הרמב"ם כותב באגרת תימן אודות זיהוי משיח: "האותות והמופתים אשר יראו על ידו יהיו ראיה על אמתת טענתו ואמתת יחוסו". מבואר שמשיח צריך לעשות אותות ומופתים.
אותו רמב"ם במשנה תורה [הל' מלכים י"א ג'] שולל בתוקף ובחריפות את הצורך שמשיח יעשה אותות ומופתים: "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח, צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים; אין הדבר כן--שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו, שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו משיח, ולא שאלו ממנו חכמים, לא אות ולא מופת."
ועי' בספר אמרות המלך עמ' תשכ"ו.
ומצאתי מאמר על זה בקובץ הארות וביאורים ל"ג בעומר תשע"ה:
סתירה למ"ש באגרת תימן
ברמב"ם (הל' מלכים פי"ג ה"ג) כתב: "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת".
ובאגרת תימן כתב: "אבל איכות עמידתו דע שלא תדע עמידתו קודם היותה עד שיאמר עליו שהוא בן פלוני וממשפחה פלונית, אבל יעמוד איש שלא נודע קודם הראותו, והאותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות על אמתת יחוסו, שכן אמר הקדוש ברוך הוא כשספר לנו ענין זה (זכריה ו', י"ב): "הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח".. אבל המדה המיוחדת לו היא - בשעה שיגלה יבהלו כל מלאכי ארץ שמעו ויפחדו ותבהל מלכותם, ויתנכלו איך לעמוד כנגדו בחרב או בזולתה, כלומר שלא יוכלו לטעון ולערער עליו ולא יוכלו להכחישו, אלא יבהלו מן המופתים שיראו על ידו וישימו ידם לפיהם, שכן אמר ישעיה בעת שספר שישמעו המלכים לו אמר (ישעיה נ"ב ט"ו): "עליו יקפצו מלכים פיהם כי אשר לא ספר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו", ואמר שימית כל מי שירצה להמיתו בדברו ולא יוכל להמלט ולהנצל ממנו, שכן אמר (ישעיה י"א ד'): "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע", וכבר הקשו שדברי הרמב"ם לכאורה סותרים זה את זה, דבס' היד כתב שאי"צ לעשות אותות ומופתים, ואילו בהאגרת כתב שהאותות והמופתים הן הראיות על אמיתת יחוסו? ובשו"ת ציץ אליעזר חכ"ב סי' צ"ט, כתב דכפי הנראה חזר בו הרמב"ם אח"כ בספרו הי"ד ממ"ש בדבריו באגרת תימן.
דיוק בלשון הרמב"ם "על ידו"
ובס' אגרת תימן השנית (נדפס בשנת תרל"ג) כתב לתרץ דכשנעיין היטב בדבריו שמדקדק לאמר "והאותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות כו'" וכן מ"ש עוד "אלא יבהלו מן המופתים שיראו על ידו, ולא אמר שהמשיח בעצמו יראנו אותות ונפלאות אין כאן סתירה, כי ר"ל שעל ידו כדי שיאמינו בו, יעשה הקב"ה אותות ומופתים בשמים ובארץ, אשר על ידו זאת יאמינו בו הכל, וכן מבורר גם מלשונו בפי' המשנה לפ' חלק וז"ל: אמנם ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל ויהיה אותו המלך גדול מאד, ובית מלכותו בציון כו' ויעבדוהו כל הארצות לצדקו הגדול ולנפלאות שיהא על ידו", אבל זאת ודאי, שבזמן ההוא יהיה בהכרח אותות ומופתים גדולים ונוראים אשר לא ראו ונראו בשל הארץ ובכל הגוים, כאשר נבאו כל הנביאים (מיכה ז,טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות כו', ולא יהיה מי שיסתפק בהם כי מעשי ה' המה, ולכן אמר ונתתי [אני ה'] מופתים בשמים ובארץ, אותות נאמנים אשר לא יכזבו אותותם, וזאת תהיה לעדה ולאות אמת לכל מלכי ארץ ושוכני תבל אשר יאמינו במשיח אלהי יעקב, כי הוא זה אשר שלחו ה' באמת, ויקבלו עול מלכותו עליהם להורותם דרך ה' לתקן עולם במלכות ש-ד-י, היינו שה' יעשה אותות ומופתים אבל המשיח לא יצטרך לעשות אות ומופת עיי"ש עוד.
