"א-היה אשר א-היה"

 

 

במעמד הסנה הבוער באש זוכה משה להתוודע לכמה וכמה תובנות יסוד בהנהגת ה' את עולמו, אך דומה שהתובנה העמוקה מכולם נעוצה בגילוי שמו יתברך: "א-היה אשר א-היה".

משה מרהיב עוז ושואל את ה':

"הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי אליהם:

א-לוהי אבותיכם שלחני אליכם

ואמרו אלי מה שמו?

מה אמר אליהם?" (ג', י"ג)

וריבונו של עולם משיבו תשובה רחבה ומפורטת המורכבת משלושה סעיפים:

"ויאמר א-לוהים אל משה:

א-היה אשר א-היה.

ויאמר: כה תאמר לבני ישראל

א-היה שלחני אליכם.

ויאמר עוד א-לוהים אל משה:

כה תאמר אל בני ישראל:

ה' א-לוהי אבותיכם

א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב

שלחני אליכם.

זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" (ג', י"ד-ט"ו).

עד כאן דברי הכתובים, ואנו עומדים ותמהים: מה פשר שאלתו של משה ומה צפון בתשובת ה'?

 

מה ביקש משה לדעת?

ואכן הרמב"ן המעמיק חקר בפרשה זו מקשה על עצם שאלתו של משה:

"הפסוק הזה אומר לך פרשני. כי לא יתכן שיאמר משה 'ואמרו אלי מה שמו' להיות להם אות שיאמינו בו, כי שאלת שמו ואמירתו להם אינה אות למי שלא יאמינו בו מתחילה. שאם ידעו ישראל אותו השם גם משה כהם (כמותם) ידע אותו, והנה ידיעתו כידיעתם ואיננה אות ומופת כלל. ואם לא שמעו בו, מה הראייה שיאמינו בדבריו כלל".

תשובת הרמב"ן לשאלה זו הינה פשוטה וברורה:

"ולפי דעתי, היה משה גם בעת ההיא (עוד לפני ההתגלות במעמד הסנה) אב בחכמה, גדול במעלת הנבואה. ודרך שאלה ביקש משה שיודיעהו מי השולח אותו, כלומר, באיזו מידה הוא שלוח אליהם?

והנה אמר משה: ישאלוני (בני ישראל) על שליחותי, אם היא במידת א-ל ש-די שעמדה לאבות (כנאמר להלן ו', ב') או במידת רחמים עליונית שתעשה בה אותות ומופתים מחודשים ביצירה? וזה עניין השאלה".

ובכן לדעת הרמב"ן מציב משה לפני ה' יתברך שאלה נכבדה:

באיזו הנהגה א-לוהית, הכמוסה באחד משמותיו, עתיד הקב"ה להושיע את ישראל, במידת הדין או במידת הרחמים, בדרך הטבע או בדרך הנס?

ואולי אף מעבר לכך: משה שואל מהו היעד הא-לוהי הגנוז בשם משמות ה' שמכוחו יגאל ה' את עמו, וכיצד יבוא יעד זה לידי ביטוי בדרך בה יבחר ה' להוציא את ישראל ממצרים?

 

האם ה' 'מתחמק' מתשובה?

לאור הבנת השאלה, הבה ננסה לרדת לעומק תשובת ה': "א-היה אשר א-היה".

במדרש שמות רבה (ג', ו') מובאת דעה לפיה אין בתשובת ה' מענה לשאלתו של משה אלא אדרבה – הסתייגות מעצם השאלה:

"אמר ר' אבא בר ממל:

אמר לו הקב"ה למשה: שמי אתה מבקש לידע?!

לפי מעשי אני נקרא. פעמים שאני נקרא בא-ל ש-די, בצב-אות, בא-לוהים, בשם ה-ו-י-ה.

כשאני דן את הבריות אני נקרא א-לוהים.

וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צב-אות.

וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא א-ל ש-די,

וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא י-ה-ו-ה.

שאין ה' אלא מידת הרחמים, שנאמר: ה' ה' אל רחום והחנון.

הווי – 'א-היה אשר א-היה' – אני נקרא לפי מעשי".

לדעת ר' אבא 'מתחמק' אפוא ריבונו של עולם ממתן תשובה ישירה למשה ואומר לו: הנני מי שהנני לפי המקום והזמן הנצרכים לכך... ואתה 'למה זה תשאל לשמי והוא פלאי'?

