When we see a fly flying towards the ceiling, or mice scurrying in a circle, it doesn't particularly surprise us. However, if we were to suddenly see books floating towards the ceiling and sticking to it, or tennis balls starting to dance around each other, we would definitely be surprised. This is because, as far as we know, living creatures are endowed with the ability to move, but inanimate objects do not have such ability. Inanimate matter cannot move on its own. Put a stone on the floor, and it will remain forever in the same spot if it is not moved from there. This is perfectly understandable: where would inanimate, dead matter get the ability to move?
But in fact, inanimate objects are constantly moving. Books may not float towards the ceiling, but they certainly float, or fall, towards the earth, like any other object. Tennis balls don't dance around each other, but stars and suns do. The entire universe is actually a system of lumps of matter of varying sizes, from subatomic particles to stars, all of which are in constant motion. Because we are so used to it, we do not notice the wonder of it: what drives those lumps of inanimate matter? What causes them to move in such precise paths? How can inanimate matter move?
These questions, as is well known, occupied a certain man named Isaac Newton – according to legend, following an apple that fell on his head. Newton studied the movement of objects, on and off the Earth, and as a result of his research, he formulated the equations describing gravity and the three laws of motion, which form the basis of classical mechanics. Today, every child knows that objects fall because of gravity, and every person with a basic education knows that these laws are also behind the movement of the stars, the tides, and other phenomena. Later, Einstein's theory of relativity changed some of the Newtonian concepts, but these are still considered accurate and relevant for most of everyday reality.
Newton, as mentioned, formulated the equations describing the basic laws of nature. But the big question is, did he actually explain anything? Did he answer the question, what causes inanimate matter to move?
Here we have two options. One possibility is that Newton did not explain anything. He only discovered that there is an orderly regularity in the movement of inanimate objects – that in any case where there is a relationship X between bodies, they will move in a form Y. Gravity, for example, simply describes the fact that when there is a body with a mass large enough in the environment, other bodies will move towards it at a certain speed. But that still doesn't explain how the presence of that mass actually causes bodies to move towards it. Einstein showed that mass warps space and time, but even that does not answer the question of what drives the objects. Modern physics rejects influence from a distance, and tries to explain gravity in terms of gravitational waves, or hypothetical particles called gravitons. But after all this, the question still remains whether this is indeed an explanation, or just a description, since even about those gravitons - assuming their existence is proven - one can ask what drives them, and so on.
According to this possibility, we do indeed know how inanimate objects will move, but we still have no idea what causes or allows the movement itself. The laws of nature, like gravity, do not constitute an explanation of reality, but only a description of it. In the same way, if we were to discover that every time two tennis balls are placed next to each other, they start spinning around each other – we would determine that there is some law of nature that causes this, invent a name for it and calculate its exact properties. All this without knowing how and why inanimate balls can move like this. If we still insist on asking what the reason for this behavior is, the answer will be "that's how it is", or "that's nature". We find, therefore, that the great and strange mystery with which we opened – how can inanimate objects move – has no explanation or answer. All that can be said is that they do indeed move somehow, and that's it. This is indeed a legitimate claim, since every explanation must stop at some point at "that's how", at hard facts. But in this case, not only do we have to accept that inanimate objects can move "that's how", but also that somehow their movements are coordinated and orderly throughout the universe, without any factor coordinating between them. Billions upon billions of particles and objects of various types, all act as if they have read the same rule book, or coordinated with each other how to behave. Isn't that strange, mysterious and awe-inspiring? To simply dismiss it with "that's how", is no more than a "brute-force answer", in Nietzsche's words.
The second possibility is that Newton not only described the movement of inanimate bodies, but also explained it. To say this, we must assume that gravity, the laws of motion and other physical forces, are not just equations describing reality – but they are real entities, which are part of reality. There is an entity in reality called gravity, and it moves all objects according to a known regularity.
