איחור זמן תפילה
בירור בשיטת האגרות קודש
הרב אליהו מטוסוב
מערכת "אוצר החסידים"
אגרות הרבי
בספר "שערי הלכה ומנהג" או"ח ח"א עמוד קיא, נדפסו כמה אגרות הרבי בענין איחור זמן ק"ש ותפילה, ונציג כאן שניים מהם:
במ"ש אודות התנהגות של אחדים שאינם מדקדקים כ"כ בקריאת ק"ש וברכותי' בזמנה, אבל קוראין ק"ש קטנה בזמנה. – כבר ידוע פסק המשנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ונפסק באו"ח סי' צ"ח סעיף ב' שהכוונה בזה להתבוננות המתאימה. ונפסק ג"כ ברמב"ם הל' תפלה פרק ד' טו-טז שתפלה בלא כוונה בטלה היא לגמרי. וכבר מבואר במ"א בכוונות אלו, שלכן אין סתירה ממ"ש ברמב"ם שם פרק יו"ד הלכה א' ואכ"מ. ועפ"ז מובן שהכוונה האמורה עיקרית עוד יותר מאשר הדיוק בזמן, כיון שבלעדה התפלה בטלה לגמרי. ועיין שו"ע ס"פ. ע"כ [והוא מתאריך ג' תמוז תשט"ז, אגרות קודש ח"ו].
ועוד איגרת שם:
במ"ש אודות שישנם חסידים (ובטח כוונתו לאלו הלומדים ומתנהגים בחסידות, לא לסתם הקוראים א"ע חסידים) מאחרים זמן ק"ש ותפלה וכו' מפני התבוננות שקודם התפלה וכו'. הנה טעמם ונימוקם מבואר בכ"מ שהוא מפני ההכנה לתפלה, ולא כל האנשים שוים לאורך זמן הנצרך להכנה בזה מתאים לתכונת נפשם. אף שכל האנשים מחוייבים בהכנה זו, וכדבר משנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, והובא הלכה למעשה באו"ח סי' צ"ב ס"ב בהגהה. ובהכנה זו נכללת ג"כ טהרת הגוף, אשר אף שבטלוה לטבילותא דעזרא, הוא רק שבטלוהו להחיוב, אבל טהרת הגוף מועיל ביחוד לתפלה. וכמובא מרב האי גאון ועוד ונתבאר ע"פ חסידות בלקוטי תורה לרבנו הזקן פ' תבוא מ"ג ב'. ע"כ. [והוא מתאריך ה' אד"ר תשי"ז, אגרות קודש חי"ד].
[בשערי הלכה ומנהג, נדפס איגרת נוספת שם שאינה נוגעת כ"כ לנדו"ד, הוא מענה לאחד שכתב שמתחיל תפילת שבת בשעה מאוחרת, וכותב לו רבינו שלפחות תחילת התפילה צריכה להיות לפני חצות, והעצות ודרכים על זה].
מתבאר מכאן, אשר ההתבוננות וכובד ראש וטבילה שקודם התפילה הם חלק מהתפילה, כי תפילה בלא כוונה בטילה היא לגמרי, ומפני הכנות אלו אפשר ללומדים ומתנהגים בחסידות להמשיך את גוף התפילה גם לאחר זמנה.
[ויש מזה גם בהתמים (ווארשא) חוברת ז' והמשך בחוברת ח', במאמר מאת המשפיע הר"י פייגין. לא ראיתי שם עתה את כל דבריו, אבל כמדומה שם מבאר כי מי שמגיע לפנימיות ענין התפילה ובצר לו הוא מתפלל על רפואת נפשו אז גם לפי תקנת חכמים זמן תפילתו היא כל היום. ויש עוד כמה ביאורים ע"ד ההלכה, ולא עת האסף פה].
