תנו רבנן: העוסקים בהספד, בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד מן ההספד וקורין קריאת שמע במקום אחר. ואם אין המת מוטל לפניהם, הם המספידים יושבין וקורין קריאת שמע, והוא האבל יושב ודומם. הם עומדים ומתפללין, והוא עומד ומצדיק עליו, על עצמו, את הדין, ואומר נוסח זה: "ריבון העולמים, הרבה חטאתי לפניך, ולא נפרעת ממני אחד מני אלף, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתגדור פרצותינו ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים". [ברכות יט]
לגדור פרצת השלימות הנחסר מהתגברות הרשע וחוזק התאוה ומדות הרעות אפשר במדת הדין ע"י מוסר של עונשים, ואפשר ע"י רחמים רבים של סיוע גדול להטיב את הלב ולטהר את הנפש. ע"כ יבקש הנגוע משבט אלה, שלא יוסיף עוד לדאבה, ופרצותיו יגדור השם ית' ברחמים, לטהר לבבינו אליו לעבדו באהבה, מהכרה אמתית להטוב והשלימות.
כל אדם הוא מעורב עם הכלל. ובהיות חסרון אצלו בענינו או במצבו החמרי או המוסרי, לבד הנוגע לו לעצמו מוכרח להסתעף מזה ג"כ חסרון כללי. ושלימות האדם הוא שגם בעת צר לו, לא ישכח את חיי הכלל, ויצטער ג"כ על החסרון הכללי המגיע מחסרונו הפרטי, ולשפך שיח ג"כ לתיקון הכללי ע"י תיקונו הפרטי, ויהי' זה יקר וחשוב בעיניו כתקנת עצמו. כי לפי האמת והשכל נמצא האדם ביחשו אל הכלל, הרבה יותר חזק המציאות לעומת יחשו רק אל ענינו הפרטי לבדו. ע"כ בבקשו על גדירת פרצותיו, ישתף נפשי׳ בהדי׳ ציבורא לבקש ג"כ על פרצת כלל עם ד', ופרצות כל עמך בית ישראל. ואז הוא ראוי ביותר לרחמים, כי כח הרבים גדול מאד, ובהמשכו עם הציבור בכל פינותיו, תמשכהו קדושת הכלל להנהגה מעולה ולמצב מוסרי נעלה, שלא יהי' צריך עמה שפטים שנכונו רק ללצים ולכסילים המתהלכים לרוח תאותם הנפרדת.