This possibility is no less mysterious than the previous one. What kind of entity is gravity? It is not a material entity, of course, and it is not made of energy either. So what is it then? Even if it is, as mentioned, waves or particles, the question will still remain what drives them themselves, and if we do not want to end the explanation with them (which will again raise the problem of cosmic coordination), we will need another entity again. Is it a spiritual entity? If so, its existence contradicts the assumptions of materialism, which many scientists hold, according to which only matter exists. Either way, we cannot say anything about it, except to describe its actions. We find, therefore, that we have replaced the mystery of how inanimate objects can move, with the mystery of the existence of a mysterious non-material entity, which somehow drives all the matter in the universe in a constant and precise manner.
It seems that we are therefore caught between a rock and a hard place: between the possibility that there is no explanation at all for the movement of objects except for "that's how", and the explanation that adds strange and unfamiliar entities to our picture of reality. In both cases, the world remains a mysterious and incomprehensible place.
In fact, there is another possibility. When we want to explain a certain phenomenon, the method preferred by science will be an explanation of the type "reduction to the known" – to explain the phenomenon using known facts known to us. If, for example, we suddenly see a stone floating in the air, science will try to explain this with familiar possibilities, such as transparent threads holding or supporting it, a magnetic field pushing it upwards, and so on. Only if all the known explanations fail, will science have to recognize that there is a force of a new and unfamiliar type here, and accept it as part of the picture of reality in order to explain the phenomenon through it. This is actually exactly what Newton did: if he did indeed explain something, he explained it by reducing it to the unknown, that is, gravity and its friends.
But if we ask ourselves, what force can cause objects to move, then there is such a force that is well known to us: the power of will. Our body is, after all, a lump of matter, and yet we are able to move it as we please through our will. The same goes for other living creatures, who, even if they are not intelligent, have a will. Although we have no idea how exactly the relationship between will and thought and matter exists, the fact is that in some way such a relationship exists, and that will is a force capable of causing movement in matter (determinists may deny this, but it is a very strong existential experience that is difficult to deny, and therefore the burden of proof rests on them).
If so, isn't it obvious to say that what drives all the inanimate objects in the universe is actually the power of will? Such an explanation belongs to the type of reduction to the known, and as such it is more successful both than no-explanation (the first possibility) and than an explanation that reduces to the unknown (the second possibility).
But wait, what will exactly is capable of driving all those objects? Here we have two options. One possibility is that it is the will of the inanimate objects themselves. It may sound strange to us to think that stones, stars or atoms have a will, but it is no stranger than the fact that they are able to move, or the claim that they move for no reason. There is no need to anthropomorphize those objects, draw a face on them and attribute personality to them; it is enough if we attribute to them a certain type of will, which is expressed in movement according to a certain regularity.
In fact, this explanation is not new. This was Aristotle's physical method, and it was held by medieval scientists for hundreds of years. Aristotle claimed that every object wants to return to the element to which it belongs – earth, air, water or fire – and therefore stones fall to the earth, air bubbles float out of the water, and so on. Although his concept of the elements has been proven wrong, nothing has refuted the fundamental assumption that inanimate objects have a will that drives them. One can of course laugh at this as a primitive belief, but as we have seen above, the alternative possibilities are not really more successful.
In fact, this explanation is well suited to the philosophical approach called panpsychism, according to which the universe is composed not only of particles of matter but also of particles of consciousness or soul. Every particle of matter contains not only neutrons and protons, but also a "soul" particle. While in inanimate objects this soul is very primitive, in more complex structures, such as brains, the soul particles connect and create more complex souls and consciousnesses. This is not the place to elaborate on this approach, which has been supported by great philosophers throughout history, such as Plato, Spinoza, Leibniz, Schopenhauer and Russell. Let us just say that while most of the discussion of the method is in the context of human consciousness and body-soul relations, it can also be seen as an explanation for the laws of physics and the movement of inanimate objects.