טענות "נפש החיים"
והנה בס' נפש החיים להגאון הר"ח ז"ל מוואלאז'ין, שער ג' פ"ד ואילך, מאריך נגד המאחרים זמן תפילה, ואעתיק בזה קצת דבריו (רק חלק ההלכה, כי חלק המחשבה אינו נוגע לנדו"ד) וז"ל:
פ"ד: ...והגע עצמך כגון אם יטריד אדם עצמו לילה הראשונה של פסח בכונת אכילת כזית מצה שתהא האכילה בקדושה וטהרה ודביקות, וימשיך ההכנה כל הלילה עד שיומשך זמן האכילה עד לאחר שעלה השחר או לאחר נץ החמה, הרי כל טהרת מחשבתו פיגול הוא לא ירצה, ומי שאכל הכזית מצה בזמנה אף בלא קדושה וטהרה יתירה, הרי קיים מצות עשה הכתובה בתורה ותבא עליו ברכה, וכהנה רבות אשר אם לא נכוין לבנו לחוש לעשות כל המצות במועדם ובזמנם...,
פ"ה: ...ולא זו בלבד שבמצות מעשיות העיקר בהם הוא חלק המעשי אלא שגם במצות התפלה שנקראת עבודה שבלב, ולמדוהו ז"ל בריש פרק קמא דתענית מכתוב ולעבדו בכל לבבכם, עם כל זה העיקר שצריך האדם לחתך בשפתיו דוקא כל תיבה ממטבע התפלה כמו שאמרו רז"ל בריש פרק אין עומדין מקראי דחנה דכתיב בה רק שפתיה נעות מכאן למתפלל צריך שיחתוך בשפתיו, וכן איתא בשוחר טוב שמואל פרק ב' יכול יהא מהרהר בלב תלמוד לומר רק שפתיה נעות כו' הא כיצד מרחיש בשפתיו, וברור הוא דלאו לענין לכתחלה ולמצוה בעלמא הוא דאגמרוהו אלא גם לעכובא דיעבד, שאם הרהר תיבות התפלה בלב לבד לא יצא ידי חובת תפלה כלל, ואם עדיין לא עבר הזמן צריך להתפלל פעם אחרת בחתוך שפתים כל תיבה, ואם עברה זמנה צריך להתפלל שתים תפלה שאחריה כדין מי שלא התפלל כל עיקר, כמו שהעיר על זה המגן אברהם בסי' ק"א ס"ק ב' בראיות נכונות, שהמה כדאי להכריע בצדק דבהרהור התפלה לבד לא יצא ידי חובה. וידוע בזוהר וכתבי האריז"ל שענין התפלה הוא תיקון העולמות והתעלות פנימיותם כל בחינות נר"ן שבהם ממטה למעלה, והוא על ידי התדבקות והתקשרות נפש האדם ברוחו ורוחו בנשמתו כמ"ש בע"ה לעיל סוף שער ב' עיין שם, והם נקשרים על ידי עקימת ותנועת שפתיו בחתוך תיבות התפלה שהוא בחינת המעשה שבדבור, כמו שאמרו רז"ל עקימת שפתיו הוי מעשה, ובפ' כל כתבי (קי"ט ע"ב) אמרו מנין שהדבור כמעשה שנאמר כו', והוא בחינת הנפש שבדבור, וההבל והקול שהוא הדבור עצמו הוא בחינת רוח שבה, וכוונת הלב בהתיבות בעת אמירתם הוא בחינת הנשמה שבדבור, לזאת לא יצא ידי חובת ענין התפלה במחשבה והרהור התיבות בלב לבד, כי איך אפשר להגיע להתקשר בבחינת הנשמה אם לא ילך בסדר המדרגות ממטה למעלה שיתקשר הנפש של הדבור שהוא תנועת השפתים ברוח של הדבור שהוא ההבל והקול, ואחר כך יתקשרו גם שניהם בנשמה שהוא המחשבה והכונה שבלב, וכשהתפלל רק במחשבה לבד, לא הועילה תפלתו ולא תיקן כלום, אמנם כשהתפלל בקול וחתוך אותיות הדבור לבד אף על פי שלא צירף המחשבה וכונת הלב אליה הגם שודאי אינה במדריגה שלימה וגבוה כראוי, ואינה יכולה לעלות לעולם המחשבה עולם הנשמה, כיון שחסר ממנה בחינת מחשבת האדם, עם כל זה אינה לריק ח"ו ויוצא בה ידי חובתו, כי על כל פנים הרי העלה וקישר נפשו ברוחו ועולם הנפש בעולם הרוח. ועיין בזוהר פקודי רס"ב ב' דאצטריך צלותא מגו מחשבה ורעותא דלבא וקלא ומלה דשפוון למעבד שלימו וקישורא