לפני כמה שנים, רב חרד"לי ידוע הִרצה בכנס קומונריות של בני עקיבא. הוא אמר להן ששום דבר טוב לא יכול לצאת מתנועה מעורבת של בנים ובנות. הנערות נרעשו מאוד. כמה שעות לאחר מכן הגיע לדבר איתן הרב דרוקמן. הקומונריות סיפרו לו על השיחה הקודמת, ושאלו אותו האם מתנועה מעורבת יכול לצאת משהו טוב. הרב דרוקמן, שמִן הסתם לבש כמנהגו חולצת תנועה, משך בכתפיו ואמר בפשטות: "אני יצאתי מהתנועה הזו".
בימים שאחרי פטירת הרב חיים דרוקמן זצ"ל הספידו אותו רבים. היום אני רוצה להעלות את השאלה אם בעקבות פטירתו הגיע חלילה הזמן להספיד את הציונות הדתית. כי לרב דרוקמן, האדמו"ר־המדריך של הציונות הדתית, היה תפקיד חשוב – סמלי וגם ממשי – בתלכיד הסרוג. פטירתו מייצגת סוף עידן, וחשוב לאבחן בדיוק מה היה העידן הזה, ומה יכול להיות העידן הבא. רבים חוששים מפילוג בציונות הדתית; אני חושש מדעיכתה.
הציונות הדתית בדמותה העכשווית התעצבה בשנות החמישים והשישים, כאשר חניכי בני עקיבא פגשו לראשונה את בית המדרש העמוק של הרב קוק. הם הביאו את הרוח החלוצית, והוא הביא את העומק הרוחני. המפגש הזה לא היה פשוט. נערי בני עקיבא, עם מכנסי החאקי הקצרים, לא בקלות הסתדרו עם הרב צבי יהודה הקשיש, לבוש השחורים. הלהט החלוצי לא התיישב בקלות עם האווירה התורנית. היו שניים שהגשימו את הצירוף הזה במלואו, באופן הרמוני ושלם, בלי חיכוכים וצרימות: חנן פורת והרב חיים דרוקמן. לשניהם היה תפקיד מרכזי בסינתזה הציונית־דתית שהתחדשה אז.
רבים ציינו שהרב דרוקמן איחד את כל הפלגים של הציונות הדתית. זה נכון, אך צריך לדייק את האמירה הזו. הרב דרוקמן איחד את כולם לא כמו שהמקף מאחד את צפון־מזרח, ולא כמו שגביע גלידה מאחד את השוקו והווניל, אלא כמו שגל מאחד את המים והרוח. הוא היה במאה אחוז מים וגם במאה אחוז רוח; כולו בני עקיבא וכולו הרב קוק. חייו ואישיותו הראו לכולנו איזו עוצמה יש בצירוף של חלוציות וקדושה.
האנרגיה של השילוב הזה חִשמלה את הציבור הדתי לאומי, וגם מי שכמוני איננו מתלמידי הרב קוק נהנה מפירותיה. האנרגיה הזו סחפה גם את המרכיב השלישי של הציונות הדתית, שעד כה דילגנו עליו. כי הציונות הדתית לא הייתה רק בני עקיבא החלוצית ומרכז הרב התורנית, אלא גם ההמונים של הבורגנות הדתית, שבדרך כלל לא היו חלוצים במיוחד או תורניים במיוחד, אך הניצוץ שיצר השילוב הזה הדליק אותם. כך נוצר גל התנופה של הציונות הדתית, שהגיע לשיאו במפעל האדיר של ההתיישבות ביש"ע. שלוש קבוצות – הבורגנות הדתית, צעירי בני עקיבא ולומדי בית המדרש הציוני – הפכו לציבור אחד, שיש לו שלושה היבטים: מגזר סוציולוגי, אידיאולוגיה לאומית וזרם דתי. משלושת ההיבטים הללו הבולט ביותר היה האידיאולוגיה הלאומית, שדיברה על ארץ ישראל לעם ישראל לאור תורת ישראל. עד כמה האידיאולוגיה הזו הצליחה? עד כדי כך ששינתה את מפת המדינה, ועד כדי כך שחלק גדול מנאומי נתניהו נשמעים כדבר ההנהלה הארצית של בני עקיבא.
