עשור לעצמאות ישראל

מנחם בגין 

ב' אייר תשי"ח, 22 באפריל 1958 

אדוני היושב-ראש. היום בו הורד בידי בנינו הלוחמים הדגל הנכרי והונף ברמה נס ישראל, הוא אחד הימים המופלאים בתולדות אנוש. אמנם, אין ישראל היחיד ששחרר את עצמו, בהתקוממות בניו, מעול זרים. אולם יש ייחוד בפרשת ההוד של תקומתו. כי עמנו, לא רק עצמאותו אבדה לו אלא הוא נעקר מאדמתו. ורק לאחר נדודים שתבל היקפם ואלף ושמונה מאות שנה זמנם, החל לשוב למאין בא.

מאז נטשו מתי-המעט בתי-אבות כדי לחונן ארץ אבות; מאז הרצל, מאדירי יוצאי היש מאין באנושות, נתן ביטוי לשאיפת הדורות במדינת היהודים; מאז הוליך טרומפלדור את חייליו בחזית גאליפולי; מאז הקים זאב ז'בוטינסקי את הלגיון, הוא הכוח הצבאי הראשון מימי בר-כוכבא, שנלחם על אדמת המולדת למען שחרורה; מאז קמה ניל"י, מאז הכירו עמי עולם בקשר ההיסטורי הנצחי בין העם היהודי ובין ארץ ישראל; מאז התחייבה מעצמה גדולה לסייע בפועל בהקמת הבית הלאומי היהודי, שמעולם לא היתה לו שום משמעות אחרת זולתי מדינה; מאז פרצו העליות והתפשטה ההתנחלות והתרחב הבנין; ומאז הופרה ההתחייבות הבינלאומית - היתה תהייה בדור ביחס למטרה הישירה למענה נעשה המאמץ הלאומי העליון. לתהייה זו ניתן ביטוי, ואף השיב עליה מורה-הדור, נושא רעיון המדינה העברית בימינו, זאב ז'בוטינסקי. בהעלותו את ה"אני מאמין" שלו בקונגרס הציוני ה- 17 שאל: "מדוע עלינו להרשות, כי יכנו את המלה מדינת היהודים בשם קיצוניות? הרי מדינה היא מצבו הנורמלי של כל עם... אילו היתה קיימת כיום מדינה יהודית, לא היה איש אומר כי דבר זה אינו נורמלי. ואם שואפים אנו לנורמליזציה, כלום מותר לומר כי קיצוניות היא זו - וזאת צריכים לומר אנו בעצמנו?"

בתוך תהייה זו, מתוך מאמצי העפלה ובנין מוגברים, מול פני מכשולים מוערמים והתקפות גוברות, הגיע עמנו עם פרוץ תהפוכות מלחמת העולם השניה לפרשת דרכים היסטורית. ילוד-השטן דן למיתה את כל היהודים שידו הטורפת השיגה אותם, ובעוד דמם ניגר כמים, אמרו המופקדים על הבית הלאומי שנועד להצילם: לא ליהודים ארץ ישראל, לא עוד יהודים יבואו אליה.

הועמדנו כולנו לפני ברירה: לקבל את דין גזילת הארץ ושיעבוד העם וכלייתו, או לקום, להתנגד, ללחום, למרוד, לשחרר.

בחרנו. מרדנו. אמנם, נפלו מפקדי המחתרת העברית, דוד רזיאל ואברהם יאיר, אך רוחם חיה בלוחמיה. המרד פרץ, גבר ועצם. ותתגלה בו אמונה ונאמנות והקרבה וגבורה - בקרב וכלא, בתא העינויים ובתא המוות, במחנות הריכוז ובבתי-המשפט ובמעלות הגרדום המקדש.

צורות שונות למרד, ותקופות שונות בו. היום, ביום חדווה, לא נזכיר אלא אחת מהן: את התקופה הקצרה, החשובה, בה קמה, נגד שלטון הדיכוי הנכרי, אחדות לוחמת של כל הכוחות העבריים.

השלטון הנכרי, נגדו התקוממנו, סולק. לא הכרזת העצמאות סילקתו; סילוקו איפשר את הכרזת העצמאותנו המחודשת היא בת-יומא, ניסו אויבים ופולשים להטביעה בדם. אז זינק הנוער העברי כולו, הנוער המופלא, אשר כמוהו היה ויש, אך למעלה הימנו לא היה, אין, ולא יהיה, ובגופותיו עצר את הפולשים, הכה את האויבים.