So one possibility is, therefore, that the will of the inanimate objects themselves is what drives them. Of course, one must assume that all similar objects have similar desires, and therefore they all move according to the same regularity throughout the universe. Also, it seems that we need to attribute to them a certain feeling or consciousness, because if they do not feel that the Earth is in the area, for example – how will they know that they want to move towards it now? Of course, in order to assume the uniformity of the laws of physics throughout the universe, we must hope that no group of particles has suddenly developed different desires, and decided to rebel or deviate from its role...
The other possibility is that matter has no will. What drives it, then, is an external will, of someone or something, singular or plural. That possessor of will also has enough power to drive all the particles and objects in the universe, and also has sufficient knowledge of their location and relationships at any given moment. Since it seems to us that there is perfect uniformity in the regularity according to which objects move throughout the universe, and since we do not need to assume the existence of more than one possessor of will driving them, we can attribute the driving of inanimate matter in the universe to one entity, whose appropriate name is of course – God.
What we have done here, in essence, is not a proof of the existence of God, but an indication that He constitutes the most successful explanation, in many respects, for the movements of all inanimate objects in the universe in an orderly and precise manner. The alternatives to this are, as mentioned, no-explanation, an explanation of reduction to the unknown, and an explanation according to which the inanimate has a will and feeling of its own. Although even an explanation that assumes the existence of God is in the nature of reduction to the unknown, its advantage is that it attributes the movement to will – which is a well-known phenomenon, and that it explains well the uniformity of the movement throughout the universe. If we accept this, then we do not need to see a sea split in two to witness the actions of God in reality; every fall of an apple, rotation of the moon or spin of an electron, is nothing but an expression of God's will driving them.
From these things one can see how ridiculous is the claim that science and physics "make God redundant", and explain everything without Him; as if everything that science explains is taken out of God's domain, and what remains for the believer is only a shrinking "God of the gaps", which is intended to explain only those things that science has not yet explained. This is ridiculous, of course, because as we have seen, science probably does not explain anything in relation to the basic laws of physics. It simply describes them. If we still want an explanation, then God is no less successful an explanation than the mysterious "gravity". God is not only in miracles and the unknown; He is the equations of the laws of nature themselves, which instead of calling them the laws of nature (when the meaning of the word nature is nothing but "that's how"), one can simply call them the laws of God.
And Newton, of course, is the first to agree to this.
כשאנו רואים זבוב מעופף לכיוון התקרה, או עכברים מתרוצצים במעגל, אין זה מפליא אותנו במיוחד. לעומת זאת, אילו היינו רואים ספרים מרחפים לפתע לעבר התקרה ונצמדים אליה, או כדורי טניס שמתחילים לרקוד האחד סביב השני, היינו מופתעים בהחלט. זאת משום שככל הידוע לנו, יצורים חיים ניחנו ביכולת תנועה, אבל לעצמים דוממים אין יכולת כזו. חומר דומם אינו יכול לזוז בכוחות עצמו. שימו אבן על הרצפה, והיא תישאר לנצח באותה נקודה אם לא יזיזו אותה משם. הדבר מובן בהחלט: וכי מאין תהיה לו לחומר דומם, מת, יכולת תנועה?
אבל למעשה, חפצים דוממים זזים כל הזמן. ספרים אמנם לא מרחפים לכיוון התקרה, אבל הם בהחלט מרחפים, או נופלים, לכיוון הארץ, כמו כל חפץ אחר. כדורי טניס לא רוקדים זה סביב זה, אבל כוכבים ושמשות עושים זאת. היקום כולו הוא למעשה מערכת של גושי חומר בגדלים משתנים, מהחלקיקים התת אטומים ועד לכוכבים, שכולם נמצאים בתנועה מתמדת. מרוב שהתרגלנו לכך, איננו שמים לב לפלא שבדבר: מה מניע את אותם גושי חומר דוממים? מה גורם להם לזוז במסלולים מדויקים כל כך? איך חומר דומם יכול להתנועע?