הבעיה היא שגל התנופה הזה הולך ודועך. הפרידה מהרב דרוקמן היא במובן מסוים גם פרידה מתקופה. המהפכה התורנית הסרוגה של סוף המאה ה־20 הייתה קשורה בהצלחה המסחררת של גוש אמונים במישור הלאומי. מנהיגי תנועת ההתנחלות צמחו באגף התורני של הציונות הדתית, וכשהצליחו לשנות את המפה, בעודם מדלגים על הגבעות בציציותיהם המתנפנפות והיפות, על הדרך גם הפכו את הדוסיוּת לדבר הגדול הבא. זה עבד במשך דור או שניים, אך כשדעכה תנופת ההתנחלות, דעכה במקביל אליה גם תנופת התורניות.
במערכת החינוך הדתי יש בשנים האחרונות עיסוק מאוּמץ בנשירה דתית. זהו עיסוק חשוב, אבל מחקרים מהימנים מלמדים שלא עלה שיעור בוגרינו שנוטשים לגמרי את חיי הדת. חשוב לא פחות לבחון איך מתנהגים אלו שלא עזבו את החיים הדתיים. אני מתרשם שפחות צעירים דתיים הופכים לחילונים בזמן השירות הצבאי, למשל, אך יותר מהם רואים תקופה זו כזמן של פטור מחובות דתיות. זה נכון לא רק לגבי הצבא, ודומני שזה נכון לגבי הבנות עוד יותר מאשר לגבי הבנים. וזה מדאיב לב.
בעשורים האחרונים של המאה ה־20 התחוללה בציונות הדתית מהפכה תורנית. נפתחו עשרות ישיבות ואולפנות, וצמח דור של צעירים עם שאיפות גבוהות בתחום התורני וההלכתי. זוגות צעירים השתדלו לקבוע רף גבוה יותר בלימוד תורה, בחינוך הילדים ובהקפדה הלכתית, וביטאו סממנים עמוקים וגם שטחיים של מחויבות דתית. היום רבים מילדיהם חוזרים לַלְבוש, לַהתנהגות ולַשאיפות שהוריהם סירבו להסתפק בהם. שוב רוקדים בחתונות סרוגות ריקודים מעורבים, כמו בשנות החמישים. במבט שטחי, קל לראות הבדלים עמוקים בין המזרוחניקים הקלאסיים לבין דור נכדיהם וניניהם. הרי אלו רקדו במעורב שירי ארץ ישראל במעגלי הורה, ואלו רוקדים ריקודים אחרים לגמרי. אך אלו ואלו אימצו במידה רבה את הרגלי הבילוי ואת תרבות הפנאי של המיינסטרים הישראלי בזמנם. פעם הישראלי החילוני הממוצע רקד הורה ושתה גזוז, וכמוהו חניך בני עקיבא הממוצע. היום הישראלי הממוצע רוקד אחרת ושותה אחרת, והסרוג הממוצע בעקבותיו. במובן זה, חלק מהמזרוחניקים החדשים איבדו את התנופה, וחזרו לראות עצמם כלוויינים לתרבות הישראלית החילונית.
הצעירים שלנו שואפים גבוה כמעט בכל תחום. הם מתכננים קריירה מזהירה, משתתפים בסדנאות יצירה והעצמה, ואינם מסתפקים בזוגיות בינונית. בהרבה תחומים הם עולים על בני דורי. אבל בכל הנוגע לעבודת ה', חלק מהם פועלים בחצי כוח, ומסתפקים מראש בבינוניות רוחנית. אין הכוונה לכך שהם עושים לפעמים עבירות; כולנו עושים עבירות, למרבה הצער. השאלה היא האם אנחנו שואפים ליותר, או מסתפקים מראש בחיים שאין בהם להט דתי ומסירות רעיונית. זו אינה קטסטרופה חינוכית. המזרוחניקים היו ועודם יהודים טובים מאוד, בגרסתם הנושנה וגם המחודשת. הם לאומיים ושמרניים, אוהבים מאוד את ארצם ואת עמם, וגם בוחרים בלב שלם בחיים הדתיים. אבל בהכללה גסה אפשר לומר שלא מעטים מהם מסתפקים בווליום רוחני בינוני בכל הנוגע לחייהם הדתיים והאידיאולוגיים גם יחד.