ברם, הן לפי פירוש הרמב"ן ידע משה זה מכבר ששמותיו של ה' משתנים לפי דרך הנהגתו וזו בדיוק היתה שאלתו: באיזה שם ובאיזו מידה ינהג ה' יתברך בעת הוצאת ישראל ממצרים?

האם שאלה זו אינה לגיטימית, והאם אינה ראויה לתשובה קונקרטית שתבהיר את דרך ה' בעידן הגאולה?

יתר על כן, הן הקב"ה בכבודו ובעצמו פורש לפני בני ישראל בתחילת פרשת וארא ( ו', א'-ח') את הדרך בה עתיד הוא לגאול אותם, תוך הדגשת ההבדל בין הנהגה זו לבין ההנהגה בתקופת האבות:

"וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די

ושמי י-ה-ו-ה לא נודעתי להם".

ולעומת זאת עתה, בעת יציאת מצרים:

"לכן אמור לבני ישראל אני י-ה-ו-ה".

ומדוע אפוא יעלים ה' ממשה במעמד הסנה את שעתיד הוא לגלות לכל ישראל?

ובאמת הן שם ה-ו-י-ה נזכר במפורש גם במעמד הסנה כסעיף השלישי של דבר ה':

"כה תאמר אל בני ישראל

י-ה-ו-ה א-לוהי אבותיכם... שלחני אליכם

זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר".

על כרחנו עלינו לומר, שגם לדעת ר' אבא, אין הביטוי "א-היה אשר א-היה", אלא מעין מבוא לגילוי שם ה' הבא לאחר מכן, וכל תכליתו להקדים ולהדגיש לפני משה, את שאפשר לידע זה מכבר, שיש לה' שמות רבים המשתנים בהתאם להנהגתו.

 

"בכל צרתם – לו צר"

בין כך ובין כך נראים דבריו של ר' אבא דחוקים בפשט הכתובים ומסתבר יותר לומר שבביטוי "א-היה אשר  א-היה" אכן צפון שם ה', וגנוזה המידה הא-לוהית שנתייחדה לדרך הגאולה.

בדרך זו הולכים רש"י והרמב"ן לאור דברי הגמרא במסכת ברכות (ט', א') וכך כותב רש"י על אתר:

" 'א-היה אשר א-היה' – אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכויות.

אמר לפניו (משה): ריבונו של עולם, מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בזו!

אמר לו: יפה אמרת. לך אמור להם: 'א-היה שלחני אליכם' ".

והרמב"ן מוסיף על פירוש זה מילים נוגעות ללב:

"כי אהיה עמם בכל צרתם. יקראוני ואענם. והיא הראיה הגדולה שיש א-לוהים בישראל, קרובים אלינו בכל קוראנו אליו, ויש א-לוהים שופטים בארץ".

אין ספק שלשון רש"י: "אהיה עמם בצרה זו" ולשון הרמב"ן: "כי אהיה עמם בכל צרתם" נסמכים על נבואת ישעיהו (ס"ג, ז'-ט"ו) הקושרת בין הנהגת ה' ביציאת מצרים ולבין הנהגתו בגאולת העתיד, וכה דברי הנביא:

"חסדי ה' אזכיר תהילת ה'

כעל כל אשר גמלנו ה' ורב טוב לבית ישראל

אשר גמלם כרחמיו וכרב חסדיו.

ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו

ויהי להם למושיע

בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם

באהבתו ובחמלתו הוא גאלם

ויטלם וינשאם כל ימי עולם.

...ויזכר ימי עולם משה עמו...

השם בקרבו את רוח קודשו...

מוליך לימין משה זרוע תפארתו...".

הביטוי "בכל צרתם לו צר" מקביל אפוא לביטוי: "א-היה אשר א-היה" והוא מלמד כי כשם שהיה ה' עם ישראל בעת צרתם במצרים, והוציאם משם באהבתו ובחמלתו כן עתיד הוא להיות עם ישראל ולהושיעם מכל הצרות שעוד נכונו להם בשעבוד שאר מלכויות.

 

אמנם נכון שבמעמד הסנה 'צמצם' ה' את שמו כביכול בעקבות דברי משה "דיה לצרה בשעתה" ושם בפי משה בדבריו לעם את השם "א-היה" בלבד אך השם המלא "א-היה אשר א-היה" לא זז ממקומו והוא נועד להעביר מסר לאלף דור מעל לגוום הכפוף וקוצר רוחם של דור יוצאי מצרים, כי גם בעתיד "יהי ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו – אל יעזבנו ואל יטשנו (מלכים א' ח', נ"ז).

