B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
So, is there a God or isn't there a God? Before getting into the discussion of this question, it is advisable to devote some thought to the question of who or what is that God about whom the debate revolves. It is a bit difficult to determine whether something exists or does not exist when we do not have a clear definition of the concept in question.
If we ask the average person who God is, we will probably get an answer that God is the creator of the world, who manages it and watches over it, has certain demands of human beings, and grants reward to those who do his will and punishes those who transgress against him. This answer is typical (with certain changes) of most religions and also of theists who do not belong to a particular religion. If we pay attention, it mainly describes God's actions, not himself; if we ask again who is that "someone" called God, the answers will be much more vague, and will include concepts such as "supreme power", "entity", "the first cause", "being itself", "infinity", "the incomprehensible" and so on.
At this point, a fundamental difference between paganism and monotheism already appears. Pagans usually describe their gods as figures with a clear shape and personality, like supermen or powerful monsters, while monotheism tends to move away from such physical images and refer to God in vague terms as above. This makes the question of God's existence more complicated in relation to monotheism. It is easy to understand the question of whether Zeus or Odin exist, and what the statement that they exist means (- they sit somewhere on their chairs in Olympus or Asgard, with the beard, the scepter and all the rest). On the other hand, if God is "the first cause" or "infinite light" or something like that, how can we even know if he exists or not? Moreover - what is the meaning of the very claim that he exists or does not exist? All the more so, the question is strengthened in relation to those theists who claim that no attribute, title or definition can be attributed to God. The more abstract the essence, the more difficult it is to relate to it, and when it comes to something as abstract as God, it sometimes seems that the debate about its existence is not able to start at all (and therefore it actually degenerates into debates about evolution or the closure of roads on Shabbos).
In the following article, I will try to explain the meaning of the claim "there is/is no God" when it refers to an abstract monotheistic God. We will try to understand what the theists are actually saying and what the relevance of their claim is for us.
As we have seen, the monotheist will usually refrain from talking about God himself. If asked about the subject, he will say that God is beyond all human understanding and cannot be grasped or spoken about. Apparently, here is Wittgenstein's well-known claim, that "whereof one cannot speak, thereof one must be silent". But the monotheist is not silent about God. Instead of talking about his essence, he talks about his actions and deeds. And since the actions of God that are relevant to us are those that affect the reality known to us, claims about God are actually claims about that reality. The statement "there is a God" means that reality behaves differently than it would in the case of "there is no God". What are the differences between these two scenarios?
No matter how abstract our God is, in order to be considered a God, he must realize at least three basic qualities: power, intelligence and will. These may be very different from ours, but still similar enough that we can identify them as such and attribute them to him. A God to whom power, intelligence and will cannot be attributed under any interpretation of these concepts cannot be considered a God in any sense. He does not meet the definition of the concept "God" as we use it. However, there is no need to claim that these qualities express the essence of God, which, as mentioned, is incomprehensible; it is enough to say that God's power, intelligence and will are revealed in reality, and they are what testify to his existence and justify the claim "there is a God". We must therefore examine in what way those qualities are revealed.
Power is the least significant quality for our purposes among the three. Even in a Godless reality, all kinds of forces can operate, blind forces of nature without thought or will. No one denies the existence of the force of gravity or the electromagnetic force, but no one sees them as gods either. Even if a certain basic physical force is found from which all other forces originate, there will still be no justification for calling this force "God". To say that there is a God, intelligence and will must also be added to the force acting in reality. Without them, it cannot be said that there is a God.
What about intelligence? What is the meaning of the statement that there is intelligence behind reality? To know if a certain factor is intelligent, we must examine its behavior. If we find somewhere in space a silver ball of an unknown material sitting motionless (like the one described in Michael Crichton's book Sphere), we will have no way of knowing whether it is an intelligent entity or not, as long as it does not do something. Moreover, even if we somehow know that it is intelligent, its intelligence will be irrelevant to us as long as it is not expressed in actions. That is to say, the intelligence of so-and-so is measured by the actions of so-and-so.
And here the will comes into the picture. In order for us to say that certain actions indeed express intelligence, we must know what is the purpose behind them, what is the will of the actor of the actions. As long as the entity in question does not communicate with us directly, we can only try to guess from its actions the extent of its intelligence, according to its comparison to ourselves. It is possible, for example, that the silver ball mentioned above has a great cosmic intelligence, and all it wants is to sit motionless and contemplate deep thoughts. This is possible, but if so, we have no way of knowing it, because from our experience the quality of sitting motionless does not specifically characterize intelligent entities. On the other hand, if the ball starts writing lists, building devices or talking, we can start attributing intelligence to it - because those actions testify from our experience to intelligence behind them (they may indeed be performed by inanimate devices, but only if they were designed by intelligent people). In other words, there must be a certain similarity between the desires of the entity and ours, so that we can attribute to it intelligence that will be relevant to us.
