Great story at 34 minutes.
א. בראשית מה' – ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו. ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה. ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני א-להים לפניכם.. לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם.. ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי הא-להים.. מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני א-להים לאדון לכל מצרים.. וינשק לכל אחיו ויבך עלהם ואחרי כן דברו אחיו אתו. רבינו בחיי - הודיעם שאין בלבו עליהם, ודעתו ורצונו להיטיב להם. ואחרי כן דברו אחיו אתו. כי עד עתה נוטל מהם הדבור ולא יכלו לדבר עמו כי נבהלו מפניו, ועתה נתישבה דעתם ודברו עמו. אור החיים - כשראו שחבק אותם ובכה על פרידתם הכירו במדת טובו כי אח נאמן הוא ודברו אתו.
ב. אורות התשובה יז' ו' – הננו מתעכבים בדרך ההשלמה והננו מפגרים בה, מפני החרדה היתרה שהננו מרגישים בנפש בעת אשר רעיון התשובה עובר לפנינו. הננו נשארים מלאי חלחלה ומחוסרי איל, משפעת דכאותה של התשובה. ובשביל כך עצמו דוחים אנו את הרעיון הזה, מקור כל ההצלחות, מרשמי נפשנו, והננו נשארים תועים במדבר החיים. אבל לא יוכל מצב כזה להתקיים. אנחנו חייבים להתאזר בגבורת נשמה, בכחה של שירת התשובה. כל היגון שלה מוכרח להתהפך אצלנו לשירה רעננה, המחיה ומעודדת, המנחמת ומרפאה. ואז תהיה לנו התשובה עם כל הגיונותיה חטיבה נעימה ומתוקה, שנהגה בה תמיד ועל פיה נסדר את כל מצעדי חיינו, לטובתנו הפרטית והכללית, בעולם הזה ובעולם הבא, ולגאולת הפרט ולגאולת הכלל כולו, לתחית האומה ולשיבת שבותה כימי עולם וכשנים קדמוניות.
ג. מתוך התורה הגואלת ח"א תלמוד תורה ה' - הכנה לקבלת התורה המדות הן הכנה לקבלת התורה, הן שמכשירות אותנו לקבלת תורה. המדות הן ירושה לנו מהאבות. משה רבנו, הוא נכד של אברהם אבינו. יסודו של אברהם אבינו: אהבה. "זרע אברהם אוהבי". "אוהב את המקום, אוהב את הבריות". מן האהבה הזאת נמשכת הכנסת אורחים, גמילות חסדים ועוד. אברהם אבינו, ענק ברוחניות וענק באהבה. אהבת כל הבריות ממש, עד כדי מסירות נפש, בהפקרת עצמו בדברים כלפי רבש"ע. בשביל מי? בשביל סדום. בשביל השכן של סדום, לוט. הכל, מתוך ענקיות של אהבה. לפי גדלות האדם, הוא יותר כללי ויותר כללי עד לשורש המקיף את הכל. "הא-לוהים עשה את האדם ישר", וישרות זו באה לידי ביטוי באהבה. שנאה, היא רקבון נפשי, מחלה. כל חטא שבין אדם למקום, מטביע שנאה לאיזו בריאה. אהבה, היא בריאות, היא נורמאליות. כל צדיק חסיד, גדול, קדוש קודם כל צריך להיות ישר, ישר בדברים שבין אדם לחברו. ועל-גבי זה אפשר לבנות צדקות, כבהקדמת הנצי"ב לבראשית. יותר גדול בתורה, יותר גדול בדבקות א-לוהית, אז בהכרח יותר גדול במידות, יותר גדול באהבת הבריות. יש מסירות נשמה, למען גדלות תורה של אחרים, למען א"י, למען גמ"ח, אנשים שמפקירים את העולם הרוחני שלהם. במיוחד בדורות שלנו, שכלל