בתניא פ"כ איתא: "והנה מודעת זאת לכל כי מצות ואזהרת ע"ז שהם שני דברות הראשונים אנכי ולא יהיה לך, הם כללות כל התורה כולה". ובפירוש המילים "מצות ואזהרת ע"ז" כ' רבינו ברשימותיו על תניא, וז"ל: "מצות ואזהרת אואפ"ל: מצות – מ"ע – אנוכי, אזהרת – מל"ת – לא יהי'".
אך כמובן עדיין צ"ב במש"כ בתניא ד"אנוכי" היא מצוה וגם אזהרה על ע"ז, דלכאורה התוכן של מצות אנוכי היא האמונה בה', וכלשון הרמב"ם (במניין המצוות בתחילת ספר מדע, מצוה א') "לידע שיש שם א-לוה", היינו שלא רק שלא לעבוד ע"ז, אלא גם להאמין במציאות הא-ל, כלומר גם אדם כזה שלא יאמין במציאות ה', אך גם אינו עובד ע"ז עדיין יעבור על מצות אנכי. וא"כ למה מכנים מצות "אנכי" כ"מצות עבודה זרה".
והנה בביאור רש"ח קסלמן ע"ה על תניא איתא שהרי ידוע דענין האמונה אינו מצוה, דבלי הקדמת האמונה לא תתכן ציווי על זה, וכלשון האברבנאל (ראש אמנה פ"ד) "כאשר נניח אמונת מציאות הא-ל מצוה כבר נניח אמונת מציאות הא-ל קודמת לאמונת מציאות הא-ל", (והדברים ידועים). והיות שעל אמונה לא יתכן ציווי, על כרחך שהציווי "אנכי הוי' אלקיך", הוא לשלול מציאות אחרת, ובזה שווה המצוה לאזהרה.
אך לענ"ד דוחק לומר שאדה"ז סותם דלא כהרמב"ם הסובר דאנכי הוא המקור למצות אמונה וידיעת ה', והמקור לשלילת השיתוף הוא מ"ה' אחד", וסותם בפשטות כדעת הבה"ג דאמונה אינה נכללת במנין המצוות.
ולאידך מהביאור בתניא דהא דכל המצוות כלולים במצות אנכי היא כי ע"י קיום מצות עשה מגלים אחדותו ית', משמע דאנכי אינה מצוה בפנ"ע, וצ"ע.
והנה יש שהביאו ראי' מגמ' בהוריות (ח, ב) עה"פ "למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם" – "איזו מצוה שהיא נאמרה בתחילה הוי אומר זו ע"ז". הרי מבואר בגמ' דמצות ע"ז היא מצוה ראשונה שנאמרה תחילה, ומזה מוכח כהדעות דאנוכי אינו נכלל במנין המצוות ולא יהיה לך היא המצוה הראשונה, דאם נאמר דאנוכי הוא ציווי על האמונה, אמאי קאמר בגמ' דע"ז נאמרה תחילה בהלאו ד"לא יהיה לך", הרי מצות אמונה קודמת (אנכי) – וע"כ דאנוכי אינה ציווי על אמונה (ראה תשב"ץ ח"א סי' קלט) – אך לפי הדעות דס"ל דאנוכי היא ציווי על אמונה מוכח מגמ' הנ"ל שהתוכן של "אנוכי" הוא "מצות ע"ז" וצ"ב, וכנ"ל.
והנה ברש"י שם כ' וז"ל: "איזו היא מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זו עבודת כוכבים דכתיב בתחילת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך דהיינו ע"ז" – הרי מבואר ברש"י דאנכי היא אזהרה על ע"ז.
וראה באברבנאל (ראש אמנה פ' יח) שנקט בדעת רש"י דנאמרה תחילה קאי גם אמצות אנכי, ומה דאיתא בגמ' שע"ז נאמרה תחילה, אף שאנכי אינה ציווי על ע"ז, על זה כתב האברבנאל שזו דעת ר' ישמעאל דאנכי ולא יהיה לך נאמרו בדיבור אחד לכן ההתחלה היא אותו דיבור הכולל אנכי ולא יהיה לך, כי עם היות שיש בהם שתי מצוות הן מתאחדות באופן ששניהם דיבור אחד – ולפי"ז הכוונה ב"נאמרה תחילה" היא על "לא יהיה לך", ואף ש"אנכי" קדים, מ"מ היות שבדיבור אחד נאמרו, נחשב כנאמרה תחילה.
אכן, עדיין צ"ב דסו"ס הרי "אנכי" נאמרה תחילה ולא ע"ז, אבל ראה במגלת אסתר על הרמב"ם (מצוה ראשונה) שביאר בדעת רש"י דבמצות אנכי נכלל ג"כ ענין ע"ז "שמי שאינו מאמין באלקות היינו כעובד ע"ז". ולפי זה מדוקדק הלשון נאמרה תחילה, כיון דבאנכי נכלל גם שלא לעבוד ע"ז.
והעירוני גם מדברי המאירי (הוריות שם) שכתב דלא כמו שדימו רבים דלא יהיה לך הוא הדיבור הראשון ממה שאמרו דע"ז נאמרה תחילה, אלא אף דיבור אנכי הוא אזהרה על ע"ז שהרי הכפירה במציאותו ית' וההאמנה בזולתו הכל ע"ז, וכן שהכפירה במציאותו היא סיבה לעבוד הגלגלים ויתר כל צבא השמים.
הרי מבואר במאירי שני טעמים אהא דאנכי הוא אזהרה על ע"ז: א) שעצם הכפירה במציאותו נחשב ג"כ לע"ז, כמו האמונה בזולתו (וזולתו ג"כ כוונת המגלת אסתר הנ"ל) – וכנראה דסובר דהיסוד של ע"ז אינו האמונה ועבודה לזולת, אלא עצם הכפירה במציאותו ית' זהו היסוד של איסור ע"ז, והוא חידוש לכאו'.
ב) הכפירה במציאותו ית' היא סיבה לעבוד ע"ז – ולפי"ז עצם הכפירה אינה ע"ז רק היות שכפירה במציאותו ית' היא סיבה וגורם לע"ז, וי"ל בזה בפשטות דמי שאינו מאמין בה' יבוא לשוטט בדעתו ולחשוב האיך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג וכו' (ראה רמב"ם פ"א מה' ע"ז) ויבוא למסקנא שיש ח"ו מציאות אחרת וכו', לכן מובן שהכפירה במציאותו ית' נכלל ג"כ בע"ז – ולפי"ז יתכן לומר שגם רבינו הזקן סובר כהנך ראשונים (רש"י והמאירי) וזש"כ ד"מצות ואזהרת ע"ז שהם שני דברות ראשונים אנכי ולא יהיה לך" – דבנוסף לכך שאנכי הוא ציווי על אמונה וכדעת הרמב"ם נכלל בזה גם ציווי ואזהרה על ע"ז וכנ"ל, ועדיין צ"ע.
הרב אייזיק הלוי פישר
