א. היום טוב של חוש השמיעה שלנו.
כמעט כל החגים שלנו משפיעים עלינו קדושה ומנוחה, כבוד ותפארת באמצעות אחד החושים שלנו, למשל, חג הפסח - על ידי חוש הטעם של אכילת מצה, חג הסוכות - על ידי חוש הראיה וחוש הריח מהד׳ מינים וגם על ידי חוש המישוש של הסוכה, ברם מצוין הוא חג ראש השנה, שכל עיקרו בא לפתח את חוש השמיעה שלנו ״לשמוע קול שופר״, כי חוש השמיעה עולה על גביהם של כל החושים ו״חרש שוטה וקטן״ אינם כלל בכלל איש, ״פגיעתם רעה״, ותמיד ״לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי״, וגם למאן דאמר שסומא חייב בכל המצות האמורות בתורה, ועל כל פנים מקחו מקח וממכרו ממכר וקדושיו וגיטו חלים ומועילים בלי שום חשש ופקפוק כלל, אבל ״חרש״ לא יבדל כלל משכנו הקרוב ה״שוטה״ ואין לו שייכות בכל הדברים האלה.
ואמנם גדול הוא ראש השנה יותר מכל שאר החגים, שבא בעיקרו להשפיע על החוש היותר חשוב.
ואם ״לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי״, הנה ״שמיע לי״ כלומר ״סבירא לי״.
ב. ההבדל בין שמיעה להאזנה.
״לשמוע קול שופר״, ואמנם ידוע הוא ההבדל בין שמיעה להאזנה, ששמיעה נאמר על מרחוק והאזנה על מקרוב, כמו שאמרו חז״ל על ההבדל בין משה וישעיה, שהראשון אמר ״האזינו השמים - ותשמע הארץ״, וישעיה אמר להיפך ״שמעו שמים והאזיני ארץ״ ״לפי שהיה משה קרוב לשמים, לפיכך אמר האזינו השמים, ולפי שהיה רחוק מן הארץ, לפיכך אמר ותשמע הארץ, וישעיה אמר שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים והאזינו ארץ שהיה קרוב לארץ״ (ילקוט שמעוני האזינו רמז תתקמב).
וזהו אמנם ההבדל בין ישראל לעמים, שאנחנו נצטוינו לא רק להאזין קול שופר מקרוב, אך לשמוע קול שופר גם כן מרחוק.
והננו מצווים ועושים ״וירא את המקום מרחוק״, את אותו המקום, שאחר כך רואים כל יושבי תבל ושוכני ארץ מקרוב, הנה אנחנו ראינו זה מרחוק.
אנחנו שמענו את קול השופר של מתן תורה זה מרחוק, בתקופה הרחוקה מאתנו זה כארבעת אלפים שנה, ואילו הם, הגויים, האזינו זאת, ולא את קול השופר גופא אך את ההד של הקול הזה זה רק מקרוב, כידוע.
אנחנו מתפללים זה אלפיים שנה את התפלה ״ויעשו כולם אגודה אחת״ והם התחילו זה רק עכשיו לדבר - ויוצאים רק בדיבור לבד - על דבר אגודת-עמים.
חוזינו ונביאינו נבאו וחזו זה כשלשת אלפים שנה את התפרקות הנשק (ישעיה ב, ד) ״וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות״ וכו׳ וכו׳, ואילו הם, הגויים, רק עכשיו התחילו לעיין בזה ועדיין הוא בגדר של ״וצריך עיון גדול״.
״כל ישבי תבל ושכני ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקע שופר תשמעו״ (ישעיה יח, ג), אצלם רק אז שומעים את הקול-שופר אחרי שכבר ראו את נס-המלחמה, והשמיעה באה להם רק אחרי הראיה, ואילו אצלנו להיפך ״תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותנו״ (נוסח התפלה), ואנו שומעים עוד זמן רב לפני הראיה של הנס.
ג. אין כוחנו אלא בפה.
״כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך״ (בתפלת ראש השנה), אין כוחנו אלא בפה לבקש בכל שבת ושבת ולפעמים גם כן מדי יום ביומו ״ותן בלב מלכות ויועציו ושריו רחמנות״ וכו׳. ואמנם עלובה אותה זו, שכל זכות קיומה היא הרחמנות. ותפלתינו אלה, כידוע, אינן עושות אף מחצה, כי רק בני ישראל רחמנים בני רחמנים הם, ואלה המלכיות ושריהן ויועציהן מאין יקחו אלה את רגש הרחמנות?
ואם לא תועלנה התפלות כשהן לעצמן, אזי הננו מתחילים בתרופות אחרות לתקוע ולהריע בקול שופר, להגיש מחאות, להפגין גם בלילה וגם ביום, ולמחות בקול גדול בחצוצרות ובקול שופר על כל העול והעושק, על כל הגזל והחמס שעושים נגדנו, ויש שהננו עוסקים בחכמה זו - כי ״תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה״ - לא רק בראש השנה, אך בכל שס״ה ימי השנה, ואנו מתריעים על הצרות לפני כל העולם כולו, ״לא בני אב אחד אנחנו ולא בני אם אחת אנחנו מה נשתנינו מכל אומה ולשון״? ויש שכמדומה לנו, שדברינו היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, אבל באמת ״כי אתה - רק אתה - שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך״ וזולתך אין מי שישמע לקול תקיעתינו ותרועתינו.
״שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים״, רק ד׳ אלקי הרחמים, מקור הרחמים הוא שומע תרועתנו, וזולתו אין לנו על מי להשען.
ד. שערי דמעות לא ננעלו.
״שומע קול שופר ומאזין קול תרועה״.
כי אמנם אם ״כל השערים ננעלו שערי דמעות לא ננעלו״ (ע״פ ברכות לב, ב) וכשאנו עוסקים ב״גנוחי גנח וילולי יליל״ אז מאזין ד׳, והאזנה היא מקרוב כנ״ל, כלומר, שזה הוא מאזין תמיד, אבל כשאנו עוסקים בקול שופר, בפשוטות, בלי גניחות ובלי יללות, גם זה הוא שומע, אבל שומע רק מרחוק בעתים רחוקות, כי יש לפעמים שהשערים, שאינם שערי דמעות, ננעלים.
ה. סוף הכבוד לבוא.
ואמנם אם יש שומע לקול השופר שלנו רק אחד, הקב״ה, וכל הבני שטן יצחקו למשמע הקול שופר שלנו בלעגם הפרוע, אבל השופר מביא ל״קרע שטן״, אף על פי שהוא אוטם את אזנו משמוע. וכבר הפיל השופר שלנו את חומת יריחו וכבר הפיל גם כן את חומות בבל, מדי, יון, ועתיד להפיל גם כן את חומות רומי, כל בני השטן יוצאים לנגדנו בחרבות ובקשתות, ואנחנו בקול שופר, וסוף האמת לנצח וסוף הכבוד לבוא.
הגיונות אל עמי