שאלות אלה העסיקו כידוע אדם מסוים בשם אייזיק ניוטון – על פי האגדה, בעקבות תפוח שנפל על ראשו. ניוטון חקר את תנועתם של עצמים, על פני כדור הארץ ומחוצה לו, ובעקבות מחקריו ניסח את המשוואות המתארות את כוח הכבידה ואת שלושת חוקי התנועה, המהווים את הבסיס למכאניקה הקלאסית. כיום יודע כל ילד לומר, שחפצים נופלים בגלל כוח המשיכה\הכבידה, וכל אדם בעל השכלה בסיסית יודע שחוקים אלה הם גם מה שעומד מאחורי תנועת הכוכבים, הגאות והשפל, ותופעות נוספות. מאוחר יותר שינתה תיאוריית היחסות של איינשטיין חלק מהתפיסות הניוטוניות, אבל הללו עדיין נחשבות מדויקות ורלבנטיות עבור רוב המציאות השגרתית.
ניוטון, כאמור, ניסח את המשוואות המתארות את חוקי הטבע הבסיסיים. אבל השאלה הגדולה היא, האם הוא בעצם הסביר משהו? האם הוא נתן תשובה לשאלה, מה גורם לחומר דומם להתנועע?
כאן עומדות בפנינו שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא, שניוטון לא הסביר שום דבר. הוא רק גילה שישנה חוקיות מסודרת בתנועתם של העצמים הדוממים – שבכל מקרה בו קיים יחס X בין גופים, הם ינועו בצורה Y. כוח הכבידה למשל, מתאר פשוט את העובדה, שכאשר ישנו גוף בעל מסה גדולה מספיק בסביבה, גופים אחרים יתנועעו לעברו במהירות מסוימת. אבל זה עדיין לא מסביר איך בעצם נוכחותה של אותה מסה גורמת לגופים לזוז לעברה. איינשטיין הראה שהמסה מעקמת את המרחב והזמן, אבל גם בכך אין תשובה לשאלה מה מניע את העצמים. הפיזיקה המודרנית שוללת השפעה ממרחק, ומנסה להסביר את כוח הכבידה במושגים של גלי כבידה, או חלקיקים היפותטיים בשם גרביטונים. אבל אחרי כל זה, עדיין נשארת השאלה האם זהו אכן הסבר, או שמא תיאור בלבד, שהרי גם על אותם גרביטונים - בהנחה שיוכח קיומם - ניתן לשאול מה מניע אותם, וכן הלאה (תודתי לר' מיכאל אברהם, דוקטור לפיזיקה, שעבר על הדברים כאן והעיר את הערותיו).
לפי האפשרות הזו, אנו יודעים אמנם לחזות איך יתנועעו עצמים דוממים, אבל אין לנו מושג עדיין מה גורם או מאפשר את התנועה עצמה. חוקי הטבע, כמו כוח הכבידה, אינם מהווים הסבר למציאות, אלא רק תיאור שלה. באותה מידה, אילו היינו מגלים שכל פעם שמניחים שני כדורי טניס אחד ליד השני, הם מתחילים להסתחרר זה סביב זה – היינו קובעים שיש איזה חוק טבע הגורם לכך, ממציאים לו שם כלשהו ומחשבים את תכונותיו המדויקות. כל זאת מבלי שנדע להסביר איך וכיצד יכולים כדורים דוממים להתנועע כך. אם נתעקש בכל זאת לשאול מה הסיבה להתנהגות הזו, תהיה התשובה "ככה זה", או "זה הטבע". נמצא אם כן, שלתעלומה הגדולה והמשונה בה פתחנו – כיצד יכולים חפצים דוממים לזוז – אין שום הסבר או תשובה. כל מה שאפשר לומר הוא, שהם אכן זזים איכשהו, וסוף פסוק. זו אמנם טענה לגיטימית, שהרי כל הסבר חייב להיעצר מתישהו ב"ככה", בעובדות קשוחות. אבל במקרה כזה, לא רק שעלינו לקבל את זה שעצמים דוממים יכולים לזוז "ככה", אלא גם שאיכשהו התנועות שלהם מתואמות וסדירות בכל רחבי היקום, מבלי שגורם כלשהו יתאם ביניהם. מיליארדי מיליארדים של חלקיקים ועצמים מסוגים שונים, פועלים כולם כאילו קראו את אותו ספר חוקים, או תיאמו ביניהם איך להתנהג. האין זה מוזר, מסתורי ומעורר פליאה? לפטור זאת פשוט ב"ככה", זה לא יותר מאשר "תשובה גסת אגרוף", כלשונו של ניטשה.