אבל תירוצו קשה, שהרי בהמשך דבריו כתב הרמב"ם: "אמר שימית כל מי שירצה להמיתו בדברו ולא יוכל להמלט ולהנצל ממנו, שכן אמר (ישעיה י"א ד'): "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע". וזהו בודאי קאי על מלך המשיח עצמו.
ועוד דלכאורה דבריו סותרים למ"ש הרמב"ם דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ועולם כמנהגו נוהג?
וראה לקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי א' (ע' 199) שכתב דעפ"ז מובן מה שהרמב"ם לא הביא כל ראי' לדבריו שבראש פרק י"ב: "אל יעלה על הלב שכימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם" כשם שעשה בפרק שלפנ"ז בענין שמשיח אינו צריך להראות אות ומופת, וז"ל: ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחי' מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי ר' עקיבא חכם גדול חכמי המשנה הי', והוא הי' נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא הי' אומר עליו שהוא המלך המשיח .. עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו לא אות ולא מופת עכ"ל, כי אע"פ ששני פרקים אלו ברמב"ם דנים בשני ענינים שונים, בפרק י"א מדובר על מלך המשיח עצמו, ופרק י"ב על מצב העולם בימות המשיח, מ"מ הרי עוסק הרמב"ם בפרק י"ב על מצב העולם ואיך שהוא קשור בביאת המשיח, ממילא כחה של הראי' שבפרק י"א לגבי מלך המשיח יפה גם לגבי המדובר בפרק י"ב על מצב העולם בימות המשיח שקשור עם ביאתו, ומהם ש"עולם כמנהגו נוהג" שכן אילו הי' גדר "ימות המשיח" ביטול מנהגו של עולם וחידוש במעשה בראשית, הי' יוצא שזהו ענינו של משיח; ביאתו של משיח מביאה לידי ביטול מנהגו של עולם וחידוש מעשה בראשית, והיה צריך לומר ש"משיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם" ודבר זה הוא בחינה ובדיקה אמיתתו אם הוא משיח, כיון שבזה מתבטא חידושו כנ"ל, וכיון שמכריח הרמב"ם מר' עקיבא וכל חכמי דורו בשייכות לבן כוזיבא שמשיח אינו צריך לעשות אות ומופת, מובן ומוכח מזה שביאת המשיח אינו מביא בעקבותיה בטול מנהגו של עולם עיי"ש. וזה אינו כמ"ש בס' הנ"ל שמחלק בין מצב העולם למשיח עצמו, וכאן מוכיח הרבי דהא בהא תליא.
ובזה יש לומר, דכוונתו הוא שיהיו נפלאות גדולות בעולם, בזה שכל אוה"ע יתבטלו למלך המשיח וינצח במלחמות וכו' וכו' שאין בזה משום ביטול מנהגו של עולם, אלא זהו חלק מתהליך הגאולה עצמה.
ב' אופנים איך לתרץ הסתירה
ולכאורה יש לתרץ ע"פ מ"ש בס' 'לחם יהודה' ברמב"ם הל' מלכים שם, דהנה הראב"ד השיג על הרמב"ם במ"ש שאי"צ לעשות אות ומופתים וז"ל: אל יעלה על דעתך וכו', א"א והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא וכיון דלא עביד הכי קטלוהו. עכ"ל, הרי מוכח שביקשו ממנו אות ומופת? וכתב הכס"מ שם לתרץ: דבאיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל אומר שנהרג על ידי אוה"ע, וסובר רבינו דהא דאמרו פרק חלק אתיא דלא כשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, ורבינו סובר כשמואל וכמבואר בפרק שאחר זה ולכן כתב סברת המדרש. (ועי' בההערות בלקו"ש חכ"ז שם) היינו דלדעת הרמב"ם באמת לא בדקו אותו כו' ונהרג בידי אוה"ע, וזהו משום שפסק כשמואל דעולם כמנהגו נוהג.
