיו כלא היו. בקיצור, המקור שאינו עומד בין שני הקצוות, אלא שהוא מקיף אותם וכוללם יחד לדבר שלם מיוחד (עיין במאמרנו דרכה של תורה פרק י׳).
וזהו באמת בחינת הראש שהוא יושב במקום ממוצע, מפני שהוא מקיף וכולל את כל הגוף ומשפיע על כל אבריו שבקרבו.
בקיצור, ראש השנה, ראש ממש, מעין ראש של כל בעל חיים.
ב. ראש השנה הוא חג שבא מלמטה למעלה.
״מתכנסים מלאכי השרת לפני הקב״ה ושואלים, אימתי ראש השנה ואימתי יום הכפורים? והקב״ה משיב: ולי אתם שואלים? אני ואתם נלך לבית דין של מטה, שנאמר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב״ (מובא בילקוט שמעוני תהלים פ״א).
ראש השנה הוא היום טוב היחידי שלא נזכר בו שום נס למעלה מדרך הטבע. כל החגים המה ימי זכרון להנסים והנפלאות שעשה הקב״ה עם אבותינו בימים ההם ובזמן הזה. ואמנם חז״ל (ראש השנה י, ב) פרטו איזה נסים שקרו בראש השנה, ״בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים״. אבל על כל פנים לא נזכר כלל בתורה ואף אנו איננו מזכירים בתפילתינו את הנסים הללו בתור טעמים לראש השנה.
וגם זה להדגיש, כי בכל החגים אנו מבליטים את הזמן, זמן חרותנו, זמן מתן תורתנו, זמן שמחתנו, אבל בראש השנה אנו אומרים חג בלי זמן כלל, ״חג הזכרון, יום תרועה״ מפני שטעם החג הזה איננו בזמן כלל ולא בא בעיקרו מצד זכרון היסטורי.
ראש השנה ויום הכפורים באים בעיקרם להתעוררות של תשובה, וזהו תלוי בעיקר בנו, בעצמנו גופא, כי ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״.
כל החגים באים מלמעלה למטה, כלומר שפע קדושה של מעלה יורד על ידי החגים מהקב״ה לישראל עם קדשו למטה, לא כן ראש השנה שהוא בא להיפך מלמטה למעלה, כי הרהורי תשובה אי אפשר לבוא מעיקרם רק מאתנו גופא, אבל ״גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד״ ומגיעה עד לגנזי מרומים ולשמי שמים.
וזהו שאמרו חז״ל כי בחג הזה גם הקב״ה וגם מלאכי השרת כביכול הולכים לבית דין של מטה, כי זהו חג מלמטה למעלה.
וזהו שאמרו ״בכסה ליום חגנו״ כי גם מהקב״ה כביכול הוא מכוסה, כי כאמור ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״.
ועל זה נאמר ״כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב״, החג הזה איננו בא כמו בכל החגים שבהם נאמר ״וידבר משה את מועדי ד׳ אל בני ישראל״, שכבר אמרנו במקום אחר, כי וידבר זהו גם כן מלשון הנהיג, כמו שנאמר ״דבר אחד לדור״, באופן שכל החגים באו על ידי דרך ההשתלשלות מהקב״ה לישראל, ובכאן להיפך ״מהחוק לישראל״ בא ה״משפט לאלקי יעקב״.
ג. בית דין של מעלה ובית דין של מטה.
וגם זהו אמת, כי בזמן הזה שהכל נעשה למצות אנשים מלומדה מעין צירמוניא ריקה, ולבנו אין עמנו, וגם כל ענין התשובה שהיא בעיקרה חרטה שבלב, אין הלב מרגיש כלל בזה, ורק הפה האומר, ״על חטא שחטאנו לפניך בודוי פה״ רק בפה ולא יותר. בימינו אלה הנה רק הבית דין של מטה, כלומר, אותו הבית דין שרואה רק את המטה ולא את המעלה, את החיצוניות ולא את הפנימיות, את הגשמיות ולא את הרוחניות, רק בית דין שכזה מרגיש ויודע מראש השנה ויום הכפורים, אבל הבית דין של מעלה שאינו מסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, הבית דין החודר למסתרי הלב ובוחן כליות, הבית דין הנ״ל אינו מרגיש כלל אימתי ראש השנה ואימתי יום הכפורים, כי אינו מוצא שום הבדל בין אותם הימים לכל ימות השנה, וכדי בזיון וקצף.
ד. תקופת השנה וראש השנה.
השם ראש השנה לא נמצא בתורה גופה וגם בנביאים הראשונים, ורק ביחזקאל אנו מוצאים אותו, וכה נתקדש השם מאז להקרא בפי כל ישראל, ובתורה גופה נקרא החג הזה בשם תקופת השנה, ומדוע נשתנה השם הנ״ל.
אמנם השנוי השם בא מפני שנוי המצב בחיי עמנו, כי לפני החורבן כשראינו כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם, אז לא ידענו עדיין מהתפלה הקצרה, שאנו מתפללים בבין השמשות של ראש השנה ״תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה״, אך אדרבא התפללנו שהברכות של השנה שעברה תמשכנה גם לשנה הבאה ושהשנה החדשה לא תבייש את השנה העברה, וזהו ״תקופת השנה״, כלומר, שחפצנו לראות בשנה החדשה את ההמשך והסוף של השנה העברה, אבל כשמפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתינו ״ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו״, וכשאנו עומדים בסוף השנה עינינו פרושות לשמים ב״תכלה שנה וקללותיה״, הנה השם תקופת השנה לא יתאים כלל בעדנו, כי אוי ואבוי תהיה לנו אם השנה החדשה יהיה המשך מהשנה העברה, כי אז הלא יהיה ח״ו המשך להקללות. ואנו מדגישים את השם ראש השנה, כלומר, שלהשנה החדשה לא תהא כלל סמיכות עם השנה העברה, אך תהא פרשה שלמה בפני עצמה בלי שום מגע ומשא עם העבר ״והימים הראשונים יפלו״ ולא יזכרו עוד לנצח ו״תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה״.
הגיונות אל עמי
וכל זה נתחדש בתקופת יחזקאל, בתקופת החורבן.
