דרכיה דרכי נועם

 א

דרכיה דרכי נועם  

לעיתים חכמים משתמשים בכללים המוסריים בכדי לפרש את תוכנה או אופייה של מצוה מסוימת במקומות שהפסוק עצמו אינו מגלה אותה. בלשון הפסוק, לולב הוא: "כפות תמרים". ממילים אלו אנו לומדים שהלולב צריך להיות כפות ולא פרוד, ואם הוא פרוד יכפתנו. שואלת הגמרא: "ואימא כופרא?", שזהו מין עץ שענפיו מתאימים לתיאור של 'כפות תמרים'. משיב על כך אביי: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כתיב". ומפרש רש"י על אתר: "ואלו עשויין כקוצים, ויוצאין בהן עוקצין הרבה, ומסרטין את הידים". פירוש הדבר, שמכיוון שדרכיה הן דרכי נועם, לא מסתבר שהתורה תכתוב לנו על מצוה שאופן קיומה עשוי לגרום כאב לידים שאוחזות בלולב. על פי אותו טעם הוכיח אביי שההדס איננו יכול להיות הירדוף, על אף שההירדוף מתאים לדרישת הכתוב 'ענף עץ אבות', הרי ש"'דרכיה דרכי נועם' וליכא". אף כאן מפרש רש"י: "והאי מברז בריז את הידים כקוצים, שראשי עליו עשויין חדין כמחט". אמנם רבא מעלה טעם אחר בנושא ההירדוף במקום ההדס – "האמת והשלום אהבו" (לפי פירושו של רש"י, מן ההירדוף עושים את סם המוות, ודבר זה נוגד את האידיאל של אהבת האמת והשלום). על אף שאביי ורבא עושים שימוש בפסוקים שונים, הרי השיטה היא אחת. העיקרון המוסרי הכללי של התורה הוא שקובע את כוונת התורה ביחס לאופן קיומה של המצווה המסויימת. 

בבירורה של בעיה מסויימת בדין יבום וחליצה, רבא מקבל את טעמו של אביי. השאלה היא, מה דינה של אשה שלא היתה זקוקה ליבם מפני שהיה לה בן מבעלה שמת, ולאחר נישואיה מת הבן. השאלה היא, האם כעת יש לה דין של יבמה. בתלמוד מובא קל וחומר שממנו עולה שהיינו צריכים לראות את בעלה הראשון כמי שמת בלא בנים, ואל לנו לעשות את הבן המת כאילו הוא חי. ואם כן האלמנה זקוקה לייבום או חליצה. הפתרון לכך הוא: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". כלומר, הגם שיש לנו קל וחומר הפוך, הרי שלא יתכן שהתורה תדרוש שהאשה תחזור לזיקת ייבום לאחר מיתת בנה, הרי דרכיה דרכי נועם וכו' "וזו שהיה לה בן ולא נזקקה ליבם וניסת לשוק ומת בנה, אם תאמר תחלוץ הרי היא מתגנה על בעלה, הילכך על כרחך 'בן אין לו' בשעת מיתה קאמר והרי יש לו". 

