א. שעון המקיץ.
יש שעון פשוט המורה את השעות, ויש שעון המקיץ, שמלבד התפקיד של כל שעון, יש לו עוד תפקיד אחד לעורר את הישנים ולהקיץ את הנרדמים.
הראשון פועל את פעולתו רק באמצעות החוש הראיה והשני גם על ידי חוש הראיה וגם על ידי חוש השמיעה.
ומעין שעון המקיץ הוא גם כן ראש השנה, הוא לא רק מורה את השנים כמו שעון את השעות, אך גם כן הוא מקיץ, והוא פועל את פעולתו לא רק על ידי חוש הראיה של המספר החדש במרוצת השנים, אך גם על ידי חוש השמיעה של קול השופר הצועק בקול פחדים עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם.
ב. לוח המספרים.
כי כשעון כן האדם, לשעון יש לוח מספרים וגם לאדם יש לוח כזה, על לוח המספרים של הראשון הנה המספר המאקסימאלי הוא 12, ואילו על לוח המספרים שלנו יש גם מספר מאקסימאלי, שיקרה אמנם לעתים רחוקות מאד, של מאה ועשרים ״והיו ימיו מאה ועשרים שנה״ (בראשית ו, ג), אף על פי כן דבר מובן מאליו שגדולה חשיבותו של לוח המספרים של הראשון מלוח המספרים של השני.
כי לוח המספרים של השעון הולך וחוזר חלילה, וכשמגיע למספר 12 הוא שב שוב לבראשונה, למספר 1, וכך הוא הולך וחוזר בלי קץ ובלי גבול. אבל לוח המספרים שלנו אם יגיע לשבעים, ואם בגבורות לשמונים, ולכל היותר למאה ועשרים, הרי אז כבר תם ונשלם ״חבל על דאבדין ולא משתכחין״ יותר.
הנכם שומעים את ה״תיק-תק״ של השעון ומה אומרים לכם אלה? ״וי לן דמיתנן, וי לן דמיתנן״, קא משמע לן השעון בזה בכל הכ״ד שעות של ה״מעת לעת״. ״טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם... והחי יתן אל לבו״ (קהלת ז, ב), אבל גם הבית משתה כמו הבית אבל, מורה לנו רק את סוף כל האדם.
וכשאתם יושבים בחברותא יחד עליזים ורעננים, כבר אתם יכולים אז להרגיש את דאגת כל החבורה כולה על אחד מן החבורה שמת, וכשאתם מלוים את בניכם לחופה, כבר אתם רואים את הלויה שיעשו בניכם לכם.
ג. טעות של עשרות בשנים.
לפלא הדבר, שר׳ מאיר ור׳ יהודה חולקים רק בזה, אם אדם טועה ב׳ שעות חסר משהו, או אדם טועה שלש שעות חסר משהו״ כמבואר (בפסחים יב, א), אבל ליכא שום מאן דאמר, שיסבור שאדם יוכל לטעות טעות של עשרות בשנים, והלא במעשה ובפועל ממש, אנו טועים לא בשעות, אך בשנים, ולא בב׳ וג׳ שנים, אך בעשרות בשנים. פורה שר של שכחה משכיח אותנו לגמרי את מספר השנים שכבר עברו עלינו ואת מספר השנים שעוד נשאר לנו לחיות אף באופן היותר טוב, אף באופן שנזכה לימי גבורות כגבורים אמיתים.
ד. עמי ובלעדי.
הלא על כל אדם אפשר לעשות חשבון הנפש באופן הכי קצר מאד, עליו רק להרהר את שתי המלות הללו: עמי ובלעדי, אנו מונים עכשיו שנת תרצ״ב, למשל, ואיפה הייתם בשנת ת״ר, גם אחד מכם לא יוכל להשיב, מפני שגם אחד מכם לא היה אז בעלמא הדין, ואיפה תהיו בשנת ת״ת, גם על זה לא יוכל אחד מכם להשיב תשובה ברורה, כי גם אז, לפי דרך הטבע, גם אחד מאתנו לא יהיה בעלמא הדין, ובכל זאת נתקיימו כל התבל ומלואה גם בשנת ת״ר, ויתקיים בודאי אי״ה גם בשנת ת״ת, ואמנם לא חסר העולם כלום אף לפני יציאתנו לאויר העולם, ולא יחסר בעולם כלום אף לאחרי יציאתנו מן העולם.
אחרי מיתתו של אדם הוא תופס לכל הפחות איזה מקום, אבל בחייו אינו תופס כלל, מקום אחרי מיתתו יהיה לו לכל הפחות ד׳ אמות קרקע, אבל בחייו גם זה אין לו.