 

מה בין י-ה-ו-ה לבין א-היה

עתה משהגענו לתובנה זו, ניתן לעמוד על ההבחנה בין השם י-ה-ו-ה שנמסר למשה בחתימת דברי ה' לבין השם א-ה-י-ה שבו נפתחים דבריו.

השם י-ה-ו-ה אכן מקפל בתוכו כדברי חז"ל את מידת הרחמים העליונה שמכוחה נגאלו ישראל ממצרים והיא היא המידה הראשונה לשלש עשרה מידות "ה' ה' א-ל רחום וחנון" (שמות ל"ד, ו').

מכוח מידה זו אומר ה' למשה דווקא לאחר חטא העגל:

"אני אעביר כל טובי על פניך

וקראתי בשם י-ה-ו-ה לפניך

וחנותי את אשר אחן

וריחמתי את אשר ארחם" (ל"ג, י"ט).

וכדרך שביאר ר' מאיר פסוק זה במסכת ברכות (ז', א'):

"וחנותי את אשר אחון – אע"פ שאינו הגון

וריחמתי את ארחם – אע"פ שאינו הגון".

ללמדך שהחמלה הא-לוהית עוטפת ברחמיה שאין להם שיעור גם את ישראל השקועים במ"ט שערי טומאה במצרים וגם את האספסוף המגיע לשפל המדרגה בחטא העגל.

ובכל זאת צפון מסר מיוחד בשם א-ה-י-ה, והוא ראוי להדגשה מיוחדת דווקא בראשית הדרך.

בשם הוויה גנוז החסד הא-לוהי הקושר עבר, הווה ועתיד למקשה אחת – היה, הווה ויהיה - בלא לתת יתרון לזמן אחד על משנהו, כי בשורש הדברים אין לפני ה' זמנים מחולקים והכל אחד לפניו יתברך.

ברם, בשם א-היה מושם דגש חזק על החסד הצופה פני עתיד והוא בא ללמדנו כי הגאולה נעוצה בעתיד ורק מכוח הציפייה לעתיד נוטלים אנו כוח להתבונן בעבר, להתמודד עם ייסורי ההווה ולשאת עיניים אל המחר.

כל יציאת מצרים אינה אפוא אלא נקודת ציון וקריאת כיוון התובעת מאיתנו לצעוד בעוז קדימה לגאולה השלמה שעוד תיגלה ותראה במהרה בימינו.

דברים ברוח זו כותב הראי"ה קוק בסידורו עולת ראיה על הנחת תפילין מידי בוקר "לזכרון הזרוע הנטויה" בעת יציאת מצרים, וכה דברי קודשו:

"יציאת מצרים היתה מאורע כזה, שרק לפי מראית העין הגסה נחשבת היא לדבר שהיה אי פעם בעבר... אבל באמת עצם פעולת יציאת מצרים היא פעולה שאינה נפסקת כלל... והיא תאיר אורה להזריח אורים גדולים בכל נאות מחשכים לדורי דורים.

הזרוע הא-לוהית אשר נחשפה במצרים לגאולתם של ישראל היא היא נטויה ועומדת, בונה עולמים ומשכללת אותם ומעלה את כל אשר בהם אל המרומים העליונים".

 

בשורת העתיד

זוהי אפוא הבשורה הגנוזה בשם "א-היה אשר א-היה".

היא הלוחשת למשה החרד משליחותו: "כי אהיה עמך והיא הרועמת באזני העם השקוע בהווה המר ומיואש מעתידו: "א-היה שלחני אליכם".

היא היא השורה בדבריו העזים של חגי הנביא לשבי ציון המפקפקים ביכולתם להתנער מן הגלות ולבנות את המקדש:

"חזק כל עם הארץ נאום ה' ועשו

כי אני אתכם נאום ה' צב-אות

את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים

ורוחי עומדת בתוככם אל תיראו" (חגי ב', ד-ה).

והיא היא ההומה בלב, בוני הבית השלישי המיטלטלים בין ייאוש לתקווה

וקוראת לעם בקול גדול – חיה תחיה

כי עמך אני בנתיב גאולתך – אהיה אשר אהיה.

 

                                                                                                                     הרב חנן פורת