אכן חכמים לא רק השתמשו בכלל 'דרכיה דרכי נועם', בכדי לברר את כוונת התורה בעניינים הכתובים בה, אלא כלל זה שימש אותם גם בקביעת דינים והתנהגות המשלימה את התורה בעניינים שלא נכתבו. באלה יש להבחין בין שלושה סוגים: ישנם דינים שנקבעו משום שהתנהגות מסויימת עלולה ליצור איבה בין אנשים; דינים אחרים נפסקו בכדי למנוע מחלוקת בחברה; ועוד כאלו שמטרתם לא רק למנוע את הופעתה של התנהגות בלתי מוסרית, אלא גם לחזק את יחסי השלום הבין־אישי. נעיין באחדים מהם. על פי הדין אסור ליהודיה ליילד אשה עובדת כוכבים, מפני שאסור ליהודי לחזק ידי עוברי עבירה (פירוש הדבר, לא מפני שאינן מקיימות את מצוות התורה, שהן לא מחויבות בהן, אלא מפני שעכו"ם, על פי הגדרת התלמוד למושג זה, אינם מקיימים את שבע מצוות בני נח). אכן במקרים שבהם המיילדת היהודיה אינה יכולה לחמוק (למשל, כשמבקשים לשכור אותה, כפי שנהוג), אזי מותר לה "משום איבה". במקרה של בהמה הרובצת תחת משאה מצווה התורה: "עזוב תעזוב עמו". ציוויי התורה מתייחסים רק ליהודים בינם לבין עצמם, אמנם חכמים כבר התקינו שיש לטפל בבהמת עכו"ם כמו בבהמת ישראל, והטעם "משום איבה". הדברים לא נאמרו מתוך יראת עכו"ם, מעין התגוננות כנגד 'האנטישמיות'. מניעת איבה בין בני אדם זוהי דרישה מוסרית הנובעת מהמגמה העקרונית של התורה, וחז"ל משתמשים בכך לא רק לגבי עכו"ם, אלא גם לענין יחסים שבין איש ואשתו, וכן במישור החברתי הבין־יהודי. כך למדנו שהבעל זוכה במעשה ידי אשתו ובמציאתה "משום איבה". פירוש הדברים: הגם שמעיקרא על פי דיני הקניינים הנוהגים בישראל, מעשה ידי האשה וכן מציאתה, היו צריכים להיות קניינה של האשה, אבל כיוון שהבעל חייב במזונותיה, אם האשה תחזיק בקניינים אלו בשביל עצמה הרי שזה ייצור בהכרח 'איבה בין שניהם'. בענין האיש המקדש את האשה לאחר שימות בעלה או לאחר שתמות אחותה (כלומר, הוא נשוי כעת לאחותה, וכיוון שאסור לאדם לשאת אשה על אחותה, הוא מקדש אותה כדי שתהא אשתו לאחר מיתת אחותה), רבי שסבר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אומר שהאשה מקודשת. ומה טעם אמרו 'אינה מקודשת'? "משום איבה", דהיינו שקידושין כאלו עלולים לגרום לאיבה בין האחיות או בין הבעל ובין אשתו, שקיבלה את הקידושין בתנאים הללו. ואלו הם דברים נפלאים שחכמים מבטלים את הקידושין שחלים מדינא. 

שונה הוא טעם מאמרו של ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא, שאמר שד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום (בסימטא, או בצידי רה"ר שאין הרבים דוחקים שם, או בשדה שאין בו בעלים), "דלא אתי לאנצויי". ישנו הבדל גדול בין הדין הזה לדוגמאות שהובאו לעיל. במקרים שהובאו לעיל מישהו מתבקש להיטיב עם הזולת, כגון, האשה את מעשה ידיה לבעלה, המיילדת היהודיה נותנת שירות מקצועי ליולדת עובדת עבודה זרה, וכן היהודי עוזר לעכו"ם בהקמת בהמתו. הרקע הוא מפגש בין־אישי, ועל כן מן הראוי שהמבוקש יינתן. יש פה יחס אישי בין הצדדים, ודווקא משום כך דחיית הבקשה עלולה לגרום לאיבה ביניהם. בדינו של אבא כהן ברדלא הרקע הוא שונה לגמרי. באדם שמצא מציאה בחלקו, היינו בד' אמות שלו, ועדיין לא הגיעה לידו ממש. אדם אחר בא וחוטף את המציאה שהאחר עדיין לא קנה. במקרה זה אין מפגש בין־אישי. שניהם מעוניינים רק ברכישת המציאה. הם אינם פונים זה אל זה, אלא רק נתקלים זה בזה. דווקא משום זה החשש לאיבה קטן מאד, אבל ישנו חשש מחלוקת משום דאתו לאינצויי. 

הסוג השלישי שייך לאותם הדינים שחכמים תיקנו משום דרכי שלום. כך מלמדת המשנה בפרק הניזקין: 

ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: 

כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום. 

מערבין בבית ישן, מפני דרכי שלום. 

בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום. 

מצודות חיה ועופות ודגים יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום. רבי יוסי אומר, גזל גמור. 

מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום. ר' יוסי אומר, גזל גמור. 

עני המנקף בראש הזית, מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום. ר' יוסי אומר, גזל גמור. 

אין ממחין ביד עניי גוים בלקט שכחה ופאה, מפני דרכי שלום. 

הברייתא מוסיפה על כך: 

ת"ר: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום. 

ובתוספתא נמצא כתוב: 

עיר שיש בה ישראל וגוים, הפרנסין גובין מישראל ומגוים, מפני דרכי שלום. מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. מספידין וקוברין מתי גוים, מפני דרכי שלום. מנחמין אבילי גוים, מפני דרכי שלום. 