והקשה שם ע"ז בס' 'לחם יהודה' דהענין ד"מורח ודאין" אינו סותר לדעת שמואל דעולם כמנהגו נוהג, כי מורח ודאין אינו חידוש במעשה בראשית, אלא זהו ענין פרטי ששייך למשיח עצמו, ולא מסתבר כלל לומר דלשמואל לא נשאול ממנו אות ומופת, משום שזהו היפך מנהגו של עולם, דאפילו בזמנים של בעלי התלמוד היו שם אות ומופת, כי פשוט דעשיית אות ומופת אינו שינוי במנהגו של עולם כיון דאינו אלא לשעה, ולכן תירץ קושיית הראב"ד באופן אחר עיי"ש.
ולפי"ז לכאורה יש לומר דהא דכתב רמב"ם בספר הי"ד "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו" הכוונה למופתים כאלו שיש בהם שינוי מנהגו של עולם שהם באופן קבוע כמו תחיית המתים, ושיש בהם חידוש בהעולם, אבל הא דכתב באגרת תימן "והאותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות על אמתת יחוסו" הכוונה הוא לאותות ומופתים כאלו שאין בהם שינוי מנהגו של עולם שהם לשעה וכו', וע"ד שכתב הרמב"ם בפי"ב ה"ג: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו".
ועפי"ז יש לבאר גם מ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש סנהדרין פרק חלק וז"ל: אבל ימות המשיח הוא זמן שבו תחזור המלכות לישראל, ויחזרו לארץ ישראל, ויהיה אותו המלך העומד מקום מלכותו ציון, ויתגדל שמו ויגיע לקצוי תבל יותר וגדול על ממלכת שלמה, ויכרתו עמו העמים ברית שלום, ויעבדוהו כל הארצות לגודל צדקו, ונפלאות יתגלו על ידו, וכל מי שיעמוד עליו יכריתהו ה' וימסרהו בידו... ולא ישתנה במציאות שום דבר מכפי שהוא עתה, זולתי שתהא המלכות לישראל, וכך לשון חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד עכ"ל. הרי כתב בחדא מחתא שנפלאות יתגלו על ידו, ולא ישתנה במציאות שום דבר? ולהנ"ל ניחא.
אמנם מלשון הרמב"ם בבן כוזיבא "ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת" משמע דגם אות ומופת לשעה וכו' לא שאלו ממנו.
עוד אפשר לומר דמ"ש באגרת תימן ד"האותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות וכו'" כוונתו לזה שיתקיימו כל הנחמות של הנביאים על לעת"ל, וכמ"ש הרמב"ם שילחם מלחמות ה', ועשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל ויהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם, שגם זה הם בגדר אותות ומופתים, אבל מ"מ אין זה שינוי מנהגו של עולם, וגם עפי"ז אתי שפיר מ"ש בפיהמ"ש הנ"ל דפרק חלק שיהיו נפלאות וכו' אבל לא ישתנה מנהגו של עולם, ולפי"ז נמצא דהאות ומופת דאיירי בס' הי"ד קאי על כל סוגי מופתים שאינם כלל בדרך הטבע גם לשעה אי"צ לעשות, וכן הי' בבן כוזיבא שלא שאלו ממנו אות ומופת כלל.
ביאור הרבי דבימות המשיח ישנם ב' תקופות
ועי' בשיחת קודש ש"פ שמיני תשמ"ב (תורת מנחם ח"ג ע' 1328) שבתוך דבריו הקשה הרבי קושיא זו, שדברי הרמב"ם בס' הי"ד לכאורה סותרים למ"ש באגרת תימן? ותירץ ע"פ מה שנתבאר כמ"פ (ראה לקו"ש חט"ו ע' 417 וחכ"ז שם) שבכללות הזמן דימות המשיח יהיו ב' תקופות: א) התקופה דתחילת ימות המשיח שעל זה נאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. ב) התקופה שלאח"ז שאז יבטל מנהגו של עולם וההנהגה תהי' באופן של נפלאות, וענין זה מתאים עם המבואר בגמרא סנהדרין (צח א) שישנם ב' אופנים בנוגע לגאולה העתידה: "זכו - אחישנה" "זכו - עם ענני שמיא" היינו, באופן של אותות ומופתים, ולעומת זאת ישנו אופן ד"לא זכו - בעתה" "עני ורוכב על החמור" שלא ע"י אותות ומופתים (עולם כמנהגו נוהג), זאת אומרת: התקופה הראשונה דימות המשיח היא בדוגמת הענין ד"לא זכו" "עולם כמנהגו נוהג" ואילו התקופה השני' דימות המשיח היא בדוגמת הענין ד"זכו" "עם ענני שמיא", באופן דאותות ומופתים, ועפ"ז מובן מדוע בספרו יד החזקה כותב הרמב"ם ש"אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים כו".
