B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
The most frustrating thing about arguing with atheists is trying to get them to see what is obvious to you. Absurdly enough, the most obvious things are the hardest to convince someone who denies them; because they are not built on any evidence, but constitute the foundation of the worldview. It's like trying to convince a blind man of the existence of stars, or explaining to a deaf person why people dancing enthusiastically to music he doesn't hear aren't crazy. Most people just see or hear things; trying to prove them through philosophy or logic is almost impossible. The same goes for belief in God, which, at least for some believers, is simply self-evident. A person looks at reality, both outside and within his soul, and sees it declaring its creator. "The heavens declare the glory of God, and the sky proclaims his handiwork." Not in a way of logical proof, like the argument from design or the cosmological argument, but in a way of direct experience. We do not see God himself, but his creation clearly testifies to him. As Neal Donald Walsch wrote in his book "Conversations with God," when the author asks God why he does not reveal himself, God replies that he reveals himself every moment - in every sunrise and sunset, in every blooming flower, in the waves of the sea, in the smile of a baby, and so on, and whoever does not see it - it is because he does not want to see it.
There are other areas where the obvious is not provable, and yet most of us live our lives according to it. Two of these areas are morality and the soul.
Let's start with morality. There are many methods in philosophy regarding the definition of morality and its essence, but one thing is almost universally agreed upon: most people have a very deep intuition that there is an objective moral obligation. There are things that are good or bad, permissible or forbidden, in an absolute way.
It is easy to prove the existence of this intuition with examples. When there is a dispute over some subjective preference - for example, a husband and wife argue whether to go to the movies or a restaurant - we recognize that neither side is more right than the other, and therefore we expect them to compromise and give up, or alternatively decide by flipping a coin. On the other hand, when it comes to a moral argument - for example, whether to torture a kitten for fun or not - the feeling is that one side is definitely more right than the other. We would not expect someone who believes it is forbidden to give up and allow the abuse of cats, just because the other person really wants to. Nor do we think that flipping a coin is the right way to decide the matter. In fact, this case seems more like an argument between two sappers about which wire to cut to defuse the ticking bomb. In such a case it is clear that there is one objective truth, and that one of the parties is simply wrong. We expect someone who is sure of his position to defend it to the death and without compromise, because it has fateful consequences. In other words, we feel that in moral matters, there is a right and wrong position objectively. There is truth and falsehood, not just equal subjective desires (the example is taken from David Enoch's book, Taking Morality Seriously).
Talking about moral relativism is easy. You can wave around sentences like "every society has its own morality" - until it comes to painful points like racism, slavery, the treatment of women and so on. How many people are able to seriously argue that a society that sells little girls to be sex slaves of rich old men, or that practices racism against its minorities, or that eats monkeys alive - is no less moral than us, but only has a "different morality"? Let's jump straight to Godwin - weren't the Nazis really bad, but just "different"? Most of us would find it very difficult to feel that way seriously. The fact that there are people and societies who have different opinions from us on moral issues does not automatically cause us to adopt relativism on the subject. Our intuition tells us that they are simply wrong, just like a society that thinks the world is flat or that there is a snake swallowing the moon. And we will be willing to fight to enforce our opinions on these issues.
The problem is, there is no way to prove the existence of objective morality. A series of well-known philosophical problems stands before anyone who wants to argue this. The first of these is what is called the naturalistic fallacy, presented by David Hume and George Edward Moore, according to which no claim about reality directly implies any moral claim. The fact that people suffer does not create an obligation to reduce their suffering. The fact that a certain action harms society is not a reason to avoid it. In order to reach a moral claim, additional, normative assumptions must be made, and these are always problematic. As such, it is not clear what exactly can create an absolute moral obligation, or absolute values of good and evil.
The big question in the philosophy of morality is, why be moral? Just as there is an atheist, who does not believe in God, so there is an amoralist, who does not believe in morality. He admits that there are feelings that there is a moral obligation, just as the atheist admits that there are feelings as if there is a God; but like the atheist, the amoralist believes that these feelings are simply wrong, that they are nothing but a psychological illusion. He wants real proof, and without it, he sees no reason to stop torturing cats and raping little girls for his pleasure.
