B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
In debates between believers and atheists, the impression usually created is that believers make a positive claim about reality – "There is a God" – while atheists make a negative claim – "There is no God," or "There is no proof of God's existence," or "We do not believe in God." This situation puts the believer at a disadvantage, as he is seemingly trying to add a new object called "God" to the picture of reality, and therefore he has the obligation to bring evidence for his words, to define what that object is and what its properties are, and so on. On the other hand, a person who makes a negative claim is in a more comfortable position, since he is not obligated to support a certain position but only to criticize the other position. It is always easier to criticize and doubt than to build and establish positive arguments.
But the truth is that this presentation of things is not necessarily correct. A closer examination will reveal that atheism can be seen as a positive claim, and belief in God can be interpreted as a negative claim.
The explanation for this is that, in fact, both of these positions present an interpretation of reality. The discussion is not about the abstract and incomprehensible divine essence, which is almost impossible to talk about, but about the way tangible reality operates. According to the atheist, reality operates in a random and blind way; its most basic infrastructure is the irrational and unintentional laws of nature, which have no purpose or goal whatsoever, but they simply act because that is their nature. Everything that exists in reality, including the universe, life, and man, was created as a result of random and blind processes that over an incomprehensible period of time led to these results. Also, atheists usually take a materialistic or naturalistic approach, according to which everything that exists in reality is matter and the laws of nature, and nothing spiritual or metaphysical beyond them. As a result, they claim that the universe has no meaning beyond what man chooses to invent for it, and there are no absolute moral values beyond those that man determines.
It is therefore possible to formulate the atheistic position in the form of positive claims: "Everything is random," "Everything is material," "Morality is relative," and so on. Atheism cannot be reduced to a negative claim about the existence of God alone, despite the convenience of it, because it must offer an interpretation of tangible reality. And this interpretation necessarily includes positive claims of this kind.
And the moment atheism presents positive claims about reality, the believer can switch roles with him, and present his position simply as a negative claim that opposes those claims. Instead of making positive claims about God, starting to attribute qualities, titles and definitions to him and getting involved in trying to establish them - all he has to do is deny the atheistic claims, and claim in response that "not everything is random", "not everything is material", "morality is not relative", and so on. So what is it then? The believer does not have to give a clear positive answer to this. Just as the atheist can deny the existence of God even without claiming to fully understand all the laws of nature, so the believer can deny the random, blind and meaningless world view, even without claiming to fully understand what is behind reality.
It is possible that this is how the belief in God began: man stood before the wonders of the universe, and said to himself that it is impossible that "that's all there is." It is impossible that there is no meaning to existence. It is impossible that man is just a random product of chemical mixtures. And from this denial of randomness and chance, man began to give positive answers and expand the divine concept in various forms, until the formation of religions and theology. But the initial core of all that faith is actually the denial of the opposite possibility. Anyone who denies the random-material-blind world view is actually a theist, even if he does not make any positive claims about God. Similarly, the sages said, that "anyone who denies idolatry is called a Jew" (Megillah 13a); Jewish faith is defined by negation, and not by any positive definition.
And why deny the atheistic world view? Because it just sounds absurd. The world simply seems too wonderful and amazing to be entirely the product of blind chance and "successful" accidents. Take evolution, for example. If the evolutionary description of the appearance of species is correct, it is a "creation myth" more wonderful than those of most religions: it is the story of small, single-celled creatures, who set out on a long journey full of dangers and adventures, during which they underwent unexpected changes, ups and downs, crises and victories, as they gradually improved along the way - until eventually their descendants reached such a level that they are able to conquer space, harness the laws of nature to their service, and perhaps eventually create life themselves and defeat death as well. This is a truly amazing story, which could be adapted into a blockbuster Disney movie - "The Germ That Conquered the Universe", or something like that, with moving music in the background. Should we interpret this story by insisting that there is nothing more to it than blind randomness and "luck" - or is it more reasonable to say that there is something beyond that? What is that "something" is another question, but even without answering it, one can decide that the answer "by chance" is simply not convincing. It is not a matter of probability or statistical feasibility; even if in theory such a random development is possible, "possible" does not necessarily mean "likely" and certainly not "correct". Just as the atheist does not usually claim that the existence of God is impossible, but only that it is not correct - so the believer can claim that a blind development of the universe and species is perhaps possible, but not correct. Perhaps factually the species developed in an evolutionary way of mutations and natural selection - but if so, then the obvious interpretation of such an amazing process with such successful results is "not by chance". Any particular event may seem like a coincidence, but looking at the whole at the meta level shows something else. The claim that the entire universe, including the basic laws of nature, and including things like human consciousness, are all the product of blind particle movement and nothing more - is an extraordinary claim, and as such it requires extraordinary evidence. And such evidence is simply not possible, because even if we know how to describe the technical process in which things happened in detail, we will still have no evidence that it is really random and blind. The believer does not claim that a giant and transparent hand intervened at some point and moved things; he simply claims that the seemingly random events are not really so, and there is something beyond that at the basis of reality.