ויחודא לעילא כגוונא דאיהו לעילא כו' לקשרא קשרא כדקא יאות כו' מחשבה ורעותא קלא ומלה אלין ד' מקשרין קשרין לבתר דקשירו קשרין כלא כחדא אתעבידו כלהו רתיכא חדא לאשראה עלייהו שכינתא כו' קלא דאשתמע סליק לקשרא קשרין מתתא לעילא כו' עיין שם היטב, ובפרשת במדבר ק"כ ע"ב אמרו דרך כלל דעקרא דצלותא תליא בעובדא בקדמיתא ולבתר במילולא דפומא דוקא עיין שם סדרן ובאדרא זוטא רצ"ד ב' כל מה דחשיב בר נש וכל מה דיסתכל בלביה לא עביד מלה עד דאפיק ליה בשפוותיה כו' ובגין כך כל צלותא ובעותא כו' בעי לאפקא מלין בשפוותיה דאי לא אפיק לון לאו צלותיה צלותא ולאו בעותיה בעותא. וכיון דמלין נפקין מתבקעין באוירא וסלקין כו' ונטיל לון מאן דנטיל ואחיד לון לכתרא קדישא כו' ודרך כלל אמרו בזוהר אמור ק"ה א' מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכולא או מלי לאפקא לון ולמעבד קלא בהו תיפח רוחיה רחמנא ליצלן, ולא הצריכו רז"ל ענין הכוונה לעכובא אלא בברכת אבות לבד, ובפרשת ויחי רמ"ג סוף ע"ב מאן דלביה טריד ובעי לצלאה צלותיה ואיהו בעקו ולא יכיל לסדרא שבחא דמאריה כדקא יאות מאי הוא, א"ל אף על גב דלא יכיל לכוונא לבא ורעותא סדורא ושבחא דמאריה אמאי גרע, אלא יסדר שבחא דמאריה אף על גב דלא יכיל לכוונא כו'.
פ"ו: והגם שודאי שמחשבת האדם היא העולה למעלה ראש בשמי רום בעולמות העליונים, ואם יצרף האדם גם טוהר המחשבה והכוונה בעת עשיית המצות, יגיעו מעשיו לפעול תקונים יותר גדולים בעולמות היותר עליונים, אמנם לא המחשבה היא העיקר אצלינו כמו שנתבאר ועיין בזוהר יתרו צ"ג ריש ע"ב ואי אזדמן ליה עובדא ויכוין ביה זכאה איהו, ואף על גב דלא מכוין ביה זכאה איהו דעביד פקודא דמאריה, אבל לא אתחשב מאן דעביד רעותא לשמה ויכוין ביה ברעותא כו' כמאן דלא ידע כו' דהא ברעותא תליא כו' ואפילו הכי אי לאו תמן רעותא דלבא כו', על דא צלי דוד ואמר ומעשה ידינו כוננה עלינו כו', מאי כוננה עלינו כוננה ואתקין תקונין לעילא כדקא יאות, עלינו אף על גב דלית אנן ידעין לשואה רעותא אלא עובדא בלחודוי, מעשה ידינו כוננהו למאן לההוא דרגא דאצטריך לאתקנא כו' עיין שם. וכן בענין שנתבאר למעלה בשער ג' בענין התפלה לכוין אותה למקומו של עולם יתברך שמו, כפי שנתבאר שם ענין מקומו של עולם עיין שם, וכן ענין כוונת אחד דפסוק ראשון דקריאת שמע שנתבאר שם בפרק י"א עיין שם היטב, הכל הוא רק למצוה ולא לעכובא, שגם מי שלא ידע בזה כלל כי לא הורגל בזה או שמוחיה לא סביל דא שלא ירד לעומקו, או שירא לנפשו שלא יסתכן ח"ו בהריסת כמה יסודי התורה שיכול לבא מזה ח"ו למי שאין דעתו יפה בזה כראוי כמ"ש שם עיין שם, אלא שהוא עובד אותו יתברך ומקיים ככל הכתוב בתורת ה' שבכתב ובעל פה ורבותינו הגדולים, ומאמין ומכוין דרך כלל בפסוק ראשון דקריאת שמע שהוא יתברך הוא אחד גם שאינו יודע ענין אחדותו יתברך, ומכוון תפלתו דרך כלל לו יתברך בלא חקירה, גם כן נקרא עובד ה' (כענין מ"ש בפרדס שער א' פרק ט' בענין האמונה במציאות הספירות עיין שם), כי אין כל הדברים האלו אמורים אלא למי שדעתו יפה וכל שכן ליראי ה' וחושבי שמו אשר להם כח לעמוד בזה.