פשוט שבמקורות אלו מדובר על דינים משום דרכי שלום בשני מובנים. עשיית הצדקה והחסד עם הנכרי העני, החולה או האבל, יש בה עידוד לקראת שלום חברתי בינו ובין היהודי. אמנם, שאר הדינים במשנה באים בכדי למנוע מחלוקת. כמובן שאם אין מחלוקת הסיכויים לשלום טובים יותר, אבל אז השלום מושג באורח לא ישיר. למשל הא דכהן קורא ראשון מפני דרכי שלום, הגמרא מפרשת שזה מפני שאין לו רשות למחול על כבודו. והטעם לכך על פי התלמוד הוא: "דאתו לאינצויי". מפרש רש"י על אתר: "לענין לקרות בתורה בבית הכנסת אין כהן חולק כבוד ללוי ולוי לישראל, דלא ליתו שארא לאנצויי ולמימר אנא נמי קרינא ברישא. והיינו דקתני מתניתין כהן קורא ראשון כו' כמה שכתוב בתורה, ואינו רשאי לחלוק כבוד בדבר ולשנותו מפני דרכי שלום". מוכח איפוא שטעם התקנה הוא כדי שלא יבואו לידי מחלוקת של ממש, כמו בהא דד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום כנ"ל. וכן משמע גם ביחס לשאר הדינים במשנה. כך, מצודות חיה, עופות ודגים, או מציאת חרש, שוטה וקטן, יש בהם גזל מפני דרכי שלום, וכן השאר, טעמם הוא בכדי שלא יבואו לידי מחלוקת. אולם אם כך, עולה השאלה מדוע אבא כהן ברדלא אינו משתמש בנימוק של 'מפני דרכי שלום' לענין המשנה שאומרת שד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום? אכן, אם נעיין היטב ניווכח שישנו הבדל גדול בין סיבת המחלוקת לענין ד' אמותיו של אדם שקונות בכל מקום לבין ענין המחלוקת ביחס לבית הכנסת. המחלוקת בבית הכנסת קשורה בכבודם האישי של בני האדם. הכהן, הרוצה לחלוק כבוד לאדם אחר, עשוי לגרום לקטטה מפני שיאמרו מדוע הוא ולא אני. ועל כן הכהן "אינו רשאי לחלוק כבוד בדבר ולשנותו". כלומר, הכהן שרצה לחלוק כבוד לאחד, בנקל יכול לפגוע בכבודם של אחרים. 'דאתו לאינצויי' פירושו – משום פגיעה בכבודם האישי, וכן הוא בשאר התקנות במשנה שטעמן משום חשש מחלוקת. הא דאיתא במשנה: "מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום", מתפרש בגמרא כך: "מאי טעמא, אילימא משום כבוד", דהיינו כבודו של בעל הבית. הטעם נדחה, ומסקנת הגמרא היא: "אלא משום חשדא". מפרש רש"י על אתר: "הואיל והורגל העירוב בתוך אותו הבית, אם באת לשנות את מקומו, הנכנסין לאותו הבית ולא יראו שם את העירוב יחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב". רבינו תם מפרש: "שלא יאמרו מפני החשד שחושדים אותו לגנוב פת של עירוב אין מניחים אותו שם". בין לרש"י ובין לר"ת הסיבה היא פגיעה בכבודו של בעל הבית. על פי רש"י – פגיעה בכבודו כיהודי שומר מצוות, ואילו על פי ר"ת – פגיעה בכבודו כאדם בר נאמנות. הגם שבשאר הדינים במשנה הפגיעה אינה כה בולטת, עם זאת בכולם ישנה פגיעה מסוימת. "בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום", ויפה פירש רש"י באומרו: "שלא תהא מחלוקת ביניהם אני אסכור ראשון". מובנה הפסיכולוגי־סובייקטיבי של הטענה 'אני אסכור ראשון' הוא, שהוא דורש להיות ראשון מפני שזה מגיע לו, ואם מונעים את זה ממנו, אזי שורש המחלוקת יהיה משום שלפי הבנתו נגעו בחשיבותו או בזכותו. דומות לזה גם שאר התקנות במשנה לענין דין מצודות חיה ועופות, מציאת חרש שוטה וקטן, ועני המנקף בראש הזית. על פי רש"י לענין דין המצודות שבמשנה הרי שמדובר "במצודות שאין להן תוך דליקני ליה כליו". וכן אף החרש, השוטה והקטן אינם קונים על פי דין. אולם בעל המצודות טרח במצודותיו, העני טרח להוריד את הזיתים מעץ הזית. על כן, מי שלוקח מהם את פרי טרחתם פוגע בהם באופן אישי. וכן מי שגוזל את מה שכבר הגיע לרשותם של חרש שוטה וקטן, אע"פ שהוא מתנהג עימהם 'על פי הדין', הרי שמההיבט המוסרי הוא מזלזל בכבודם האישי, ועל כן זהו גזל מפני דרכי שלום. שונה הוא לגמרי דינו של אבא כהן ברדלא לענין ד' אמות. האדם הזה לא טרח כלל בעד החפץ שנמצא בד' אמותיו, ואין לו שום קשר אליו. הקטטה ביניהם קשורה רק לאותו החפץ ואין לה שום נגיעה למערכת היחסים האישית שביניהם. המחלוקת פרצה רק בשביל החפץ ולמען החפץ. אין כאן משום פגיעה אישית. על כן אין כאן צורך לתקן תקנות מפני דרכי שלום, והעיקר הוא להסיר את התנאים שמביאים לידי מחלוקת. 