The same applies, therefore, to the divine intelligence revealed in reality. In order for us to claim that reality behaves in a way that expresses divine intelligence, we must assume that there is a certain similarity between the divine will and ours. This is indeed the assumption behind arguments for the existence of God, based on the complexity of creation, the aesthetics in it, etc. - in other words, on those phenomena that an intelligence similar to ours might have created. It is theoretically possible that the universe was created by an entity with a completely foreign will, who is interested in things completely different from us (for example, in constant chaos instead of in orderly laws). In such a case, even if it had intelligence and it fulfilled its desires well, we would not be able to identify this intelligence and talk about it as God in a way that would distinguish between its reality and a blind and indifferent universe.
We find, therefore, that everything converges to one point: the will. A reality in which "there is a God" is a reality that expresses a certain will, which must be similar to ours in order for us to recognize it and the intelligence behind it. Therefore, the search for divine characteristics in reality emphasizes phenomena that seem to human eyes worthy of appreciation: beauty, complex systems, mathematical accuracy, purposefulness, moral good, and so on. In fact, the statement "there is a God" refers to reality as a "big person", something with a divine soul, that strives to achieve a certain purpose, which is somewhat similar to human purposes.
And the most relevant point for us in the assumption that there is a will behind reality is the belief that this will also includes moral characteristics (in the broadest sense of the word), which also concern us. It is possible that a blind automatic system was able to create complexity, aesthetics, etc. that would be mistakenly identified by us as evidence of intelligence - but only a true intelligent will can strive for a moral purpose, and from that determine moral values. Moral values and moral duty cannot be the property of unintelligent machines. The statement "there is a God" means not only that reality has a purpose, but that it has a moral purpose similar to ours. That is to say, it is somehow related to kindness, mercy, grace, justice and so on. And since this is the purpose of reality, it should also be our purpose, and we are required to act in a moral way similar to God's will. Whoever acts morally, adapts himself to the trend of reality and will be rewarded as a result, and whoever acts in the opposite way will be harmed.
If so, the meaning of the statement "there is a God" is first and foremost moral. It means that reality behaves in a moral way, and it includes reward and punishment for those who act in accordance with God's moral desires. Of course, this does not always seem to be the case, and therefore debates about the existence of God usually converge on the question of evil versus good in the world. Believers will point to phenomena that seem to express divine grace and mercy, while unbelievers will point to phenomena that seem to express randomness, arbitrariness and absolute injustice (usually not intentional evil, because such a claim will lead not to atheism but to maltheism - to the belief that the world was created and is managed by an evil entity, perhaps the devil). Believers will justify the existence of evil by the fact that we do not see the whole picture, that in the future or in other worlds the good and justice in reality will become clear, and that God is foreign enough that we do not understand all his actions; while unbelievers will justify the good in reality as a product of blind chance, natural selection, etc.
The debate between theists and atheists is actually first and foremost a debate about the realism of morality. Atheists believe that morality is a purely human creation, and that the universe as a whole is indifferent to human values. It operates according to blind mechanical laws, without any will and purpose, to which everyone is equally subject. On the other hand, theists believe that reality itself strives for a moral purpose; that moral values are not the creation of man, but are part of the laws according to which the universe operates, even if we do not always know how to identify their exact application due to our narrow vision. Consequently, a person who "has a God" is one who believes in the existence of a binding objective morality and acts according to it, and one who "has no God" is one who behaves as if reality will remain indifferent to his evil deeds and will never be punished for them.
All this is even before we get to specific religions. In fact, a religion can only grow on the basis of a prior assumption about the existence of God and of a will that is expressed in reality, and it comes to answer the question of what that will is exactly. However, since religion claims to have a direct revelation of God, it can also convey in his name commands that seem foreign to human morality; but it must maintain a certain compatibility with this morality, otherwise it will be too foreign for anyone to accept it as an expression of God's will. The divine revelation that underlies religion, combined with human moral intuitions, are what the religious person uses to decipher the divine will that is embodied in creation. There is a tendency in man to project his own values onto reality, and to attribute them to God - which can lead to tension with revelations that claim otherwise, and with people, societies and times with different values. A full understanding of the divine will is not an easy task, perhaps impossible, and it has occupied humanity from its beginning to the present day; but every approach that claims "there is a God" mainly means that reality behaves in an intelligent and moral way and is sensitive and responsive to the moral actions of man. Sentences like "justice will prevail" or "in the end it will be good" are therefore clearly theistic; in a morally indifferent reality there is no reason to assume that this will be the case (see, for example, the dialogue between O'Brien and Winston in the book 1984 on this subject).
