ילדים וילדות משחקים ברחובות ירושלים

 בה בשעה שנתקבצו ישראל בבתי כנסיות

ובבתי מדרשות וקבעו כי היום אחד וארבעים

לעומר – באותה שעה ירדה כנגדם מן השמים

השפעה גדולה, אשר בחינתה יסוד שיסוד, ונתעלה

העולם ונתמלא קדושה, ומיד הושפע שפע רב בכל

העולמות. כה גדולה הייתה ההשפעה, עד שקרוב

היה הדבר להיות, שכשאמרו ישראל "הרחמן הוא

יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה" – כמעט

וחזרה עבודה, אלא שנתבלעה השעה בעוונותינו.

באותה הלילה מהלך הייתי באותה העיר

אשר אכלה האש ביסודותיה, ומייחל כי ייסד ה'

יסוד ציון וישיב העבודה למקומה, עד שמתוך כך

מצאתי את עצמי מכוון להשתתף עם כל אישי

ישראל אשר בזה הלילה מסובבין היו במצוות –

מהם גדודי רום מעלה של בני ישיבות העמלים

בתורת הלאהים, ועמהם נשות ישראל ובעליהן

המכבדים את השבת ומכוונים לענגה, לפי שאותו

הלילה לא די היה לו בספירת היסוד, אלא הוסיף

קדושה על קדושתו וחל להיות ב'ליל שישי', עד

שנמצאו בני אברהם, יצחק ויעקב כולם במצב

של מצוה גוררת מצוה. מיד נתמלא ליבי הודיה

גדולה ללאהינו והודיתי לו על שבחר בנו מכל עם,

ודבקנו בו בתורתו.

ולא נתקררה דעתי, עד שחיפשתי אחר

איזה תשמיש קודש, יהיה איזה שיהיה, למען

אוכל לחבקו ולנשקו בכל פי ולהיות משמח עמו

בשמחת התורה. תחילה חפצתי לנשק אדמת

קודש ואת אבניה ולקיים בגופי 'כי רצו עבדיך את

אבניה ואת עפרה יחוננו', אלא שחשתי פן יבוזו

לי. את כיפתי האהובה לא יכולתי לנשק, וכי איך

אלך בפלטרין של מלך ואנוכי גלוי ראש?

 ואז ראיתיהו. אברך משי ממכרי, העומד

לתומו בקרן זוית. ברכתי את ה' על המציאה

המהודרת שזימן לי תשמיש קדושה שאין למעלה

ממנו, בנו של המלך, בנו של תורתו, ומבני ציון

היקרים המסולאים בפז.

עמדתי וחבקתיו ונשקתיו על ראשו ואמרתי

– אבי אבי, רבי רבי, מרי מרי. שאלתיו – "התרקוד

עמי לכבוד התורה ולומדיה?". אך מפני סיבה

כלשהי סרב הלה בנימוס, ותמורת זאת העלה

בדעתו לחלוק עמי מחידושיו, אלא שבתוך דבריו

כאשר עלתה תכניתו לחוג את חג מתן תורתנו

בירושלים עיה"ק, נעניתי כנגדו ואמרתי – "אם

אתה עושה כן אשריך, אשריך שתעלוז עם

תורתך, בעיר התורה העליזה".

ואז הוא שואל אותי – "מה הקשר?".

עניתי, כי ירושלים היא מקום השמחה בכלל,

ובפרט שמחה לפני ה' כמבואר בתורה, והיא עיר

התורה, ככתוב – "כי מציון תצא תורה", ובעוד

מקומות רבים.

אמר הוא – "אדרבה, הסיבה שהתורה ניתנה

במדבר היא בדיוק בגלל החשש שיאמרו שצריך

לקיים אותה רק בארץ־ישראל".

