פרשת מטות-מסעי, ראש חודש אב:
כל יצירה עצמאית יש לה שורשים קדומים, בית אב שממנו היא יונקת. ולהיפך, כל מסורת זקוקה ליצירתיות מתחדשת; דיאלקטיקה של מסורת וחידוש.
כך בפרשתנו פותחת התורה ב'ראשי המטות', אך ממשיכה אל ענייני הנדר, שהוא יצירה אישית. דווקא בתפר שבין המדבר לארץ ישראל, במעבר לתורה יצרנית שבעל-פה בא הציווי על הנדר, ומורה על ארצישראליות שאינה מנותקת ממקורותיה.
כזה הוא גם היחס שבין שבת וראש חודש. השבת מהווה בשביתתה מקום כינוס לאומי של כל ישראל לדורותיהם, 'לדורותם ברית עולם'; ואילו ראש חודש מורה על התפתחות וחידוש.
על רקע מצב הפוך של נתק בין-דורי עולה זעקת החורבן: "יתומים היינו ואין אב". על היתמות, על הקרע שבין מסורת לחידוש אנו מבכים בימים אלו.
אמנם בכך גנוז התיקון; בהמשך ההליכה בדרך העצמאית בעקבות ראשי המטות, ובחיבור אל השבתיות המאחדת, החלה עם חידושו של אב.
-ע"פ כתבי הרב הדרי זצ"ל-