In summary: the statement "there is a God" is not intended to add some strange magician to our picture of reality, since the monotheist says almost nothing about the essence of God; what it comes to say is that reality behaves in an intelligent and purposeful way, which is expressed in striving for values similar to ours, headed by a certain moral ideal. As such, there are moral demands on man, and reality itself will respond to his actions accordingly. The universe is not blind and indifferent, but moral and sensitive.
Clarification: All of the above is not intended to prove the existence of God, or that the universe expresses intelligence, will and morality, but to explain the meaning of the claim "there is/is no God". To what extent it is possible to rely on phenomena in reality to prove/disprove the existence of God, that is another matter.
אז יש אלוהים או אין אלוהים? לפני שנכנסים לדיון בשאלה הזו, רצוי להקדיש קצת מחשבה לשאלה מיהו או מהו אותו אלוהים עליו נסב הויכוח. קצת קשה לקבוע האם משהו קיים או אינו קיים, כשאין לנו הגדרה ברורה של המושג המדובר.
אם נשאל אדם מן השורה מיהו אלוהים, נקבל מן הסתם תשובה לפיה אלוהים הוא בורא העולם, המנהל אותו ומשגיח עליו, יש לו דרישות מסוימות מבני האדם, והוא מעניק גמול לעושי רצונו ומעניש את העוברים עליו. תשובה זו אופיינית (בשינויים מסוימים) לרוב הדתות וגם לתיאיסטים שאינם משתייכים לדת מסוימת. אם נשים לב, היא מתארת בעיקר את פעולותיו של אלוהים, לא אותו עצמו; אם נשאל שוב מיהו אותו "מישהו" המתקרא אלוהים, התשובות יהיו מעורפלות בהרבה, ויכללו מושגים כמו "כוח עליון", "ישות", "הסיבה הראשונה", "ההוויה עצמה", "האינסוף", "הבלתי נתפס" וכן הלאה.
בנקודה זו כבר מופיע הבדל מהותי בין הפגאניות למונותיאיזם. הפגאנים מתארים בדרך כלל את אליליהם כדמויות בעלות צורה ואישיות ברורה, מעין סופרמנים או מפלצות רבי כוח, ואילו המונותיאיזם נוטה להתרחק מדימויים גשמיים שכאלה ולהתייחס לאל במושגים מעורפלים כדלעיל. הדבר הופך את שאלת קיומו של האל למסובכת יותר ביחס למונותיאיזם. קל להבין את השאלה האם זאוס או אודין קיימים, ומה משמעות האמירה שהם קיימים (- הם יושבים איפשהו על כיסאותיהם באולימפוס או באסגרד, עם הזקן, השרביט וכל השאר). לעומת זאת, אם אלוהים הוא "הסיבה הראשונה" או "אור אינסוף" או משהו מעין זה, איך אפשר בכלל לדעת אם הוא קיים או לא? יתרה מזאת – מה משמעות עצם הטענה שהוא קיים או אינו קיים? על אחת כמה וכמה שהשאלה מתחזקת ביחס לאותם תיאיסטים הטוענים שלא ניתן לייחס לאל שום תכונה, תואר או הגדרה שהיא. ככל שהעצם מופשט יותר, כך קשה יותר להתייחס אליו, וכשמדובר במשהו מופשט כמו אלוהים נראה לפעמים שהויכוח בדבר קיומו אינו מסוגל להתחיל כלל (ולכן הוא מתדרדר בפועל לויכוחים על האבולוציה או על סגירת כבישים בשבת).
במאמר הבא אנסה להסביר את משמעות הטענה "יש\אין אלוהים" כשהיא מתייחסת לאל מונותיאיסטי מופשט. ננסה להבין מה בעצם אומרים התיאיסטים ומה הרלבנטיות של טענתם עבורנו.