לפי הנזכר לעיל אנו יכולים לסכם: 

א. אם קיים יחס בין־אישי בין אדם לאדם, או שישנה פנייה אישית מאדם לאדם, והמבוקש מצד אחד ראוי שיינתן מצד שני, הגם שלא על פי דין אלא בגין ציפיה אנושית נורמלית, אזי הצד השני חייב להיענות לדרישה זו משום איבה. 

ב. במקרה שאין שום מערכת יחסים אישית בין האנשים וגם אין פנייה אישית ביניהם, אמנם המצב יכול לגרום ששניהם פגשו זה בזה למען איזה חפץ שאין לו שום קשר להיבטים האישיים שלהם, לכבודם או להערכת עצמם כבני אדם; במקרה זה התקנה נעשית על מנת 'דלא אתי לאינצויי'. 

ג. במקרים שאיזו התנהגות של אדם עשויה לפגוע בכבודו האישי של חבירו, תיקנו חכמים להימנע מהתנהגות כזו מפני דרכי שלום. 

ד. במקרים שמצוות התורה בענייני צדקה וחסד מחייבות רק בין יהודי ליהודי, תיקנו חכמים את אותה החובה גם לגבי הנכרי מפני דרכי שלום. 

אכן, כיוון שמקור תקנותיהם הוא הצו המוסרי העקרוני 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', הרי שגם ההתחייבויות הללו הן מן התורה.

 סיכום: "דרכיה דרכי נועם"

המאמר עוסק בשימוש חז"ל בעיקרון "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" ככלי לפרשנות הלכתית וליצירת תקנות.

א. פרשנות מצוות:

   חכמים משתמשים בכללים מוסריים כדי להבין את מהות המצוות, במיוחד כאשר הפסוק אינו מפורש.

   דוגמאות:

       לולב: נפסל עץ הכופרא (קוצני) משום "דרכיה דרכי נועם".

       הדס: נפסל הירדוף (דוקרני/ארסי) מאותם נימוקים.

   העיקרון המוסרי הכללי של התורה מכוון את הבנתנו לגבי אופן קיום המצווה.

ב. דיני יבום וחליצה:

   העיקרון "דרכיה דרכי נועם" משמש להכרעה בשאלות מורכבות בדיני יבום וחליצה.

   דוגמה: אשה שנישאה לאחר מות בעלה, ולאחר מכן מת בנה מבעלה הראשון - אין מחזירים אותה לזיקת ייבום, כדי לא לגרום לה להתבזות.

ג. תקנות "דרכיה דרכי נועם":

חכמים קבעו דינים ותקנות המשלימים את התורה, שמטרתם:

1.  מניעת איבה:

       איסור ליהודיה ליילד גויה (אלא אם כן יש חשש לאיבה).

       חובה לעזור לבהמת גוי הרובצת תחת משאה.

       בעל זוכה במעשה ידי אשתו ובמציאתה (כדי למנוע איבה).

       ביטול קידושין של אשה לאחר מות אחותה (כדי למנוע איבה בין האחיות).

2.  מניעת מחלוקת:

       דין "ד' אמות של אדם קונות לו" (למניעת ריב על מציאה).

3.  חיזוק יחסי שלום:

       דינים הקשורים לכבוד בבית הכנסת (כהן קורא ראשון).

       דינים הקשורים לעירוב בחצרות.

       דינים הקשורים לזכויות קדימה במילוי מים.