ישראל כ"כ בולט, יש במסי"נ למען הכלל, ביטוי של גדלות - אהבה. כל מה שיותר בקדושה, יותר בגדלות, ייתר באהבה מצות הוכחה צריכה להיות מתוך אהבה, ומתוך שכל. לדעת איך לעשות, אם שני יסודות אלה לא מבוררים, לא מוכנים, אז לא עליך המצוה. בשם הגאון מוסרים: אם אתה חושש, שמתוך התוכחה תגיע לכעס, אז לא אתה הכתובת למצוה. הקנאות גובלת עם כעס, עם מדות רעות. ברגע שאדם כעוס, הוא כבר לא בבהירות שכלית, והשכל, עיקר צלם א-לוהים שבאדם. הכעס נובע מהרצון להיות בולט, "שאני אנצח". כך זה בבית, במשפחה, וכך זה בהלכות צבור. במצב שכזה, אין רצון לשמוע, אולי גם אצל השני יש אמת. קנאות צריכה הרבה בדיקה, ובל' חז"ל: "קנא קנאתי לה' צ-באות". ולעומת זאת, "א-ל קנוא ונוקם ה"', "קנוא" מלא, ללמדך שכל קינאת בשר ודם, חסרה. קנאות אמיתית, באמונה קדושה, נפגשת עם סבלנות. אין זו ותרנות, אבל, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". אין שום ויתור, לא בדאוריתא ולא בדרבנן, אין רשות לאף אחד לותר. אבל, צריך שתהיה אהבה והבנה הדדית. מתוך סבלנות גדולה, גבורה קדושה, ומכאן לענוה.
ד. אורות הקודש ג' עבודת הקודש כח' - והצדיק תמיד עומד בין הא-להים ובין העולם, מקשר הוא את העולם, האלם, החשוך, להדבור והאורה הא-להית, כל חושיו של צדיק אמיתי נתונים הם להקישור הא-להי של העולמות כולם. תאותיו, חפציו, נטיותיו, הרהוריו, פעולותיו, שיחותיו, מנהגיו, תנועותיו, עצביו, שמחותיו, צעריו, ענוגיו, כולם בלא שום שיור הנם אקורדים של המוסיקה הקדושה, שהחיים של הא-להות, בהיותם מפכים בעולמות כולם, נותנים על ידם את קולם קול עז. ונשמות לאין קץ, אוצרות חיים לאין תכלית, הממלאים את כל היש, רק הם בהתאמצם לעלות מתחתית עומק שעמום שפלותם לרוממותה של חדות החופש הא-להית, מקור העדן והעונג, הם הם הדוחפים את כל מפעלות הצדיק, אשר הוא תמיד מכהן בעבודת הקודש, שכל חייו הם קודש לד'. אמת גדולה חיה בלבו, גבורה חיה ומנצחת ערה בנשמתו, והוא חש את גדלו והוד גודל חפצו, ולפי גדולתו רבה ענותנותו, פחות מניצוץ של רשף קליל נגד מרחבי כל עולמים הוא בעיניו באמת, נגד הגודל של תפארת א-להים חיים, שמפעם תמיד ברוחו. אהבה לאין קץ לא-להים היא משוש גילו, וחבה פנימית לכל היצור, ידידות נאמנה לכל הבריות, ואהבה מסורה לכל דרגותיה, למשפחה, לחברים, לעם, לאדם, לחי ולצומח, ולכל יש ומצוי, היא חקוקה בכל מלא צדקה במורשי לבבו. גבורת שמים וכבוד מלא אונים מלאים הם כל שרעפיו, ודבורו נחל עדנים מלא חיים ומפעל, אומר ועושה, גוזר ומקיים, ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור.
ה. אורות הקודש ג' מוסר הקודש מו' - יכולים אנו להמשיך נשמות גדולות בעולם, שיהיה להן רצון אדיר וכח גדול, להביא גאולה לעולם, להסיר את כל האפלוליות שבחיים, ולנצח את כל החולשות שבהם. והכל תלוי ברצון שלנו, בהחפץ להתעלות למרומי קודש העליון, בדרישה קבועה ומקורית, בקידוש איתן של בשר ורוח, בהתדמות לא-להים, על ידי הליכה בדרכיו.