כפי שראינו, המונותיאיסט יימנע בדרך כלל מלדבר על האל עצמו. אם יישאל בנושא, יאמר שהאל הוא מעבר לכל הבנה אנושית ולא ניתן לתפוס אותו או לדבר עליו. לכאורה כאן מתבקשת טענתו הידועה של ויטגנשטיין, ש"על מה שעליו אי אפשר לדבר, צריך לשתוק". אבל המונותיאיסט אינו שותק ביחס לאלוהים. במקום לדבר על עצמותו, הוא מדבר על פעולותיו ומעשיו. ומכיוון שפעולות האל הרלבנטיות עבורנו הן אלה שמשפיעות על המציאות המוכרת לנו, הרי שטענות על אלוהים הן בעצם טענות על אותה מציאות. האמירה "יש אלוהים" פירושה שהמציאות מתנהלת באופן שונה מזה בו היתה מתנהלת במקרה של "אין אלוהים". מהם ההבדלים בין שני התרחישים הללו?
לא חשוב כמה מופשט האל שלנו, כדי שיוכל להיחשב כאלוהים עליו לממש לפחות שלוש תכונות בסיסיות: כוח, תבונה ורצון. הללו יכולות להיות שונות מאד מאלה שלנו, אבל עדיין להיות דומות מספיק בכדי שנוכל לזהות אותן ככאלה ולייחס אותן אליו. אל שלא ניתן לייחס לו כוח, תבונה ורצון תחת שום פרשנות של מושגים אלה, אינו יכול להיחשב לאלוהים בשום מובן שהוא. הוא אינו עונה להגדרה של המושג "אלוהים" כפי שאנו משתמשים בו. אמנם, אין צורך לטעון שתכונות אלה מבטאות את מהותו של אלוהים, שהיא כאמור בלתי נתפסת; די בכך שנאמר שכוחו, תבונתו ורצונו של האל מתגלים במציאות, והם אלה שמעידים על קיומו ומצדיקים את הטענה "יש אלוהים". עלינו לבדוק אם כן באיזה אופן מתגלות אותן התכונות.
הכוח הוא התכונה הפחות משמעותית לענייננו מבין השלוש. גם במציאות נטולת אלוהים יכולים לפעול כוחות למיניהם, כוחות טבע עיוורים וחסרי מחשבה או רצון. איש אינו מכחיש את קיומם של כוח הגרביטציה או הכוח האלקטרומגנטי, אך איש גם אינו רואה בהם אלים. גם אם יימצא כוח פיזיקאלי בסיסי כלשהו שכל שאר הכוחות נובעים ממנו, עדיין לא תהיה הצדקה לקרוא לכוח הזה "אלוהים". כדי לומר שיש אלוהים, צריך שלכוח הפועל במציאות יתוספו גם תבונה ורצון. בלעדיהם לא ניתן לומר שיש אלוהים.
מה לגבי התבונה? מה משמעות האמירה שקיימת תבונה מאחורי המציאות? כדי לדעת האם גורם מסוים הוא תבוני, עלינו לבחון את התנהגותו. אם נמצא אי שם בחלל כדור כסוף מחומר לא מוכר היושב לו ללא ניע (כמו זה המתואר בספר כדור של מייקל קרייטון), לא תהיה לנו שום דרך לדעת האם הוא ישות תבונית או לא, כל זמן שהוא לא יעשה משהו. יתרה מזאת, גם אם נדע איכשהו שהוא תבוני, התבונה שלו תהיה לא רלבנטית עבורנו כל זמן שלא תתבטא בפעולות. הווה אומר, תבונה של פלוני נמדדת לפי פעולותיו של פלוני.
וכאן נכנס הרצון לתמונה. כדי שנוכל לומר שפעולות מסוימות אכן מבטאות תבונה, עלינו לדעת מה התכלית שמאחוריהן, מהו רצונו של פועל הפעולות. כל זמן שהישות המדוברת אינה מתקשרת איתנו ישירות, הרי שאנו יכולים רק לנסות לשער מפעולותיה את מידת תבונתה, על פי השוואתה אלינו עצמנו. יתכן למשל שהכדור הכסוף הנ"ל הוא בעל תבונה קוסמית כבירה, וכל רצונו הוא לשבת ללא נוע ולהגות הגיגים עמוקים. זה יתכן, אבל אם זה כך אין לנו שום דרך לדעת את זה, משום שמניסיוננו תכונת הישיבה ללא נוע אינה מאפיינת ישויות תבוניות דווקא. לעומת זאת, אם יתחיל הכדור לכתוב רשימות, לבנות מכשירים או לדבר, נוכל להתחיל לייחס לו תבונה – משום שאותן פעולות מעידות מניסיוננו על תבונה העומדת מאחוריהן (הן אמנם עשויות להתבצע גם ע"י מכשירים דוממים, אבל רק אם הללו תוכננו בידי בעלי תבונה). במילים אחרות, חייב להיות דמיון מסוים בין רצונותיה של הישות לבין אלה שלנו, כדי שנוכל לייחס לה תבונה שתהיה רלבנטית עבורנו.