האפשרות השניה היא, שניוטון לא רק תיאר את תנועתם של גופים דוממים, אלא גם הסביר אותה. כדי לומר זאת, עלינו להניח שכוח הכבידה, חוקי התנועה ושאר הכוחות הפיזיקאליים, אינם רק משוואות המתארות את המציאות – אלא הם ישויות של ממש, המהוות חלק מהמציאות. קיימת במציאות ישות בשם כוח הכבידה, והיא המזיזה את כל העצמים על פי חוקיות ידועה.
אפשרות זו מסתורית לא פחות מהקודמת. איזו מין ישות היא כוח הכבידה? זו אינה ישות חומרית, כמובן, והיא גם לא עשויה מאנרגיה. אז מה היא כן? גם אם מדובר כאמור בגלים או חלקיקים, עדיין תישאר השאלה מה מניע אותם עצמם, ואם לא נרצה לסיים את ההסבר בהם (מה שיעלה שוב את בעיית התיאום הקוסמי), נזדקק שוב לישות נוספת. האם מדובר בישות רוחנית? אם כך, הרי שקיומה סותר את ההנחות של המטריאליזם, בו מחזיקים רבים מהמדענים, ולפיו רק החומר קיים. איך שלא יהיה, איננו יכולים לומר עליה דבר, פרט לתיאור פעולותיה. נמצא אם כן, שהחלפנו את התעלומה כיצד חפצים דוממים יכולים לזוז, בתעלומה בדבר קיומה של ישות מסתורית לא-חומרית, המניעה איכשהו את כל החומר ביקום בצורה קבועה ומדויקת.
נראה שאנו נתונים אם כן בין הפטיש לסדן: בין האפשרות לפיה אין שום הסבר כלל לתנועת העצמים פרט ל"ככה", ובין ההסבר המוסיף לתמונת המציאות שלנו ישויות מוזרות ובלתי מוכרות. בשני המקרים העולם נותר מקום מסתורי ובלתי מובן.
למעשה קיימת אפשרות נוספת. כשאנו רוצים להסביר תופעה כלשהי, הדרך המועדפת על המדע תהיה הסבר מסוג "העמדה על המוכר" – להסביר את התופעה באמצעות עובדות מוכרות הידועות לנו. אם למשל נראה פתאום אבן מרחפת באויר, המדע ינסה להסביר זאת בעזרת אפשרויות מוכרות, כמו חוטים שקופים המחזיקים או תומכים בה, שדה מגנטי הדוחף אותה למעלה, וכיוצא בזה. רק אם כל ההסברים המוכרים ייכשלו, יצטרך המדע להכיר בכך שיש כאן כוח מסוג חדש ובלתי מוכר, ולקבל אותו כחלק מתמונת המציאות כדי להסביר באמצעותו את התופעה. זה למעשה בדיוק מה שעשה ניוטון: אם הוא אמנם הסביר משהו, הוא הסביר זאת באמצעות העמדה על הבלתי מוכר, דהיינו כוח הכבידה וחבריו.