The problem is, once we start trying to prove things to him through philosophical proofs, or considerations of expediency in the style of "if you do to others, eventually they will do to you" - we have already lost it. There is no good philosophical proof for the existence of objective morality. On the contrary, there are many arguments against it. And considerations of utility are not always relevant (cats will never take revenge on us) and not everyone cares about them (eat and drink, for tomorrow we die). The real reason we think torturing cats and raping little girls is bad and forbidden is simply because it is self-evident. When we see such a thing happening, or hear about it, our whole being screams that it is bad and forbidden - and no philosophy or utilitarianism is needed beyond that. No argument will convince us otherwise, nor will the fact that there are those who disagree with us. We simply intuitively "see" the evil in such things. It is of course possible to argue that this intuition is an illusion, and it is easy to give various psychological and evolutionary reasons for this. This is what supporters of the moral error theory do, who recognize the existence of objectivist moral intuitions, but claim that these are simply mistaken. But for most people it doesn't really matter. Our certainty in moral truths is stronger than the conviction in the logic of amoralistic arguments. This is the power of the obvious, that attempts to put it into a framework of philosophical proofs only impairs it. Whoever says "prove to me that torturing cats is bad" - has already testified to his moral blindness, and it will be difficult to open his eyes.
Another example of the obvious is the belief in the existence of souls and consciousness in other people or creatures. Each of us knows about himself that he is a personality with thoughts, desires, feelings and so on. But how can I know that the other people around me also have such a soul? Maybe they are just robots, zombies or figures in a dream, who appear to have consciousness while they do not?
It can be said that this is induction. Since I am a creature with a certain physiological structure, and I know that other people have a similar physiological structure, I can assume that when they behave in a similar way to me, they also feel feelings similar to mine. If I cry when I am in pain or when I am sad, I assume that when another person cries, he is probably also in pain or sad. But this induction is very problematic. After all, I only have one sample to project from - myself - and is it justified to claim that since one person has a soul, everyone has souls? Since when do you do induction on billions, based on only one sample? Maybe only a small, or large, or half of the people have a soul, and the rest only seem to? And maybe only I have a soul after all? After all, we still have no idea how the mysterious connection between body and soul works, and therefore the fact that other people have a body similar to mine does not really prove that they also have a similar soul. All the more so when it comes to other animals, for which we have no proof that they actually feel something, and that their cries of pain are no more than a mechanical response, like the noise a piano makes when you hit it (as Descartes claimed, for example). Go prove that you are not simply projecting your feelings onto them and anthropomorphizing them.
And as in the example of morality, here too the simple answer is that we believe in the existence of other souls - in people and in animals (or at least some of them) - simply because we intuitively "see" them. When we see someone crying, we do not conclude that he is sad based on a logical argument. We simply feel his sadness and pain. This can be seen in the touching displays of empathy of babies and toddlers, who respond to emotions in others, without using any clever logical deduction. Anyone who has a loyal dog will in no way be willing to believe that he is nothing but an unconscious machine. He clearly feels the dog's feelings and sensations towards him. The same goes for professional psychology: Freud did not prove the existence of the ego, super-ego and id in an experiment. He simply "saw" them behind the behavior of the people he examined. Not scientific and not accurate, but no less real.
True, intuitions and feelings can be misleading. True, they cannot be proven philosophically or scientifically, and moreover there are serious arguments against them. But that is exactly the point. The debate here does not take place on the logical-philosophical level, but on our basic intuitive level, which precedes philosophical thinking. And our belief in those basic intuitions is much stronger than the one we have in sophisticated logical arguments (as I showed in the article "When Faith and Logic Collide"). No philosophical argument, question or doubt will change my mind that torturing cats for pleasure is bad and forbidden - and I don't need any proof that there is a moral obligation in the world, or that cats feel pain. I simply see it, and whoever claims otherwise is either evil or blind.