הוא הדין, אם כן, גם לתבונה האלוהית המתגלה במציאות. כדי שנוכל לטעון שהמציאות מתנהלת באופן המבטא תבונה אלוהית, עלינו להניח שיש דמיון מסוים בין הרצון האלוהי לבין זה שלנו. זו אכן ההנחה שעומדת מאחורי טיעונים לקיומו של האל, המבוססים על המורכבות שבבריאה, האסתטיקה שבה וכדו' – במלים אחרות, על אותן תופעות שתבונה דומה לשלנו עשויה היתה לחולל. הרי יתכן תיאורטית שהיקום היה נוצר ע"י ישות בעלת רצון זר לחלוטין, שמעוניינת בדברים שונים לגמרי מאיתנו (למשל, בתוהו מתמיד במקום בחוקים מסודרים). במקרה כזה, גם אם היתה לה תבונה והיא היתה מגשימה את רצונותיה היטב, לא היינו מסוגלים לזהות את התבונה הזו ולדבר עליה כעל אלוהים באופן שיבדיל בין מציאותה לבין יקום עיוור ואדיש.
נמצא אם כן, שהכל מתנקז לנקודה אחת: הרצון. מציאות בה "יש אלוהים" היא מציאות המבטאת רצון מסוים, שחייב להיות דומה לשלנו כדי שנזהה אותו ואת התבונה שמאחוריו. לכן החיפוש אחר מאפיינים אלוהיים במציאות מדגיש תופעות שנראות לעיניים האנושיות ראויות להערכה: יופי, מערכות מורכבות, דייקנות מתמטית, תכליתיות, טוב מוסרי וכדומה. למעשה, האמירה "יש אלוהים" מתייחסת למציאות כאל "אדם גדול", משהו עם נשמה אלוהית, שחותר להשגת תכלית מסוימת, הדומה במידת מה לתכליות האנושיות.
והנקודה הרלבנטית ביותר עבורנו בהנחה לפיה יש רצון מאחורי המציאות, היא האמונה שהרצון הזה כולל גם מאפיינים מוסריים (במובן הרחב ביותר של המלה), הנוגעים גם אלינו. יתכן שמערכת אוטומטית עיוורת היתה מסוגלת ליצור מורכבות, אסתטיקה וכדו' שיזוהו על ידינו בטעות כעדות לתבונה – אבל רק רצון תבוני אמיתי יכול לשאוף לתכלית מוסרית, ומתוך כך לקבוע ערכים מוסריים. ערכים מוסריים וחובה מוסרית אינם יכולים להיות נחלתן של מכונות חסרות תבונה. האמירה "יש אלוהים" פירושה לא רק שלמציאות יש תכלית, אלא שיש לה תכלית מוסרית הדומה לשלנו. הווה אומר, היא קשורה באופן כלשהו להטבה, רחמים, חסד, צדק וכן הלאה. וכיוון שזו תכליתה של המציאות, הרי שזו אמורה להיות גם התכלית שלנו, ונדרש מאיתנו לפעול באופן מוסרי הדומה לרצונו של האל. מי שיפעל באופן מוסרי, מתאים את עצמו למגמה של המציאות ויתוגמל בעקבות זאת, ומי שפועל בצורה הפוכה ייפגע.
אם כן, הרי שמשמעות האמירה "יש אלוהים" היא בראש ובראשונה מוסרית. פירושה הוא שהמציאות מתנהלת באופן מוסרי, והיא כוללת גמול ועונש לאלה הפועלים בהתאם לרצונותיו המוסריים של האל. כמובן שלא תמיד זה נראה כך, ולכן ויכוחים סביב קיום האל מתנקזים בדרך כלל לשאלת הרע מול הטוב בעולם. המאמינים יצביעו על תופעות הנראות כמבטאות חסד ורחמים אלוהיים, ואילו הכופרים יצביעו על תופעות הנראות כמבטאות אקראיות, שרירותיות וחוסר צדק מוחלט (בדרך כלל לא רוע מכוון, כי טענה כזו תוביל לא לאתיאיזם אלא למלתיאיזם – לאמונה שהעולם נוצר ומנוהל בידי ישות מרושעת, אולי השטן). המאמינים יתרצו את קיום הרע בכך שאיננו רואים את התמונה המלאה, שלעתיד לבוא או בעולמות אחרים יתבררו הטוב והצדק שבמציאות, ושהאל זר מספיק כדי שלא נבין את כל מעשיו; ואילו הכופרים יתרצו את הטוב שבמציאות כתוצר של המקרה העיוור, הברירה הטבעית וכדו'.