זהו לוז הטיעון: אחרי אמצע המאה ה־20 הותכו ביחד ההמונים הדתיים, האידיאולוגיה החלוצית והתורניוּת הישיבתית, ויצרו את הסינתזה הדתית־לאומית, שהרוח החיה בה היו גוש אמונים ותנועת ההתיישבות שלו. האידיאולוגיה הלאומית של גוש אמונים הובילה את התנופה של התהליך הזה וגיבשה סביבה גם מגזר סוציולוגי וגם זרם דתי. כשדעכה תנופת ההתיישבות, צנחה בהתאם רמת האנרגיה של כל הסינתזה הסרוגה. משלושת ההיבטים של הציונות הדתית כיום – אידיאולוגיה, דת ומגזריות – הבולט ביותר הוא דווקא הפן המגזרי: אנחנו הופכים יותר ויותר לשבט שנעים לו להיות ביחד. בעובדה הסוציולוגית הזו אין תנופה ואין חזון, היא לא מאוד מלהיבה וגם לא מאוד חשובה. למה קשה למצוא מישהו שיכול להחליף את הרב דרוקמן כמאחד הציונות הדתית? לא רק משום שאין אף אחד צדיק ואוהב וסובלני כמוהו, אלא גם משום שאין אף אחד שהאנרגיות שלו מתחברות כמוהו לכל מקורות האנרגיה שלנו. וזה בעיקר משום שכבר יש לנו הרבה פחות אנרגיה.
פעם חשבתי שאם מהפכת ההתנחלות תרמה לגל התורני הראשון של הציונות הדתית, צריך לחפש פרויקט לאומי גדול אחר, שיחולל את הגל השני. היום אני חושב שזה פתרון מלאכותי. האידיאולוגיה החלוצית הלאומית היא חשובה, אבל מעצם טיבה היא נוטה למיזמים שתוקפם מוגבל. אז מאיפה תבוא הרוח? הגיבוש הסוציולוגי המגזרי ודאי אינו יכול כשלעצמו להיות מקור לרוח חדשה. אין לנו ברירה אלא לנסות להישען יותר על הצלע השלישית, ולראות את הציונות הדתית קודם כול כזרם דתי, כאופן של עמידה מול ה'. כל השאר נובע מזה. נצטרך להגדיר את הדרך הזו באופן רחב, שייתן מקום לא רק לתלמידי הרב קוק, אלא גם לאחרים, כמוני. אך העיקר הוא שהתנופה שלנו תנבע בעיקרה מהעמידה מול א־לוהינו, ולא ממקורות אחרים. הלהט הדתי הוא מקור אנרגיה שאינו מתכלה, כי הוא נובע מן האינסוף. לא הצלחנו מספיק להנחיל זאת לתלמידינו ולילדינו, כי לא מספיק התמסרנו בעצמנו לתורה ולתפילה, לקדושה ולמצוות. באספת הורים התגודדנו לפני חדרו של המורה למתמטיקה, ולא עמדנו בתור למורה לתנ"ך. בזה נכשלנו – ומשם נוכל בעזרת ה' לצמוח.
גם אם הגל הסרוג דועך, אין זה אומר שהשלמנו סיבוב שלם, שחזרנו לנקודת המוצא של שנות החמישים. התהליך דומה יותר להברגת בורג: עשינו סיבוב, אבל במקביל העמקנו. בעשורים הללו פיתחנו תשתית תורנית עמוקה. יש לנו מאות רבני קהילה סרוגים, מאות מוסדות חינוך תורניים, אלפי שיעורי תורה ורבבות לומדי דף יומי. עולם התורה הנשי שלנו צמח בשנים הללו כמעט מאפס, והוא היום מכפלת כוח של מסירות לתורה ולמצוות. ולמרות הדיאגנוזה המדכדכת שלי, יש לנו גם רבבות צעירים וצעירות שנלהבים לה' ולתורתו, בהם גם כאלו שמבחוץ לא נראים כך. הם אולי מיעוט, אך מיעוט ניכר ומשפיע. דור 3.0 של הציונות הדתית יכול להיות חזק ומוצלח יותר מאלו שקדמו לו. לשם כך צריך להתאמץ לפעול טוב, וצריך גם להתפלל על זה. לפעול אנחנו יודעים, אבל אולי הגיע הזמן שנלמד מחדש גם להתפלל.
הרב חיים נבון