ה. כל העתידות זוכר האדם זולת עתידו הוא.
ובמדרש תהלים על הכתוב (תהלים כ, ב) ״יענך ד׳ ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב״, הוא אומר ״משל למה הדבר דומה, לאב ובן שהיו מהלכים בדרך נתיגע הבן, אמר לאביו, אבא היכן הוא העיר, אמר לו בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך, דע שהעיר היא קרובה״, ואמנם כל הסימן על העיר הוא בית הקברות, כל הסימן על החיים הוא המיתה.
ועיין בתוס׳ בבא בתרא (מד, ב) ד״ה דלא, שכתבו ״ומה שנהגו לכתוב בהרשאות ונתתי לו ד׳ אמות בחצירי, אף על גב דלית ליה קרקע, משום דאין לך אדם שאין לו ד׳ אמות לקוברו״.
ואמנם גם כן כל המסחרים שאנו עושים בחיינו הוא רק על הסמל של הד׳ אמות קרקע שלאחר המיתה.
אכן, דא עקא, שכל העתידות המוטלים בספק ואינם שייכים לו כלל וכלל הוא מעלה על לבו, ואילו מאת עתידו הוא שאינו מוטל בספק כלל הוא מסיח את לבו לגמרי.
אבל ראש השנה הוא לא רק מעין שעון המורה את השנים, אך מעין שעון המקיץ והוא צועק לנו בקול גדול:
עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם.
ו. ישן - אחד מהאבות נזיקין.
עורו ישנים וכו׳, ובגמ׳ בבא קמא (ד, א) מקשינן על רב דאמר, מבעה זה אדם ״אדם דרכו להזיק? בישן, ישן דרכו להזיק כיון דכייף ופשיט אורחא הוא״.
ואמנם הננו מזיקים בכל השנה, מזיקים את אחרים ומזיקים את עצמנו, וכל זאת יען כי ישנים אנחנו, ותמיד הננו במדרגה של ״כייף ופשיט״, כל אחד רוצה להתפשט יותר ויותר ותמיד צר לו המקום.
והשופר צועק אלינו עורו ישנים, ואז תחדלו מלהיות מזיקים.
וכמאמר החכם ״בן אדם מדוע צר לך המקום, רוצה אתה שיהיה כל העולם כולו שלך, הלא גם אז עוד יהיה צר לך יותר״.
ז. איננו פועלים אך נפעלים.
כשאדם ישן הוא גם כן מתנועע, אבל בהתנועה שלו הוא אינו פועל אך נפעל, אכן גם כשאיננו במצב של שינה הנה כשיתבונן באמת יראה, כי איננו פועל אך נפעל.
גם על השעון אנו אומרים ״השעון הולך״ אבל הכל יודעים שהליכה זו נעשה רק על ידי התנועה של המכונות הקטנות שבו, והן מתנועעות על ידי התנועה של איזה בן אדם המניע את מכונות השעון.
והלא ככה הוא גם כן האדם בכלל, הוא אינו מתנועע מעצמו, אך על ידי אחרים, הוא אינו חושב את מחשבתו הוא, אך החברה והציבור שבהם נמצא משפיעים עליו לחשוב כן.
והשופר צועק עורו ישנים!
ח. קול פנימי עורו ישנים!
וכשאדם ישן הוא שומע בחלומו לפעמים קולות הרבה, הוא ישן בכאן ושומע קולות מאספמיא, למשל, ובאותה העת הוא צועק בעצמו בקול גדול מרוב פחד של החלומות, אבל את קולו הוא כבר אינו שומע.
אכן האמת לא רק בשנתו, אך גם בהקיץ הוא כך, הוא שומע קולות חיצוניים ואינו שומע את קולו הפנימי, את קול האלקים המתהלך בתוך האדם.
ועל זה נאמר, עורו ישנים ושמעו את קול השופר, שעליו נאמר, ״נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא אם קול חיצון שמע לא יצא״ (ראש השנה כז, ב).
ט. האדם ישן דוקא ביום.
אכן הלכה פסוקה היא שתקיעת השופר צריכה להיות דוקא ביום כמבואר בשו״ע או״ח (סי׳ תקפ״ח סעי׳ א׳).
כי כרגיל ישן האדם בלילה והוא ער ביום, אבל ראו זה דבר פלא, כי בנוגע לשינה הרוחנית האדם מתנהג להיפך, שהוא ישן דוקא ביום והוא נעור בלילה כשכבר הגיע לימות זקנה, וכבר הוא מתקרב לקצו, ולכך באה תקיעת השופר דוקא ביום, לעורר את הישנים דוקא ביום.
עורו ישנים