במה פליגי?
הנה מצד אחד יש לנו אגרות הרבי, המצדיק את הממשיכים את התפילה לאחרי זמן הקבוע בשו"ע (אם התחילו ההכנות בעוד מועד, וק"ש קטנה בזמנה), וזהו מטעם כי ההכנה היא חלק מהתפילה, אף אם זה לוקח איזה שעות, כי בלא זה התפילה בטילה.
ב"ויכוחא רבה" לא דק
אגב, יש לציין כי טענת הנפש חיים הטענה על המאחרים בתפילה, הובא ג"כ בשמו בספר "ויכוחא רבה" (הוצאה חדשה עמוד 122-124. הספר נדפס לראשונה בשנת תרי"ח, ל"ה שנה לאחרי הדפסת הנפש חיים).
וז"ל השואל שם: וכן בעשיית המצוה ותפלה מחמיר גם כן לעשות הכנה גדולה עד שיעבור זמן התפילה, כאשר שמעתי שאחד [חסיד] אמר לחבירו: הגיע זמן תפלת מנחה, והשיב: נראה אם יצאו הכוכבים שנשתכח ממנו זמן מנחה. וכשעושה מצוה שלא בזמנה, גם שתהיה בכוונה, הרי זה כאוכל מצה בכוונה בסוכות כו' [ובסמוך שם מזכיר את הנפש חיים בזה].
ובמענה שם: ומה שאמר "שעוברים זמן המצוה" כמו ששמע. תמה אני אם נתקבל אצלו זה לאמת, שזה לא ימצא כי אם בתינוק שנשבה בין הנכרים, שאין לו אפילו ידיעת בית רבו. ע"כ. [דהיינו, שאין אמת בדבר זה שיש חסידים הראויים לשמם שמאחרים זמן תפילה].
אך מה יענה בעל ה"ויכוחא רבה" על המפורש במאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים ע' שצח, בענין שיש מאחרים זמן תפילה, ומבאר כי ע"פ הזוהר יש בזה ג' דרגות: נשמות הצדיקים שמאצילות שכל הנהגתם הוא כפי שהוא למעלה באותו עת, וכך לא ישונה אצלם זמן התפילה מכפי שהוא למעלה שהוא זמן הקבוע בתלמוד כו', ב' אלו ששורש נשמותיהם בריחוק קצת מאצילות [במקום אחר במאמרי אדמו"ר הזקן כותב על "נשמות דאנ"ש" שהם מעולם היצירה] הם ניזונין משארית האצילות דיהבי להו מבי מלכא אחר גמר סעודת המלך דהיינו אחר עבור זמן התפילה וגם ישונה אצלם סדר ההארות שמה שצריך להיות בשמו"ע יהיה להם בתחילה ולא בשמו"ע, כי לא יוכלו לקבל השגת אוא"ס כי אם אחר שכבר נכבשה הדרך לפניהם, דרגא ג' הם אנשים פשוטים שהם בבחי' עשייה, הם למטה ולא ישנו הזמן מכמו שהוא למעלה כיון שאינם מערך השגת מיני מעדני מלך בבחינת פנימיות כלל, אסור להם לעבור זמן הקבוע בתלמוד כו'. ע"ש במאמרי אדמו"ר הזקן באריכות.
[שם הוא ד"ה להבין מ"ש בזהר כשיו"ט חל בשבת, והוא מאמר שנדפס מגוכי"ק אדמו"ר האמצעי. בתורת שלום נזכר מה שראה בגוכי"ק אדהאמ"צ בענין צדיקים הגדולים, וקאי על מאמר זה. יש לציין כי במאמרי אדה"ז כאן מבאר הענין ע"פ הזוהר שם והוא ע"ד הסוד והפנימיות בדרך פרד"ס שבתורה, ואילו במקומות אחרים יש תירוצים ע"ד הנגלה איך שאיחור זמן של החסידים אינו בניגוד להלכה. מה שהבאתי מאמרי אדה"ז זה, הוא רק לציין כי אפשר נעלם מבעל הויכוחא רבה אשר יש על איחור זמן תפילה הן במאמרי אדה"ז הן בספרי החוזה הק' מלובלין וכמדומה גם אצל הקדושת לוי ועוד].