אמרתי – "ומה אעשה, שהתורה צוותה

לחגוג את שבועות דווקא בירושלים? ויותר

מזה, ספירת העומר, שענינה הפנימי הוא צפיה

לתורה – מדאורייתא מתקיימת דווקא בפני בית

המקדש. וגם מדרבנן ביאר הגרי"ז, שהמצווה

איננה ספירת העומר, אלא זכר למקדש. יוצא, אם

כן, כי הציפיה לתורה בזמן הזה אינה אלא ציפיה

למקדש, היות ושתי המצוות נכללו היום בציפייה

של ספירת העומר. וביאור דבריך הוא בדיוק

להפך! מדבריך עולה, כי היה חשש אמיתי, שאם

התורה תנתן בארץ־ישראל יחשבו שרק שם צריך

לקיים אותה, וזאת אחר שכמחצית מהמצוות אינן

שייכות אלא בארץ ובירושלים ובבית המקדש,

כמו שכתב רש"י בפרשת 'והיה אם שמוע', שקיום המצוות בחו"ל אין תכליתו אלא

כדי שלא ישכחו אותן כשיחזרו לארץ.

אמר לי – "צריך

להיזהר מדברים כאלו.

עלולים להיסחף אחר

הציונות...".

השבתי – "כל מה שהרחיקו – מהמדינה

הרחיקו, אבל מירושלים וארץ־ישראל – מי

הרחיק?".

השיב לעומתי – "צריך לדעת מי עומד

מאחורי זה".

 – "מאחורי לדבר בשבח ירושלים? מאחורי

זה עומדת מצוות עשה מדברי קבלה, שנאמר

"למען אחי ורעי אדברה שלום בך", וכן "ציון

היא דורש אין לה" ועוד מצוות. והתורה כולה

מלאה בזה, וגם הסידור.

– "אני מעדיף לשקוע בד' אמות של הלכה,

אין לנו עסק בדברים הללו...".

– "התעלמות מהמציאות לא הביאה אף

אחד להרבות בציפייה לישועה. אדרבה, שימת

לב למציאות על טהרת הקודש הביאה גם הביאה

יהודים לצפות באמת למשיח, לצפות למקדש,

לצפות למלכות בית דוד, לסנהדרין, למלכות ה',

ולא להתבייש לומר את זה, וכי אתה חושב שה'

פיתח את העולם ועשה אותו נח יותר, כדי שנצפה

פחות לגאולתו? והושיבנו בארצו בעירו ובנחלתו

כדי שנתפלל פחות על ביתו ועל היכלו??

- "אבל אין לנו כלים להוכיח דברים מתוך

המציאות, אנחנו לא מבינים בזה, ולא מקובל

להביא ראיות כאלו. אצלנו מביאים ראיות

תורניות בלבד!".

– "מהתורה אתה רוצה? בשמחה". מיד

התחלתי, ולפי הסדר כמובן, התחלתי מהתנ"ך.

פתאום הוא אומר לי – "אנחנו בכלל לא יכולים

ללמוד תנ"ך. אלו דברים גבוהים מאד. אם קבלה

לומדים רק מגיל ,40 תנ"ך אין ללמוד לפני גיל

80!" [עפ"ל]. לחיזוק דבריו הביא את הפסוק

מ'הנביא נחמיה', כדבריו,

אודות "ילדים וילדות

משחקים ברחובות

ירושלים" (והוא באמת פסוק

בזכריה ח', ה') – "וכי יעלה

על הדעת", אמר לי ברגש,

"שהדברים כפשוטם?

שזהו חזון הנביא? ילדים

וילדות משחקים... .

ודאי יש לומר, כי מדובר

במלאכים, שעוסקים בכל

מיני דברים שמימיים...".