Such a negative belief can come in different forms. A person can deny the randomness of the appearance of the universe, and claim that it is impossible that the universe and the laws of nature were created by chance, but believe that from the moment of creation onwards the world does indeed operate in a blind and random way. Another believer can deny the existence of any randomness, and claim that there is no random event in the world and there is nothing meaningless, no matter how small. And there may of course be intermediate opinions of various kinds. In religious thought, this question is discussed within the framework of private providence, but instead of making positive claims about that providence, one can, as mentioned, make negative claims against chance, without claiming to define exactly what providence is and how it works. The same applies to meaning, morality, and so on. The negation of the negation is already a belief.
Negative belief can also be expressed within the framework of organized religions such as Judaism. Instead of making positive claims about "Torah from Heaven" and "the chosen people", and getting into the question of what exactly that means, one can make negative claims in the style of "the Torah is not just a human creation" and "the people of Israel are not like all the nations". What are they then? The believer does not have to know how to answer clearly. This negation is a sufficient basis to adopt Judaism as a way of life.
The important point is that there is no such thing as a position that is entirely negative. One can remain in complete doubt and not take any position on any subject, but the moment one presents any position - even if it is negative - positive implications necessarily follow from it. And these implications can be denied, just as that position denies other positions. So in the end, the debate about God is not between believers and non-believers, but between believers (in God) and believers (in chance and materialism), or between non-believers (in God) and non-believers (in chance and materialism). Which position is the reasonable default, and which places heavy, problematic and unreasonable claims on itself? Everyone has to decide that for themselves.
בויכוחים בין מאמינים לאתאיסטים, הרושם שנוצר בדרך כלל הוא שהמאמינים טוענים טענה חיובית על המציאות – "יש אלוהים" – ואילו האתאיסטים טוענים טענה שלילית – "אין אלוהים", או "אין ראיה לקיומו של אלוהים", או "אנחנו לא מאמינים באלוהים". מצב כזה מעמיד את המאמין בעמדת נחיתות, משום שהוא מנסה לכאורה להוסיף לתמונת המציאות אובייקט חדש בשם "אלוהים", ולכן מוטלת עליו החובה להביא ראיות לדבריו, להגדיר מהו אותו אובייקט ומהן תכונותיו, וכן הלאה. לעומת זאת אדם שטוען טענה שלילית נמצא במצב נוח יותר, שכן אין הוא מחויב לתמוך בעמדה מסוימת אלא רק לבקר את העמדה השנייה. תמיד קל יותר לבקר ולהטיל ספק מאשר לבנות לבסס טיעונים חיוביים.
אבל האמת היא שהצגה זו של הדברים אינה נכונה בהכרח. בחינה מקרוב תגלה שניתן לראות דווקא באתאיזם טענה חיובית, ולפרש את האמונה באל כטענה שלילית.
ההסבר לכך הוא, שלמעשה שתי העמדות הללו מציגות פרשנות למציאות. הדיון הוא לא על העצם האלוהי המופשט והבלתי נתפס, שלא ניתן כמעט לדבר עליו, אלא על האופן בו מתנהלת המציאות המוחשית. לפי האתאיסט, המציאות מתנהלת באופן מקרי ועיוור; התשתית הבסיסית ביותר שלה היא חוקי הטבע חסרי התבונה והרצון, שאין להם כל תכלית או מטרה כלשהי, אלא הם פועלים את פעולתם סתם כך משום שזהו טבעם. כל מה שקיים במציאות, כולל היקום, החיים והאדם, נוצר בעקבות תהליכים אקראיים ועיוורים שלאורך תקופת זמן בלתי נתפסת הובילו לתוצאות אלה. כמו כן, אתאיסטים נוקטים על פי רוב בגישה מטריאליסטית או נטורליסטית, לפיה כל מה שקיים במציאות הוא החומר וחוקי הטבע, ולא שום דבר רוחני או מטאפיזי מעבר להם. בעקבות זאת הם טוענים שאין משמעות ליקום מעבר לזו שהאדם בוחר להמציא לו, ואין ערכים מוסריים מוחלטים מעבר לאלה שהאדם קובע.