בויכוחא רבה שם לפני זה (עמוד 180. ובמהדורת "מצרף העבודה" דפוס קניגסברג תרי"ח, הוא בדף ל, ב), יש עוד מענין איחור זמן התפילה, וכותב אשר הבעש"ט ותלמידיו ורוב הצדיקים שבזמנם התפללו כוותיקין [וכן מובא במ"א על אדמו"ר הזקן] ורק צדיקים יחידים כהר"מ מזלוטשוב והרלוי"צ מברדיטשוב מאחרים זמן תפילה אבל כולם קורין לפני זה ג' פרשיות ק"ש בזמנה. ונמצא גם בספר צוואת הריב"ש אות ט"ז על אזהרת הבעש"ט להתחיל התפילה קודם נץ החמה. ע"כ.
על ספר "נפש החיים"
בדרך אגב, על ספר נפש החיים: המחבר היה גדולי תלמידי הגאון מווילנא. הספר נדפס בתקפ"ג, שנים אחדות אחרי פטירת המחבר, בספר הוא דן ומתווכח על הרבה ענינים מספר התניא ושאר ספרי החסידות. הספר לא מובא אף פעם אצל הצ"צ, אם כי הגר"א מוזכר אצלו כו"כ פעמים.
הרבי הזכיר פעם במכתב (לקוטי שיחות חט"ז עמוד 470) "ובכלל נראה שראה הרר"ח מואלאזין ספרי חב"ד ובפרט ס' התניא ונשפע מהם" (ע"ש באיגרת). וב"היכל הבעש"ט" חוברת ה' עמוד כה נדפס מאמר נכבד מאת הר"נ גרינוואלד, בו הוא מביא ממקומות רבים בספר "נפש חיים" וספר "רוח חיים" שנראה כיונק מספר התניא, [וכמדומה הוסיף על זה עוד הר"י מונדשיין בהיכל הבעש"ט גליון ו' וגליון ל' ואינם לידי כעת]
הרנ"ג בא שם למסקנא שהר"ח הסכים בהסכמה מליאה לרעיונות המרכזיים של החסידות, אך סבר כי אין שייך ישומם במציאות ושאין גישה זו במצע חינוכי לדעת ההמון.
בכל אופן מה שברור הוא שהר"ח מעולם לא חתם על שום דבר חרם נגד החסידים, וגם כי באופן אישי הוא התרועע וכיבד הרבה אנשים מהחסידים, ובמק"א כתבתי להוכיח בנוגע לתלמיד אחד שמש של הגר"א בשנותיו האחרונות בשם רבי סעדיה שהיה איש תככים ומשך ענין הרדיפות נגד החסידים, ואילו לעומתו הר"ח שהיה גאון אמיתי ונעים הליכות כו' כידוע בכל ספרי תולדותיו, הוא יצא חוצץ נגד רבי סעדיה (בענינים אחרים, לא בענין החסידים) ולא רצה ששמו יוחרט לדורות כאחד מתלמידי הגר"א.
[בביתי יש ספר נפש החיים, פעם ביקש ממני הר"י כהן ללוות ספר זה, לאחרי כמה ימים כשהחזיר לי שאלתיו כמה הצליח לעיין ואמר לי שעבר על כולו. אזרם קראתי הספר ולא ידעתי לשואלו לפרטים, ומעניין אם רשם אז הרי"כ את רעיונותיו, או שגם על זה ייאמר ווי להאי שופרא דבלי בעפרא].
סיכום השאלה
נחזור לגוף שאילתנו:
הן באגרות קודש, והן בנפש החיים דנו בענין הכוונה בתפילה, ובשניהם אין המסקנא דומה, במה ובאיזה הלכה קא מיפלגי?
בתקוה שיבואר הדבר בגליונות הקרובים.