לך תסביר לו, שאילו ראו

אבותינו ואבות אבותינו

אותנו - בניהם - זוכים כהיום הזה לראות מעל

מאה אלף ילדים יהודים מתוקים שומרי תורה

ומצווות  שמשחקים באג'ואים ברחובות

ירושלים [למי שאינו ירושלמי, להווי ידוע כי 'אג'ו'

הוא גרעינו של המשמש, ובלשון רבים – 'אג'ואים', ונהגו

הילדים לזרוק אותו לתוך חור העשוי בקופסת נעליים]

– אילו ראו זאת, היו מודים לה' ומשבחים בפה

מלא בבחינת 'היינו כחולמים', ואילו ראו את

כמות הישיבות וקהילות הקודש שקמו בירושלים

בלבד אזי... אכן, דברים שמימיים... .

החזקתי בידו הקדושה, ולא מצאתי מילים.

אתה מדבר עם בן אדם על המציאות, הוא אומר

לך שאי אפשר לדעת, אתה מוכיח לו מהתורה,

הוא אומר לך שאי אפשר להבין, בקיצור – לא

מציאותי, ולא יהודי.

מלאתי ראותי אויר ירושלמי קדוש, אויר

מציאותי, אויר יהודי, עצמתי את עיני, ורק

מלמלתי [חצי בקול] ללא מצמיח ישועה. וכה

מלמלתי בקול מתנגן – 'ודבר אחד מדבריך אחור

לא ישוב ריקם, כי לא מלך נאמן ורחמן אתה',

והגבהתי קולי והמשכתי – "רחם על ציון כי היא

בית חיינו ולעלובת נפש תושיע במהרה בימינו",

עד שמצאתי עצמי צועק – "אני מאמין שכל דברי

נביאים אמת!".

ואז, כשידו בתוך ידי,

ועיניי עדיין עצומות היו,

נשתררה דממה, ופתאום,

פתאום ראיתי,

במו עיניי ראיתי!

ראיתי ילדי ישראל

נאים, אשר קובצו מארבע

כנפות הארץ, ילדים

לבקנים מארץ צפון,

עם ילדות מארץ מבוא

השמש, מכוש ומתרהקה,

משחקים ברחובות

ירושלים,

וממש איתם היו

משחקים מלאכים, ואותם

דברים שמימיים, שהיו

מתעסקים בהם הם המה ילדי ישראל המה,

ועוד היה הילד זורק כדורו לכביש, והיה

המלאך משיבו לו פן ילך שמה, והיתה הילדה

קופצת מתל של ד' אמות, והמלאך טס כנגדה ד'

מאות פרסה ותופסה ומעמידה על רגליה,

התקבצו מלאכים זה לקבל זה, מלאכי ילדיו

של מקום, עם משרתיו גבורי כח, וראיתים שהיו

צוחקים אלו לאלו,

עוד ראיתי איש משענתו בידו מרוב ימים,

שהיה רואה לכל זה,

ולכך היה אף הוא רוצה לצחק עמהם,

אלא שכשבא לצחק היו עיניו יורדות דמעות,

אמרו לו – "מפני מה אתה בוכה?".

אמר להם – "מפני מה אתם מצחקים?".

אמרו לו – "הר לאהינו, אשר ראה עוללים

שואלים לחם, ועתה ילדים וילדות משחקים, ולא

נצחק?".

אמר להם – "לכך אני בוכה, ומה רבי עקיבא

כשראה נבואתו של אוריה לבדו, היה מצחק,

אני, שראיתי נבואתו של אוריה ונבואתו של

זכריה בד בבד,

הר ציון וישמעאלים הלכו בו, וילדים וילדות

משחקים ברחובותיה,

ולא אבכה?

ולא בכי של צער הוא זה,

כי אם בכי של הודיה,

המתהפך לבכי של תחינה -

רבונו של עולם,

בן הגר המצרית גם הוא מצחק,

אנא,

אבא,

אבא של הילדים המתוקים הללו,

שהחזרת הביתה

מהודו ופולין, מאתיופיה ומהולנד,

גרש האמה הזאת, ואת בנה". 

הרב גולדברג