כאשר מדובר אודות פס"ד להלכה בספר "יד החזקה" כותב הרמב"ם רק את הדברים הברורים שאין בהם ספק כלל, ולכן כותב ההמב"ם שלעתיד לבוא יתבטל הענין דשעבוד מלכיות, כי זהו דבר ברור ומוחלט, שבתקופה הראשונה דימות המשיח יתבטל כבר הענין ד"שעבוד מלכיות", אבל בנוגע לכללות ענין הנפלאות דלעתיד לבוא, לא פוסק הרמב"ם באופן ברור שבתקופה הראשונה דימות המשיח (שאודותי' מדבר הרמב"ם בכתבו אודות הסימנים המוכיחים את זהותו של משיח צדקנו) יהיו אותות ומופתים, מאחר שאין הכרח שהתחלת הגאולה תהי' באופן דזכו עם ענני שמיא אותות ומופתים, כי יתכן שהגאולה תהי' באופן דלא זכו שאז יהי' עולם כמנהגו נוהג, ורק אח"כ תבוא התקופה הב' שאז יהיו גם אותות, ולכן פוסק הרמב"ם אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים בו" כי מאחר שהגאולה יכולה להיות גם באופן דלא זכו שאז הסדר הוא עדיין באופן דעולם כמנהגו נוהג הרי אי אפשר לדרוש ממלך המשיח שיעשה אותות ומופתים. אבל לאידך בהכרח לומר שגם כאשר התחלת הגאולה היא באופן דלא זכו, הרי בודאי שסוכ"ס יגיעו למעמד ומצב דזכו כי לא ידח ממנו נדח, ולכן בודאי שסוכ"ס תבוא התקופה הב' דימות המשיח באופל דאותות ומופתים ובאותו זמן בודאי שמשיח צדקנו יראה וידרשו ממנו להראות אותות ומופתים - נפלאות.. ע"כ. ומפשטות הדברים משמע שהרמב"ם באגרת תימן איירי בתקופה השניה שאז ידרשו ממנו אותות ומופתים, וכן כתב בס' 'מגולה לגאולה' ע' 302. אבל לכאורה צ"ב אם זה הי' כוונת השיחה, דמה נוגע בהאגרת שם לכתוב בנוגע לתקופה השני', הרי הרמב"ם איירי שם בנוגע להתחלת הגאולה, גם מהלשון "אבל יעמוד איש שלא נודע קודם הראותו, והאותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות על אמתת יחוסו", משמע דאיירי בתחילת הגאולה? ובכלל צ"ב דלאחר שכבר עברו תקופה הא' וכבר זכו לתקופה השניה האם יצטרכו לברר שהוא מלך המשיח ע"י אותות ומופתים? ולכאורה מסתבר יותר לפרש דשם איירי הרמב"ם באופן ד"זכו" דאז יתחיל מיד ביטול מנהגו של עולם (וראה בס' "ימות המשיח בהלכה" ח"ב סי' צ"ז בארוכה), אלא דלפי"ז צ"ב במ"ש בפיהמ"ש הנ"ל דאיירי בתקופה ההא' כאשר "לא ישתנה במציאות שום דבר מכפי שהוא עתה", ומ"מ קאמר שם "ונפלאות יתגלו על ידו". ועוד דלמה ידבר הרמב"ם שם אודות המצב ד"זכו", הרי שם ודאי לא הי' מצב זה, דאם זכו הלא אינו מעכבן אפילו כהרף עין, דזהו הטעם דמשיח אסיר חד ושרי חד (סנהדרין צח,א) וכמבואר בשיחות קודש (הובא בס' 'ימות המשיח בהלכה' שם סוף סי' ב') עיי"ש. ויש לעיין בזה עוד.