And the same goes for belief in God. I see God clearly, in the reality around me and within me. His existence is as clear to me as the existence of reality itself, and even more so. Maybe my feelings are wrong - but to the same extent it is possible that the arguments against them are wrong, which seems much more convincing to me, mainly because there are no such arguments, except for petty skepticism in the style of "maybe you are wrong". I am not the only one who feels this way - there are many believers who feel like me, and the fact that there are also those who do not, or that there are people who believe in different things, does not change me at all, just as the fact that there are those who think that cannibalism is moral, does not make you think that maybe they are actually right. Faith does not have to be universal to be true, and the existence of blind people should not cause the sighted to doubt their eyesight. The blind can think that I am crazy and delusional, because I see things "that do not exist"; I can only pity them for being blind. Anyone who holds uncompromising moral positions, and anyone who recognizes the existence of souls in others, is a believer just like me.
It is no shame to believe in the obvious. The shame is to lose faith in it in favor of pointless philosophical skepticism. Criticism is important, but a distinction must be made between real refutation and mere skepticism. Once the obvious is denied, the path to madness and moral degeneration is wide open. And what is sad is that those who deteriorate in it are not even aware of it.
הדבר המתסכל ביותר בויכוחים עם אתאיסטים, הוא הניסיון לגרום להם לראות את מה שעבורך הוא מובן מאליו. באופן אבסורדי משהו, דוקא הדברים הכי מובנים מאליהם, הם הדברים שקשה ביותר לשכנע בהם את מי שמכחיש אותם; שכן הם אינם בנויים על גבי הוכחות כלשהן, אלא מהווים את התשתית לתפיסת העולם. זה כמו לנסות לשכנע עיוור בקיומם של כוכבים, או להסביר לחירש למה אנשים הרוקדים בהתלהבות לצלילי מוזיקה שהוא אינו שומע, אינם משוגעים. רוב האנשים פשוט רואים או שומעים את הדברים; ניסיון להוכיח אותם באמצעות פילוסופיה או לוגיקה, הוא כמעט בלתי אפשרי. הוא הדין לגבי אמונה באלוקים, שלפחות עבור חלק מהמאמינים, היא פשוט מובנת מאליה. אדם מתבונן במציאות, הן בזו שבחוץ והן בתוך נפשו פנימה, ורואה אותה מכריזה על בוראה. "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע". לא באופן של הוכחה לוגית, כמו הראיה מהתכנון או הטיעון הקוסמולוגי, אלא באופן של חוויה ישירה. איננו רואים את אלוקים עצמו, אבל יצירתו מעידה עליו בבירור. כמו שכתב ניל דונלד וולש בספרו "שיחות עם אלוהים", כאשר המחבר שואל את אלוהים למה הוא לא מתגלה, משיב לו האל שהוא מתגלה בכל רגע – בכל זריחה ושקיעה, בכל פרח פורח, בגלי הים, בחיוכו של תינוק, וכן הלאה, ומי שלא רואה את זה – זה בגלל שאינו רוצה לראות (ציטוט מהזיכרון).
ישנם תחומים נוספים בהם המובן מאליו אינו ניתן להוכחה, ואף על פי כן רובנו חיים לפיו את חיינו. שניים מהתחומים הללו הם המוסר והנפש.
נתחיל במוסר. ישנן שיטות רבות בפילוסופיה לגבי הגדרת המוסר ומהותו, אך דבר אחד מוסכם כמעט על כולן: אצל מרבית בני האדם קיימת אינטואיציה עמוקה ביותר, לפיה ישנה חובה מוסרית אובייקטיבית. יש דברים שהם טובים או רעים, מותרים או אסורים, באופן מוחלט.