אבל אם אנו שואלים את עצמנו, איזה כוח יכול לגרום לעצמים לזוז, הרי שיש כוח כזה המוכר לנו היטב: כוח הרצון. גופנו הוא הרי גוש של חומר, ובכל זאת אנו מסוגלים באמצעות רצוננו להזיז אותו ככל שנחפוץ. כך גם לגבי יצורים חיים אחרים, שגם אם אינם בעלי תבונה, הרי שהם בעלי רצון. אמנם אין לנו מושג איך בדיוק מתקיים היחס בין הרצון והמחשבה לבין החומר, אבל עובדה היא שבדרך כלשהו קיים יחס כזה, ושהרצון הוא כוח המסוגל לגרום לתנועה בחומר (דטרמיניסטים עשויים להכחיש זאת, אבל מדובר בחוויה קיומית חזקה ביותר שקשה להכחישה, ולכן חובת ההוכחה מוטלת עליהם).
אם כן, האם אין זה מתבקש לומר, שמה שמניע את כל העצמים הדוממים ביקום הוא בעצם כוח רצון? הסבר כזה שייך לסוג העמדה על המוכר, ובתור כזה הוא מוצלח יותר הן משום-הסבר (האפשרות הראשונה) והן מהסבר המעמיד על הבלתי מוכר (האפשרות השניה).
אבל רגע, איזה רצון בדיוק מסוגל להניע את כל אותם עצמים? כאן יש לפנינו שתי אפשרויות. האפשרות האחת היא, שמדובר ברצונם של העצמים הדוממים עצמם. זה אולי נשמע לנו מוזר לחשוב שלאבנים, כוכבים או אטומים יש רצון, אבל זה לא יותר מוזר מכך שהם מסוגלים לזוז, או מהטענה שהם זזים בלי סיבה. לא צריך להאניש את אותם עצמים, לצייר להם פרצוף ולייחס להם אישיות; מספיק אם נייחס להם סוג מסוים של רצון, המתבטא בתנועה על פי חוקיות מסוימת.
למעשה, הסבר זה אינו חדש. זו היתה שיטתו הפיזיקאלית של אריסטו, ובה החזיקו מדעני ימי הביניים במשך מאות שנים. אריסטו טען שכל עצם רוצה לחזור אל היסוד אליו הוא שייך – אדמה, אויר, מים או אש – ולכן אבנים נופלות לאדמה, בועות אויר צפות מתוך המים, וכן הלאה. אמנם תפיסת היסודות שלו הוכחה כשגויה, אבל שום דבר לא הפריך את ההנחה העקרונית, לפיה לעצמים דוממים יש רצון המניע אותם. אפשר כמובן לגחך על כך כאמונה פרימיטיבית, אבל כפי שראינו לעיל, האפשרויות החלופיות לא ממש יותר מוצלחות.
למעשה, הסבר זה תואם היטב לגישה הפילוסופית הנקראת פאנפסיכיזם (panpsychism), לפיה היקום מורכב לא רק מחלקיקי חומר אלא גם מחלקיקי תודעה או נפש. כל חלקיק חומר מכיל לא רק ניוטרונים ופרוטונים, אלא גם חלקיק "נפש". בעוד שבעצמים דוממים נפש זו היא פרימיטיבית ביותר, הרי שבמבנים מורכבים יותר, כמו מוחות, מתחברים חלקיקי הנפש ויוצרים נפשות ותודעות מורכבות יותר. לא כאן המקום להאריך בגישה זו, שבין תומכיה נמנו פילוסופים גדולים לאורך ההיסטוריה, כמו אפלטון, שפינוזה, לייבניץ, שופנהאואר וראסל. רק נאמר, שבעוד שרוב העיסוק בשיטה הוא בהקשר של התודעה האנושית ויחסי גוף ונפש, הרי שניתן לראות בה גם הסבר לחוקי הפיזיקה ולתנועתם של דוממים.