אפשר אם כן לנסח את העמדה האתאיסטית בצורת טענות חיוביות: "הכל מקרי", "הכל חומרי", "המוסר הוא יחסי", וכיוצא בזה. האתאיזם לא יכול להצטמצם בגדר טענה שלילית בלבד לגבי קיום האל, למרות הנוחות שבכך, משום שעל כורחו הוא חייב להציע פרשנות למציאות המוחשית. ופרשנות זו כוללת בהכרח גם טענות חיוביות מסוג זה.
וברגע שהאתאיזם מציג טענות חיוביות על המציאות, הרי שהמאמין יכול להחליף איתו תפקידים, ולהציג את עמדתו פשוט כטענה שלילית המתנגדת לאותן טענות. במקום לטעון טענות חיוביות על אלוהים, להתחיל לייחס לו תכונות, תארים והגדרות ולהסתבך בניסיון לבסס אותן – כל שעליו לעשות הוא לכפור בטענות האתאיסטיות, ולטעון בתגובה ש"לא הכל מקרי", "לא הכל חומרי", "המוסר אינו יחסי", וכן הלאה. אז מה כן? המאמין אינו חייב לתת על כך תשובה חיובית ברורה. בדיוק כפי שהאתאיסט יכול לכפור בקיום האל גם בלי להתיימר להבין עד הסוף את כל חוקי הטבע, כך יכול המאמין לכפור בתמונת העולם האקראית, העיוורת וחסרת המשמעות, גם בלי להתיימר להבין עד הסוף מה כן עומד מאחורי המציאות.
יתכן שכך למעשה התחילה האמונה באלוהים: האדם עמד מול נפלאות היקום, ואמר לעצמו שלא יתכן ש"זה הכל סתם". לא יתכן שאין משמעות לקיום. לא יתכן שהאדם הוא סתם תוצר אקראי של תערובות כימיות. ומתוך הכפירה הזו בסתמיות ובמקריות, החל האדם לתת תשובות חיוביות ולהרחיב את המושג האלוהי בצורות שונות, עד להתגבשות הדתות והתיאולוגיה. אבל הגרעין הראשוני של כל אותה אמונה הוא בעצם הכפירה באפשרות ההפוכה. כל מי שכופר בתפיסת העולם האקראית-חומרית-עיוורת, הוא למעשה תאיסט, גם אם אין הוא טוען טענות חיוביות כלשהן על אלוהים. בדומה לכך אמרו חז"ל, ש"כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה יג, א); האמונה היהודית מוגדרת על דרך השלילה, ולא בהגדרה חיובית כלשהי.
ולמה לכפור בתפיסת העולם האתאיסטית? משום שהיא נשמעת פשוט אבסורדית. העולם פשוט נראה מופלא ומדהים מכדי להיות כולו תוצר של מקרה עיוור ותאונות "מוצלחות". קחו למשל את האבולוציה. הרי אם התיאור האבולוציוני של הופעת המינים הוא נכון, מדובר ב"מיתוס בריאה" מופלא יותר מאלה של מרבית הדתות: זהו סיפורם של יצורים חד-תאיים קטנים, שיצאו למסע ארוך מלא סכנות והרפתקאות, ובמהלכו עברו שינויים בלתי צפויים, עליות וירידות, משברים וניצחונות, כשהם הולכים ומשתכללים לאורך הדרך – עד שבסופו של דבר הגיעו צאצאיהם לרמה כזו שהם מסוגלים לכבוש את החלל, לרתום את חוקי הטבע לשירותם, ואולי בסופו של דבר ליצור חיים בעצמם ולנצח גם את המוות. זהו הרי סיפור מדהים ממש, שאפשר היה לעבד לסרט שובר קופות של דיסני – "החיידק שכבש את היקום", או משהו כזה, עם מוזיקה מרגשת ברקע. האם עלינו לפרש את הסיפור הזה מתוך התעקשות על כך שאין בו יותר מאשר אקראיות עיוורת ו"מזל" – או שמסתבר יותר לומר שיש פה משהו מעבר לזה? מהו ה"משהו" הזה זו כבר שאלה אחרת, אבל גם בלי לענות עליה אפשר להחליט שהתשובה "במקרה" פשוט לא משכנעת. זה לא עניין של הסתברות או