קל להוכיח את קיומה של אינטואיציה זו באמצעות דוגמאות. כאשר קיים ויכוח על העדפה סובייקטיבית כלשהי – לדוגמא, בעל ואשה מתווכחים האם ללכת לקולנוע או למסעדה – אנו מכירים בכך שאף צד לא צודק יותר מהשני, ולכן אנו מצפים מהם להתפשר ולוותר, או לחילופין להכריע באמצעות הטלת מטבע. לעומת זאת, כשמדובר בויכוח מוסרי – לדוגמא, האם לענות חתלתול לשם השעשוע או לא – התחושה היא שצד אחד בהחלט צודק יותר מהשני. לא נצפה ממי שסבור שהדבר אסור, לוותר ולאפשר את ההתעללות בחתולים, רק מפני שהשני מאד רוצה בכך. גם לא נראה לנו שהטלת מטבע היא הדרך הנכונה להכריע בעניין. למעשה, המקרה הזה דומה יותר בעינינו לויכוח בין שני חבלנים על איזה חוט לנתק כדי לנטרל את הפצצה המתקתקת. במקרה כזה ברור שיש אמת אובייקטיבית אחת, ושאחד מהצדדים פשוט טועה. אנו מצפים ממי שבטוח בעמדתו, שיגן עליה בחירוף נפש וללא פשרות, שכן יש לכך השלכות גורליות. במלים אחרות, אנו חשים שבנושאים מוסריים, יש עמדה נכונה ולא נכונה באופן אובייקטיבי. יש אמת ושקר, לא רק רצונות סובייקטיביים שקולים (הדוגמא לקוחה מספרו של דוד אנוך, Taking Morality Seriously).
לדבר על רלטיביזם מוסרי זה קל. אפשר לנופף במשפטים כמו "כל חברה והמוסר שלה" – עד שזה מגיע לנקודות כואבות כמו גזענות, עבדות, היחס לנשים וכן הלאה. כמה אנשים מסוגלים לטעון ברצינות, שחברה שמוכרת ילדות קטנות להיות שפחות מין של זקנים עשירים, או שנוהגת בגזענות כלפי המיעוטים שבתוכה, או שנוהגת לאכול קופים בעודם חיים – היא לא פחות מוסרית מאיתנו, אלא רק בעלת "מוסר שונה"? בואו נקפוץ ישר לגודווין – האם הנאצים לא היו באמת רעים, אלא רק "שונים"? רובנו יתקשה מאד לחוש כך ברצינות. העובדה שישנם אנשים וחברות שדעתם שונה מאיתנו בנושאים מוסריים, לא גורמת לנו אוטומטית לאמץ רלטיביזם בנושא. האינטואיציה שלנו אומרת לנו שהם פשוט טועים, בדיוק כמו חברה החושבת שהעולם שטוח או שיש נחש הבולע את הירח. ואנחנו נהיה מוכנים להילחם כדי לאכוף את דעותינו בנושאים אלה.
הבעיה היא, שאין שום דרך להוכיח את קיומו של מוסר אובייקטיבי. שורה של בעיות פילוסופיות ידועות עומדת בפני מי שרוצה לטעון זאת. הראשונה שבהן היא מה שנקרא הכשל הנטורליסטי, שהציגו דיוויד יום וג'ורג' אדוארד מור, לפיו מאף טענה על המציאות לא מתחייבת באופן ישיר טענה מוסרית כלשהי. העובדה שאנשים סובלים, אינה יוצרת חובה להפחית את סבלם. העובדה שפעולה מסוימת מזיקה לחברה, אינה מהווה סיבה להימנע ממנה. כדי להגיע לטענה מוסרית, חייבים להניח הנחות נוספות, נורמטיביות, והללו הנן תמיד בעייתיות. כיוון שכך, לא ברור מה בדיוק יכול ליצור חובה מוסרית מוחלטת, או ערכים מוחלטים של טוב ורע.
השאלה הגדולה בפילוסופיה של המוסר היא, למה להיות מוסרי? כשם שישנו א-תאיסט, שאינו מאמין באלוהים, כך ישנו א-מורליסט, שאינו מאמין במוסר. הוא מודה בכך שישנן תחושות לפיהן קיימת חובה מוסרית, כשם שהאתאיסט מודה בכך שישנן תחושות כאילו ישנו אלוהים; אבל כמו האתאיסט, הא-מורליסט סבור שתחושות אלה פשוט שגויות, שאינן אלא אשליה פסיכולוגית. הוא רוצה הוכחות של ממש, ובלעדיהן, הוא לא רואה סיבה להפסיק לענות חתולים ולאנוס ילדות להנאתו.