אז אפשרות אחת היא, אם כן, שרצונם של העצמים הדוממים עצמם הוא שמניע אותם. כמובן שצריך להניח שלכל העצמים הדומים יש רצונות דומים, ולכן כולם זזים על פי אותה חוקיות בכל היקום. כמו כן, נראה שצריך לייחס להם תחושה או תודעה מסוימת, שכן אם לא יחושו שכדור הארץ נמצא באזור, למשל – איך ידעו שהם רוצים עכשיו לנוע לעברו? כמובן, כדי להניח את אחידות חוקי הפיזיקה בכל רחבי היקום, עלינו לקוות שאף קבוצה של חלקיקים לא פיתחה לפתע רצונות שונים, והחליטה להתמרד או לחרוג מתפקידה...
האפשרות האחרת היא, שלחומר אין שום רצון. מה שמניע אותו אם כן, הוא רצון חיצוני, של מישהו או משהו, יחיד או רבים. אותו בעל רצון הוא גם בעל כוח מספיק כדי להניע את כל החלקיקים והעצמים ביקום, וגם בעל ידיעה מספקת על מיקומם ויחסיהם בכל רגע נתון. מכיוון שככל הנראה לנו שוררת אחידות מושלמת בחוקיות לפיה נעים עצמים בכל היקום, ומכיוון שאין לנו צורך להניח את קיומו של יותר מבעל רצון אחד המניע אותם, הרי שנוכל לייחס את הנעת החומר הדומם ביקום לישות אחת, שהשם המתאים לה הוא כמובן – אלוהים.
מה שעשינו כאן בעצם, הוא לא הוכחה לקיומו של אלוהים, אלא הצבעה על כך שהוא מהווה את ההסבר המוצלח ביותר, מבחינות רבות, לתנועותיהם של כל העצמים הדוממים ביקום באופן סדיר ומדויק. האלטרנטיבות לכך הן כאמור שום-הסבר, הסבר של העמדה על הבלתי מוכר, והסבר לפיו לדומם יש רצון ותחושה משל עצמו. אמנם גם הסבר המניח את קיום האל הוא בבחינת העמדה על הבלתי מוכר, אבל יתרונו הוא שהוא מייחס את התנועה לרצון – שזו תופעה מוכרת היטב, ושהוא מסביר היטב את האחידות של התנועה בכל רחבי היקום. אם נקבל זאת, הרי שאיננו צריכים לראות ים נבקע לשנים כדי לחזות בפעולותיו של האל במציאות; כל נפילה של תפוח, סיבוב של הירח או סחרור של אלקטרון, אינם אלא ביטוי לרצונו של האל המניע אותם.
מהדברים הללו ניתן לראות עד כמה מגוחכת הטענה כאילו המדע והפיזיקה "מייתרים" את אלוהים, ומסבירים את הכל בלעדיו; כאילו כל מה שמסביר המדע מופקע מתחומו של אלוהים, ומה שנותר למאמין הוא רק "אלוהי הפערים" ההולך ומצטמק, שנועד להסביר רק את אותם דברים שהמדע טרם הסביר. זה מגוחך כמובן, משום שכפי שראינו, המדע כנראה לא מסביר כלום ביחס לחוקי הפיזיקה הבסיסיים. הוא פשוט מתאר אותם. אם נרצה בכל זאת הסבר, אז אלוהים הוא הסבר לא פחות מוצלח מאשר "כוח הכבידה" המסתורי. אלוהים לא נמצא רק בניסים ובבלתי נודע; הוא המשוואות של חוקי הטבע עצמם, שבמקום לקרוא להם חוקי הטבע (כשמשמעות המלה טבע אינה אלא "ככה"), אפשר פשוט לקרוא להם חוקי אלוהים.
וניוטון, כמובן, הוא הראשון שיסכים לזה.
מיסטריום