היתכנות סטטיסטית; גם אם מבחינה תיאורטית התפתחות אקראית שכזו היא אפשרית, הרי ש"אפשרי" אין פירושו בהכרח "סביר" ובטח שלא "נכון". כשם שהאתאיסט אינו טוען בדרך כלל שקיום האל הוא בלתי אפשרי, אלא רק שהוא לא נכון – כך יכול המאמין לטעון שהתפתחות עיוורת של היקום והמינים היא אולי אפשרית, אבל לא נכונה. אולי מבחינה עובדתית המינים התפתחו באופן אבולוציוני של מוטציות וברירה טבעית – אבל אם זה כך, הרי שהפרשנות המתבקשת לתהליך מדהים שכזה עם תוצאות מוצלחות שכאלה היא "לא במקרה". כל אירוע פרטי עשוי להיראות כמקרה, אבל התבוננות על המכלול ברמת המטא מראה אחרת. הטענה שכל היקום כולו, כולל חוקי הטבע הבסיסיים, וכולל דברים כמו התודעה האנושית, כולם תוצר של תנועת חלקיקים עיוורת ותו לא – היא טענה יוצאת דופן, וככזו היא מצריכה ראיות יוצאות דופן. וראיות כאלה פשוט אינן אפשריות, שכן גם אם נדע לתאר את התהליך הטכני בו קרו הדברים בפרטי פרטים, עדיין לא תהיה לנו כל ראיה לכך שהוא באמת מקרי ועיוור. הרי המאמין אינו טוען שיד ענקית ושקופה התערבה בשלב כלשהו והזיזה דברים; הוא פשוט טוען שהאירועים המקריים-לכאורה אינם באמת כאלה, ויש משהו מעבר לזה בבסיס המציאות.
אמונה שלילית שכזו יכולה לבוא בצורות שונות. יכול אדם לכפור במקריות של הופעת היקום, ולטעון שלא יתכן שהיקום וחוקי הטבע נוצרו במקרה, אבל לסבור שמרגע הבריאה והלאה העולם אכן מתנהל בצורה עיוורת ואקראית. מאמין אחר יכול לכפור בקיומה של כל מקריות שהיא, ולטעון שאין אף אירוע מקרי בעולם ואין שום דבר חסר משמעות, קטן ככל שיהיה. וייתכנו כמובן דעות ביניים מסוגים שונים. בהגות הדתית שאלה זו נידונה במסגרת ההשגחה הפרטית, אבל במקום לטעון טענות חיוביות בדבר אותה ההשגחה, אפשר כאמור לטעון טענות שליליות כנגד המקרה, בלי להתיימר להגדיר במדויק מהי ההשגחה וכיצד היא פועלת. הוא הדין לגבי משמעות, מוסר וכדומה. שלילת השלילה היא כבר אמונה.
אמונה שלילית יכולה לבוא לידי ביטוי גם במסגרת דתות מסודרות כמו היהדות. במקום לטעון טענות חיוביות לגבי "תורה משמיים", ו"העם הנבחר", ולהיכנס לשאלה מה זה אומר בדיוק, אפשר לטעון טענות שליליות בנוסח "התורה אינה סתם יצירה אנושית" ו"עם ישראל אינו עם ככל העמים". מה הם כן? המאמין לא חייב לדעת לענות בבירור. השלילה הזו מהווה בסיס מספיק כדי לאמץ את היהדות כדרך חיים.
הנקודה החשובה היא, שאין דבר כזה עמדה שכולה שלילה. אפשר להישאר בספקנות מוחלטת ולא לקבוע שום עמדה בשום נושא, אבל ברגע שמציגים עמדה כלשהי – אפילו אם היא שלילית – בהכרח נובעות ממנה השלכות חיוביות. ובהשלכות האלה ניתן לכפור, בדיוק כפי שאותה עמדה כופרת בעמדות אחרות. כך שבסופו של דבר הוויכוח על אלוהים אינו בין מאמינים לכופרים, אלא בין מאמינים (באלוהים) למאמינים (במקריות ובמטריאליזם), או בין כופרים (באלוהים) לכופרים (במקריות ובמטריאליזם). איזו עמדה היא ברירת המחדל הסבירה, ואיזו מעמיסה על עצמה טענות מכבידות, בעייתיות ובלתי סבירות? את זה צריך כל אחד להחליט לעצמו.
מיסטריום