בזכרנו את הימים הגדולים והנוראים, ניתן שבח והודיה לצור ישראל וגואלו על הנסים והנפלאות שעשה עמנו בזמן הזה, כמו בימים ההם. ונתייחד בלבותינו, באהבה, עם כל בני האומה, בהגנה ובאצ"ל ובלח"י ובמח"ל ובצבא ישראל לחילותיו, שמסרו נפשם למען יחיה ישראל ותקום יהודה. כולם קדושים, כולם גיבורים, כולם כזוהר הרקיע מזהירים. להם התהילה לנצח נצחים.

ובזכותנו, כי לא זכינו אלא לאתחלתא דגאולה, נישא, בלב מאמין, את חזון הגאולה השלמה. לא בזכות הכוח שבנו לארץ אבותינו; שבנו אליה בכוח הזכות. ובכוחה, שאין אדיר ממנו, שוב נשוב לעיר דוד ולארץ המכורה כולה, בה כל תושביה, כאזרח כגר, יחיו בחירות ובצדק, באחווה ובשלום.

Mr. Chairman, The day when the foreign flag was lowered by our fighting sons and the miracle of Israel was raised high, is one of the most wonderful days in human history. Indeed, Israel is not the only one who liberated itself, by the uprising of its sons, from the yoke of strangers. But there is uniqueness in the chapter of glory of its revival. Because our people, not only lost its independence but it was uprooted from its land. And only after wanderings that the world encompassed and eighteen hundred years was their time, began to return to where it came from.

Since the few left their ancestral homes to favor the land of the fathers; since Herzl, one of the greatest of those who came from nothing in humanity, gave expression to the aspiration of the generations in the Jewish state; since Trumpeldor led his soldiers on the Gallipoli front; since Ze'ev Jabotinsky established the Legion, the first military force since Bar Kokhba, who fought on the land of the homeland for its liberation; since Nili was established, since the nations of the world recognized the eternal historical connection between the Jewish people and the Land of Israel; since a great power committed to assist in practice in the establishment of the Jewish national home, which never had any other meaning than a state; since the aliyahs broke out and the settlement spread and the building expanded; and since the international commitment was violated - there was a question in the generation regarding the direct goal for which the supreme national effort was made. This question was expressed, and even answered by the teacher of the generation, the bearer of the idea of ​​the Hebrew state in our time, Ze'ev Jabotinsky. When he raised his "I believe" at the 17th Zionist Congress, he asked: "Why should we allow the word Jewish state to be called extremism? After all, a state is the normal state of every nation... If there was a Jewish state today, no one would say that this is not normal. And if we aspire to normalization, is it permissible to say that this is extremism - and we ourselves must say this?"

Within this question, from intensified efforts of immigration and construction, in the face of accumulated obstacles and increasing attacks, our people arrived with the outbreak of the upheavals of World War II to a historical crossroads. The child of Satan sentenced to death all the Jews that his predatory hand reached, and while their blood flowed like water, those in charge of the national home that was intended to save them said: the Land of Israel is not for Jews, no more Jews will come to it.

We were all faced with a choice: to accept the judgment of the theft of the land and the enslavement and destruction of the people, or to rise up, to resist, to fight, to rebel, to liberate.

We chose. We rebelled. Indeed, the commanders of the Hebrew underground, David Raziel and Avraham Yair, fell, but their spirit lives in their fighters. The rebellion broke out, intensified and became stronger. And faith and loyalty and sacrifice and heroism will be revealed in it - in battle and prison, in the torture cell and in the death cell, in the concentration camps and in the courts and on the gallows of the sanctification.

Different forms of rebellion, and different periods in it. Today, on a day of joy, we will mention only one of them: the short, important period in which a fighting unity of all the Hebrew forces arose against the foreign regime of oppression.

The foreign regime, against which we rebelled, was removed. The declaration of independence did not remove it; its removal made possible the declaration of our renewed independence. It is short-lived, enemies and invaders tried to drown it in blood. Then the entire Hebrew youth jumped, the wonderful youth, who like him was and is, but above him was not, is not, and will not be, and with his bodies stopped the invaders, struck the enemies.

Remembering the great and terrible days, we give praise and thanks to the Rock of Israel and its Redeemer for the miracles and wonders he performed with us at this time, as in those days. And we will be united in our hearts, with love, with all the members of the nation, in the Haganah and in the Etzel and in the Lehi and in the Mahal and in the Israel Defense Forces for its forces, who gave their lives so that Israel may live and Judah may arise. All of them are holy, all of them are heroes, all of them shine like the brightness of the sky. To them be the glory forever and ever.

And in our merit, because we have only been privileged to the beginning of redemption, we will carry, with a believing heart, the vision of complete redemption. Not by virtue of the power we have returned to the land of our fathers; we returned to it by virtue of our right. And by its power, which is mightier than it, we will return to the city of David and to the entire sold land, where all its inhabitants, as a citizen as a convert, will live in freedom and justice, in brotherhood and peace.