       דינים הקשורים למציאות בשדות (לקט, שכחה ופאה).

       דינים הקשורים לצדקה וחסד עם גויים (מפני דרכי שלום).

ד. הבחנות בין סוגי התקנות:

   איבה: קיימת מערכת יחסים בין-אישית, ודחיית בקשה נורמטיבית עלולה לגרום לאיבה.

   מחלוקת: אין מערכת יחסים אישית, והמחלוקת נובעת ממאבק על חפץ מסוים.

   פגיעה בכבוד: התנהגות מסוימת פוגעת בכבודו האישי של הזולת.

ה. מקור התקנות:

   מכיוון שמקור התקנות הוא הצו המוסרי "דרכיה דרכי נועם", הרי שהן בעלות תוקף תורני.

The text explores how Jewish law extends beyond explicit scriptural commandments through the principle of "דרכיה דרכי נועם" (its ways are ways of pleasantness), using it to interpret existing laws and create new ones that promote peace and prevent animosity. This principle guides interpretations and rulings in areas not explicitly covered by the Torah, ensuring ethical conduct and harmonious relationships within the community and with non-Jews.

Jewish law utilizes the moral principle of "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" to interpret and supplement Torah commandments. This principle is applied when the scripture itself is unclear about the nature of a mitzvah, as seen in the discussion of the Lulav: "מכיוון שדרכיה הן דרכי נועם, לא מסתבר שהתורה תכתוב לנו על מצוה שאופן קיומה עשוי לגרום כאב לידים שאוחזות בלולב." Similarly, it influences rulings in areas not explicitly covered by the Torah, aiming to prevent animosity and promote peace. "אכן חכמים לא רק השתמשו בכלל 'דרכיה דרכי נועם', בכדי לברר את כוונת התורה בעניינים הכתובים בה, אלא כלל זה שימש אותם גם בקביעת דינים והתנהגות המשלימה את התורה בעניינים שלא נכתבו." This includes preventing actions that could create animosity, such as a Jewish midwife assisting a non-Jewish woman, which is permitted only "משום איבה" to avoid creating ill will. The principle also extends to treating animals belonging to non-Jews with the same care as Jewish-owned animals, again "משום איבה." Furthermore, the concept influences marital laws, where a husband benefits from his wife's labor and findings "משום איבה," preventing potential conflict arising from financial disparities. "הגם שמעיקרא על פי דיני הקניינים הנוהגים בישראל, מעשה ידי האשה וכן מציאתה, היו צריכים להיות קניינה של האשה, אבל כיוון שהבעל חייב במזונותיה, אם האשה תחזיק בקניינים אלו בשביל עצמה הרי שזה ייצור בהכרח 'איבה בין שניהם'." In cases of potential conflict, such as a man betrothing a woman while married to her sister, the betrothal may be invalidated "משום איבה," to prevent discord between the sisters. The text distinguishes between preventing animosity and preventing mere disputes ("דלא אתי לאנצויי"), the latter arising when there is no personal connection between individuals, but a potential for conflict over an object. "ישנו הבדל גדול בין הדין הזה לדוגמאות שהובאו לעיל. במקרים שהובאו לעיל מישהו מתבקש להיטיב עם הזולת...בדינו של אבא כהן ברדלא הרקע הוא שונה לגמרי." Finally, the principle of "דרכי שלום" (ways of peace) is applied in various communal settings, such as assigning precedence in synagogue readings and providing for the poor, regardless of their religious affiliation. "מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום." These regulations, rooted in the moral imperative of "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום," are considered binding as if they were derived directly from the Torah. "אכן, כיוון שמקור תקנותיהם הוא הצו המוסרי העקרוני 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', הרי שגם ההתחייבויות הללו הן מן התורה."

   "דרכיה דרכי נועם" is used to interpret unclear Torah commandments.

   This principle extends to creating new laws promoting peace and preventing animosity.

   It influences rulings in areas not explicitly covered by the Torah.

   Preventing animosity ("איבה") is a key application, seen in laws regarding Jewish-non-Jewish interactions.

   Treating non-Jewish animals and providing aid to non-Jewish individuals are examples of preventing animosity.

   Marital laws are also influenced by this principle to prevent conflict.

   Betrothals can be invalidated to prevent discord between family members.

   A distinction is made between preventing animosity and preventing mere disputes.

   "דרכי שלום" is applied in communal settings to maintain order and harmony.

   Regulations rooted in "דרכיה דרכי נועם" are considered binding as if from the Torah.