הבעיה היא, שברגע שאנו מתחילים לנסות להוכיח לו את הדברים באמצעות הוכחות פילוסופיות, או שיקולי כדאיות בנוסח "אם תעשה לאחרים, בסוף יעשו גם לך" – כבר איבדנו את זה. אין הוכחה פילוסופית טובה לקיומו של מוסר אובייקטיבי. אדרבה, יש המון טיעונים נגדו. ושיקולים של תועלת לא תמיד רלבנטיים (חתולים לעולם לא ינקמו בנו בחזרה) ולא לכולם אכפת מהם (אכול ושתה כי מחר נמות). הסיבה האמיתית שאנחנו סבורים שלענות חתולים ולאנוס ילדות זה רע ואסור, היא פשוט משום שזה מובן מאליו. כשאנחנו רואים דבר כזה קורה, או שומעים עליו, כל ישותנו זועקת שזה רע ואסור – ולא צריך שום פילוסופיה או תועלתיות מעבר לזה. שום טיעון גם לא ישכנע אותנו אחרת, וגם לא העובדה שיש כאלה שחולקים עלינו. אנחנו פשוט "רואים" אינטואיטיבית את הרוע שבדברים כאלה. אפשר כמובן לטעון שהאינטואיציה הזו היא אשליה, וקל לתת לכך נימוקים פסיכולוגיים ואבולוציוניים שונים. זה מה שעושים תומכי תיאוריית השגיאה המוסרית, המכירים בקיומן של אינטואיציות מוסריות אובייקטיביסטיות, אך טוענים שהללו פשוט מוטעות. אבל לרוב האנשים זה לא ממש מזיז. הוודאות שלנו באמיתות המוסריות חזקה יותר מאשר השכנוע בהיגיון של הטיעונים הא-מורליסטיים. זהו כוחו של המובן מאליו, שהניסיונות להכניס אותו למסגרת של הוכחות פילוסופיות רק פוגמת בו. מי שאומר "תוכיח לי שלענות חתולים זה רע" – כבר העיד בכך על עיוורונו המוסרי, וקשה יהיה לפקוח את עיניו.
דוגמא נוספת למובן מאליו היא האמונה בקיומן של נפשות ותודעות אצל אנשים או יצורים אחרים. כל אחד מאיתנו יודע על עצמו, שהוא אישיות בעלת מחשבות, רצונות, רגשות וכן הלאה. אבל כיצד אני יכול לדעת שגם האנשים האחרים שסביבי הם בעלי נפש כזו? אולי אין הם אלא רובוטים, זומבים או דמויות בחלום, הנראים כבעלי תודעה בעוד שאינם כאלה?
אפשר לומר שמדובר באינדוקציה. מכיוון שאני יצור בעל מבנה פיזיולוגי מסוים, ואני יודע שלאנשים אחרים יש מבנה פיזיולוגי דומה, אני יכול להניח שכשהם מתנהגים באופן דומה לשלי, הם גם מרגישים תחושות הדומות לשלי. אם אני בוכה כשכואב לי או כשאני עצוב, אני מניח שכשאדם אחר בוכה, כנראה שגם לו כואב או עצוב. אבל האינדוקציה הזו בעייתית ביותר. אחרי הכל, יש לי רק דגימה אחת להשליך ממנה – אני עצמי – והאם זה מוצדק לטעון, שמכיוון שלאדם אחד יש נפש, הרי שלכולם יש נפשות? ממתי עושים אינדוקציה על מיליארדים, על סמך דגימה אחת בלבד? אולי רק לחלק קטן, או גדול, או לחצי מהאנשים יש נפש, והשאר רק נראים כאילו? ואולי בכל זאת רק לי יש נפש? הרי אין לנו מושג עדיין באיזה אופן פועל הקשר המסתורי בין גוף לנפש, וממילא העובדה שלאנשים אחרים יש גוף דומה לשלי, ממש לא מוכיחה שיש להם גם נפש דומה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבעלי חיים אחרים, שאין לנו שום הוכחה לכך שהם אמנם חשים משהו, ושזעקות הכאב שלהם אינם יותר מתגובה מכנית, כמו הרעש שמשמיע פסנתר כשחובטים בו (כפי שטען דקארט למשל). לך תוכיח שאתה לא פשוט משליך עליהם את התחושות שלך ועושה להם האנשה.