הויכוח בין תיאיסטים לאתיאיסטים הוא למעשה בראש ובראשונה ויכוח על הריאליזם של המוסר. האתיאיסטים סבורים שהמוסר הוא יצירה אנושית בלבד, ושהיקום בכללותו אדיש לערכים האנושיים. הוא מתנהל לפי חוקים מכאניים עיוורים, ללא כל רצון ותכלית, שכולם כפופים אליהם באותה מידה. לעומת זאת התיאיסטים מאמינים שהמציאות עצמה חותרת לתכלית מוסרית; שהערכים המוסריים אינם יצירתו של האדם, אלא הם חלק מהחוקים על פיהם מתנהל היקום, גם אם איננו יודעים תמיד לזהות את יישומם המדויק בשל צרות ראייתנו. ממילא, אדם ש"יש לו אלוהים" הוא זה המאמין בקיומו של מוסר אובייקטיבי מחייב ופועל לפיו, ומי ש"אין לו אלוהים" הוא זה שמתנהג כאילו המציאות תישאר אדישה למעשיו הרעים ולעולם לא ייענש עליהם.
כל זה עוד לפני שהגענו לדתות מסוימות. למעשה, דת יכולה לצמוח רק על בסיס הנחה מוקדמת בדבר קיומו של אלוהים ושל רצון המתבטא במציאות, והיא באה לענות על השאלה מהו אותו רצון בדיוק. אמנם, מכיוון שהדת טוענת להתגלות ישירה של האל, הרי שהיא יכולה למסור בשמו גם צווים שנראים זרים למוסר האנושי; אבל היא חייבת לשמור על התאמה מסוימת למוסר הזה, אחרת היא תהיה זרה מכדי שמישהו יקבל אותה כביטוי לרצון האל. ההתגלות האלוהית העומדת בבסיס הדת, בצירוף האינטואיציות המוסריות האנושיות, הן אלה שבעזרתן מנסה האדם הדתי לפענח את הרצון האלוהי שמתגלם בבריאה. קיימת באדם נטייה להשליך את ערכיו שלו על המציאות, ולייחס אותם לאלוהים – מה שיכול להוביל למתח עם התגלויות הטוענות אחרת, ועם אנשים, חברות וזמנים בעלי ערכים שונים. הבנה מלאה של הרצון האלוהי היא משימה לא פשוטה, אולי בלתי אפשרית, והיא מעסיקה את האנושות מראשיתה ועד ימינו; אבל כל גישה הטוענת "יש אלוהים", מתכוונת בכך בעיקר לומר שהמציאות מתנהלת באופן תבוני ומוסרי והיא רגישה ומגיבה למעשיו המוסריים של האדם. משפטים כמו "הצדק ינצח" או "בסוף יהיה טוב" הם אם כן תיאיסטים במובהק; במציאות אדישה-מוסרית אין שום סיבה להניח שכך יהיה (עי' למשל בדיאלוג בין אובריאן לווינסטון בספר 1984 על נושא זה).
לסיכום: האמירה "יש אלוהים" לא נועדה להוסיף איזה קוסם מוזר לתמונת המציאות שלנו, שכן המונותיאיסט אינו אומר כמעט דבר על עצמותו של אלוהים; מה שהיא באה לומר הוא שהמציאות מתנהלת באופן תבוני ותכליתי, המתבטא בחתירה לערכים הדומים לאלה שלנו, שבראשם אידיאל מוסרי מסוים. כיוון שכך, ישנן דרישות מוסריות כלפי האדם, והמציאות עצמה תגיב למעשיו בהתאם. היקום אינו עיוור ואדיש, אלא מוסרי ורגיש.
הערת הבהרה: כל האמור לעיל לא בא להוכיח את קיומו של האל, או את היות היקום מבטא תבונה, רצון ומוסר, אלא להסביר את משמעות הטענה "יש\אין אלוהים". עד כמה אפשר להסתמך על תופעות במציאות כדי להוכיח\לשלול את קיום האל, זה כבר נושא אחר.
מיסטריום
