זה לא סוד שלכל אחד שהכיר את אבי ז"ל,
יש את ה-"יעקב וינרוט" שלו.
אבל אין לאף אחד את המכלול,
כי הוא לעולם לא חשף את החסדים,
שאפפו אותו כל דקה,
אם זה בגוף, אם זה בממון ואם זה בעצה ותושייה.
לא זוכרים אדם בסוף ימיו בגלל גאונותו,
אלא בגלל מעשיו הטובים.
סיפורים רבים מסתובבים להם.
אבל אני דמעתי,
סביב סיפור שסיפר אחי על הציון.
לא הכרתי את הסיפור,
כמו אלפים מהסיפורים האחרים,
שאת רובם הוא לקח איתו לעולם הבא.
אבל תשמעו סיפור אחד.
ישנו אברך בישיבת מיר,
שסיפר לאחי - זאבי (עו"ד נדל"ן משופשף),
שהוא עמד בפני פשיטת רגל, בגין שיקים שהיה חייב לנושים.
הוא התחנן לאבי ז"ל שייצג אותו משפטית.
אין מה לומר,
הסיפור נגע ללב מאוד לאבי ז"ל,
והוא לקח על עצמו את הייצוג.
סיפר האברך לזאבי,
כי אבי היה גאון משפטי,
ובפלפולי פלפולים,
הצליח להוציא אותו מהברוך המשפטי.
אותו יהודי אברך,
נהג לספר זאת לאנשים רבים מקרוביו.
זאבי אחי,
התעניין מאוד אצל אבי,
מה בדיוק היה בתיק,
ואיזו טקטיקה אבי ז"ל "עולל" בבית המשפט.
אבי ז"ל, דחה אותו מספר פעמים באומרו:
"שטויות, עזוב את זה".
גם לאחר חצי שנה,
שזאבי שאל שוב הוא השיב בביטול:
"עזוב את זה".
אבל יום אחד,
זאבי ישב איתו במשרד,
על תיק שעסק בדיני שטרות.
ובשעת הכושר שאל אותו:
"נו אבא, אנו עוסקים בדיני שטרות,
בכל זאת, תחשוף סוף סוף,
מה קרה עם האברך הזה שם?"
ואבא אמר לו:
"טוב, אני אומר לך.
הטענות שלו בתיק היו מופרכות.
לא היו לו שום סיכוי לנצח בבית המשפט.
פשוט שילמתי את כל השטרות מכספי,
וסיפרתי לו שזכיתי."
טוב, זה סיפור קטן.
אחרי זה עלה לדבר הרב חייב דומב שליט"א.
סיפר שביקש מאבא ז"ל,
לעזור לכלה יתומה בקניית שמלת כלה.
אבי הוציא שיק ומסר לו,
שימלא את הסכום בעצמו,
אבל שיבחר את השמלה הכי יפה.
לפני שיצא מהחדר הוא שאל אותו:
"ר' חיים, מה עם האחיות והאחים היתומים?
יש להם בגדים?
תדאג בבקשה שיהיה להם את הבגדים הכי יפים."
ועוד זה לא הספיק לצאת מהחדר,
הוא שוב התעניין איפה הכלה הולכת לגור.
וכששמע שהיא הולכת לגור אצל הוריה,
הוא הורה לר' חיים שהינו תלמיד חכם עצום,
וכמעט היה הדבר בבחינת "זקן ואינה לפי כבודו",
ללכת מיד לחפש שני חדרים חדשים באלעד
ולשלם למשכיר שנה מראש עבור השכירות.
אלו סיפורים קטנים.
אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל.
וממילא הוא לא היה רוצה שאכתוב את זה.
אולי רק עוד אומר,
שפעם בהיותי נער,
דפק אצלנו בדלת עני ונתתי לו 50 שקל.
אבי התבונן מרחוק וממש כמעט צעק עלי:
"דובי, מה עשית עכשיו?
ככה נותנים צדקה?
פותחים את הדלת ולא שומעים מה יש לו לומר?
זה בכלל לא משנה כמה נתת.
מצידי תיתן 5 שקלים,
אבל תקשיב מה יש ליהודי לומר."
ואין לי טעם לספר לכם עוד,
כי כל המהות שלו הייתה לא לספר.
אני רוצה כן ללמד אתכם,
דבר שכל כך ריגש אותי,
וזה יהיה לעילוי נשמתו.
פעם ר' שלמה קרליבך כתב כך - שימו לב:
"אנשים רבים, נעים בלי הרף;
אבל איך נדע אם הם נעים לקראת ה'?
יש לי מבחן פשוט.
אם אתה נע אל ה',
אזי ככל שאתה עולה במדרגתך,
כך אתה מתקרב למי שבמדרגות נמוכות יותר.
אם אתה מתנתק מבני אדם,
אל תספר לעצמך סיפורים שהתקרבת אל ה'.
אפשר לראות את זה כל הזמן,
לפעמים אנשים נעשים כל כך דתיים,
וכל כך קדושים,
עד שהם לא יכולים לדבר אתכם עוד.
כי הם הלכו "קדימה".
אבל האמת היא שהם הלכו אחורה.
זה המבחן: אם אתם מתקרבים לה',
אתם מתקרבים לאנשים.
אל תרמו את עצמכם.
אם רצונך לדעת האם התקדמת ועלית באהבת ה',
צא לרחוב.
האם כשאתה מביט על בני האדם שם,
אתה מתמלא בהשראה?
אם כן,
פירוש הדבר שאתה באמת אוהב את ה'.
אבל אם אתה צועד ברחוב,
וכולם מעוררים בך דחייה:
ההוא מגוחך, ההוא מגונה,
ואיך ההורים של זה התחתנו בכלל...
אז אבוי, אתה ממש הולך אחורה".
אלו דברים נפלאים, אבל שימו לב,
אם כבר הגעתם עד הלום,
אי אפשר שלא לראות זאת ישירות לאברהם אבינו,
שכולנו צאצאיו.
ה' מדבר איתו,
ותוך כדי הוא מבחין,
בשלושה עובדי אלילים שנראים רעבים,
ורדף אחריהם, והתחנן אליהם,
אנא, אנא, היכנסו לביתי.
השתגעת? הם עובדי אלילים!
רק הרגע נכנסת בברית מילה עם ה',
ועכשיו אתה מכניס יצורים כאלה הביתה? באמת...
הבנתם כבר את התשובה רבותיי.
אבי ז"ל התקרב לאנשים,
בדרגות שנחשבות אצל אחרים נמוכות.
הוא ישב איתם,
הקשיב להם,
עודד את רוחם
וניסה ככל יכולתו לחבוש את הפצעים.
וזה הסימן הגדול ביותר,
שאתה מתקרב אל ה'.
אני מאחל לי ולכולנו, ללמוד מדרכו,
להיות בבחינת "לך-לך",
לא לעצור,
להמשיך תמיד לנוע,
לבדוק את עצמנו,
לעומק העומקים של עצמנו,
ומתוך זה להתקרב לכל אדם בעולם.
יהיו הדברים הללו לעילוי נשמת אבי מורי זצ"ל.