וכמו בדוגמא של המוסר, גם כאן התשובה הפשוטה היא, שאנו מאמינים בקיומן של נפשות אחרות – אצל אנשים ואצל בעלי חיים (או חלקם לפחות) – פשוט משום שאנו "רואים" אותן אינטואיטיבית. כשאנחנו רואים מישהו בוכה, אנחנו לא מסיקים שהוא עצוב על סמך טיעון לוגי. אנו פשוט חשים את העצב והכאב שלו. אפשר לראות זאת בגילויי אמפתיה נוגעים ללב של תינוקות ופעוטות, המגיבים לרגשות אצל הזולת, מבלי להפעיל שום הסקת מסקנות לוגית מחוכמת. מי שיש לו כלב נאמן, לא יהיה מוכן בשום אופן להאמין שהוא אינה אלא מכונה חסרת מודעות. הוא חש בבירור את רגשותיו ותחושותיו של הכלב כלפיו. כך גם לגבי פסיכולוגיה מקצועית: פרויד לא הוכיח בניסוי את קיומם של האגו, הסופר-אגו והאיד. הוא פשוט "ראה" אותם מאחורי התנהגותם של האנשים שבדק. לא מדעי ולא מדויק, אבל אמיתי לא פחות.
נכון, אינטואיציות ותחושות יכולות להטעות. נכון, אי אפשר להוכיח אותן מבחינה פילוסופית או מדעית, ולא עוד אלא שיש טיעונים רציניים נגדן. אבל זו בדיוק הנקודה. הויכוח כאן לא מתרחש ברמה הלוגית-פילוסופית, אלא ברובד האינטואיטיבי הבסיסי שלנו, הקודם לחשיבה הפילוסופית. והאמונה שלנו באותן אינטואיציות בסיסיות, חזקה בהרבה מזו שיש לנו בטיעונים לוגיים מתוחכמים (כפי שהראיתי במאמר "כשאמונה והיגיון מתנגשים"). אף טיעון פילוסופי, קושיא או הטלת הספק, לא ישנו את דעתי לפיה עינוי חתולים לשם הנאה הוא רע ואסור – ואני לא צריך שום הוכחה לכך שיש חובה מוסרית בעולם, או שחתולים מרגישים כאב. אני פשוט רואה את זה, ומי שטוען אחרת הוא או רשע או עיוור.
והוא הדין לגבי האמונה באלוקים. אני רואה את אלוקים בבירור, במציאות שמסביבי ובתוכי. קיומו ברור לי לא פחות מקיומה של המציאות עצמה, ואף יותר ממנה. אולי התחושות שלי שגויות – אבל באותה מידה יתכן שהטיעונים נגדן הם השגויים, מה שנראה לי הרבה יותר משכנע, בעיקר משום שלא קיימים שום טיעונים כאלה, פרט לספקנות בגרוש בנוסח "אולי אתה טועה". אני לא היחיד שחש כך – ישנם מאמינים רבים מאד שחשים כמוני, והעובדה שיש גם כאלה שלא, או שישנם אנשים שמאמינים בדברים שונים, לא משנה לי בכלל, בדיוק כמו שהעובדה שיש כאלה שחושבים שקניבליזם זה מוסרי, לא גורמת לכם לחשוב שאולי הם בעצם צודקים. אמונה לא צריכה להיות נחלת הכלל כדי להיות נכונה, וקיומם של עיוורים לא אמור לגרום לפקחים לפקפק במראית עיניהם. העיוורים יכולים לחשוב שאני משוגע והוזה, כי אני רואה דברים "שלא קיימים"; אני יכול רק לרחם עליהם על כך שהם עיוורים. כל מי שמחזיק בעמדות מוסריות בלתי מתפשרות, וכל מי שמכיר בקיומן של נפשות אצל הזולת, הוא מאמין בדיוק כמוני.
זו לא בושה להאמין במובן מאליו. הבושה היא לאבד את האמונה בו לטובת ספקנות פילוסופית חסרת תוחלת. ביקורתיות היא חשובה, אבל יש להבחין בין הפרכה אמיתית לבין ספקנות גרידא. ברגע שמכחישים את המובן מאליו, הדרך לשיגעון ולניוון מוסרי נפתחת לרווחה. ומה שעצוב הוא, שאלה המידרדרים בה אפילו אינם מודעים לכך.
מיסטריום
